ביצוע פעולות ע''י מי שאינו מורשה חתימה בבנק

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביצוע פעולות ע''י מי שאינו מורשה חתימה בבנק:

התובע היה הבעלים של חשבון בנק אצל הנתבע (להלן – הבנק) בסניף כיכר העירייה באשדוד.
לטענת התובע בכתב התביעה, הוא היה מורשה החתימה היחיד בחשבון הבנק. לטענתו, חשבון הבנק נפתח על מנת לנהל עסק עצמאי של התובע - חנות מינימרקט.
לטענת התובע בכתב התביעה, בשלהי שנת 2000 תחילת שנת 2001 התובע גילה להפתעתו, כי המחאות שניתנו על ידו לספקים שונים החלו לחזור מהסיבה א.כ.מ. ואזי גם התחוור לו כי יתרת החובה בחשבון עומדת על סך של למעלה מ- 60,000 ₪.

לטענת התובע, מבדיקה שערך עלה, כי יתרת החובה מקורה בפעולות שונות שבוצעו בניירות ערך, ומי שביצע את הפעולות בחשבון הבנק היה אביו של התובע, (להלן – האב), שלא היה מורשה חתימה בחשבון או קשור לחשבון בצורה כלשהי.

התובע טוען, כי הפעולות שנעשו בחשבון הבנק על ידי האב, נעשו ללא ידיעתו ובהעדר הרשאה או הסכמה מטעמו. לתובע נודע על הפעולות, רק לאחר שהיה מאוחר מדי ויתרת החובה עמדה, כאמור, על למעלה מ- 60,000 ₪ והמחאות לספקים עבור סחורה למינימרקט, כבר נמסרו.

ביום 7.5.01 הגיש הבנק לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד התובע (ת.א. 50777/01) על סך של 60,802 ₪.

התובע לא הגיש בקשה למתן רשות להגן או כל בקשה אחרת בתביעה שהוגשה נגדו, ולפיכך ניתן לטובת הבנק פסק דין נגד התובע, על סך התביעה.

לטענת התובע בכתב התביעה, יתרת החובה בחשבון הבנק גרמה לכדור שלג שהביא בסופו של דבר לפשיטת רגל שלו. וכך, נוכח יתרת החוב בחשבון הבנק והעדר אפשרות לשלם מהחשבון חובות לספקים שונים, נפתחו נגד התובע הליכי הוצל"פ שונים והתובע נאלץ לסגור את המינימרקט אותו פתח בעמל רב.

לטענת התובע, בשל מצבו העגום והכאוס אשר סבב אותו, הוא לא התגונן נגד התביעה הכספית שהוגשה נגדו על ידי הבנק.

עוד טוען התובע, כי בשל מצב חשבון הבנק הוא נקלע, בסופו של דבר, לפשיטת רגל וביום 29.6.04 הוכרז התובע כפושט רגל.

ביום 4.9.03 הגיש הבנק תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נגד האב (ת.א. 53816/03). בכתב התביעה טען הבנק, כי התביעה מוגשת לאחר שהסתבר לבנק, בדיעבד, כי האב פעל בחשבון התובע וקיבל לידיו כספים, במרמה ועל יסוד מצג שווא והתחזות.

בתביעת הבנק נגד האב נטען על ידי הבנק, כי הבנק אינו יודע האם אכן הפעולות נעשו על ידי האב על דעת התובע ובידיעתו. הבנק ציין, כי הוא עדיין עומד על תביעתו נגד התובע, שכן מכוח דיני ההשתק והמניעות התובע מושתק מלטעון נגד חובו בחובות שנוצרו בחשבון הבנק. לעמדת הבנק בכתב התביעה שהוגש נגד האב, חיובם של האב ושל התובע הינם יחד ולחוד.

בכתב התביעה האמור התייחס הבנק להגשת התביעה הכספית נגד התובע ומתן פסק דין בתביעה זו. עוד נטען, כי לאחר שננקטו הליכי הוצל"פ לביצוע פסק הדין נגד התובע, פנה התובע לבנק והודיע כי הוא לא פעל כמעט בחשבונו וכי מרבית הפעולות התבצעו על ידי אביו, מבלי שהאב קיבל ייפוי כוח או הרשאה לפעול בחשבון הבנק.

עוד צוין בכתב התביעה שהוגש נגד האב, כי לאחר בדיקה וחקירה הסתבר כי האב נהג להגיע לסניף הבנק ולהציג עצמו בפני הפקידות בסניף כאילו היה התובע ובהתאם לכך ביצע פעולות שונות בחשבון, לרבות הפקדות, תשלומים ואף הוראות לביצוע השקעות במעוף. חלק מהפעולות בוצעו באמצעות שירות טלפוני, תוך שימוש בסיסמת הזדהות אשר ניתנה על ידי הבנק לתובע.

לטענת הבנק בתביעתו נגד האב, רק לאחר פנייתו של התובע באמצעות ב"כ, הסתבר כי נותן ההוראות ומי שהגיע לסניף היה כל העת האב ולא התובע. פקידי הבנק הוטעו על ידי האב לחשוב כי האב, שהתייצב בסניף וביצע פעולות שונות, היה התובע ולפיכך פעלו על פי הוראותיו.

בכתב התביעה שהוגש נגד האב, הבנק מייחס לאב התחזות, הצגת מצג שווא ועשיית עושר שלא כדין.

התובע טוען, כי בתביעת הבנק נגד האב, הבנק מודה כי התרשל בחובתו כלפי התובע ואפשר הוצאת כספים מחשבון הבנק שלו על בסיס העובדה כי האב הציג עצמו בפני פקידי הבנק, כתובע. עוד מדגיש התובע, כי הבנק הודה בתביעתו נגד האב, כי האב לא היה מורשה חתימה ולא החזיק בייפוי כוח או כל הרשאה אחרת מהתובע לנהוג מנהג בעלים בחשבון הבנק.

לטענת התובע, הבנק התרשל כלפיו תוך הפרת חובות הזהירות וכן הפר חובת הנאמנות, בכך שאפשר פעולות בחשבון הבנק מבלי שנקט באמצעים סבירים להבטיח כי הפעולות מבוצעות על ידי מי שמורשה לכך.

עוד טוען התובע, כי הבנק התרשל כלפיו וכן הפר את חובת הנאמנות, שעה שאפשר פעולות בניירות ערך, במצב בו יתרת החוב בחשבון הבנק חרגה ממסגרת האשראי שנקבעה לחשבון. כל זאת, מבלי ליידע את התובע ובכך חשף התובע לסיכון גבוה מזה שהסכים לו מלכתחילה.

התובע טוען, כי התנהגות הבנק גרמה לו לאבד את העסק שבבעלותו וליצירת חובות לנושי התובע בסך של מאות אלפי שקלים. לטענת התובע, התנהגות הבנק היא שהובילה לכך שנקלע לפשיטת רגל (יוער, כי בסוף שנת 2009, ניתן צו הפטר לתובע).

התובע העמיד תביעתו על הסכומים הבאים:



סך של 1,000,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש וסבל שנגרמו לתובע בשל התנהגות הבנק.
סך של 299,810 ₪, חובות התובע בהליך בתיק הכינוס.
סך של 247,008 ₪, הפסד רווחים מהמינימרקט.
סך של 11,480 ₪, בגין שכר טרחה לב"כ התובע עבור הליכים שננקטו נגדו.
סך של 93,316 ₪, שהוצאו מחשבון הבנק במרמה על ידי האב, בפעולות בניירות ערך.
סך של 1,629 ₪, עמלות אותן חייב הבנק בגין החזרת המחאות בחשבון הבנק.
סך של 2,251 ₪, בגין ריבית חריגה שחויב התובע בחשבון הבנק.


צירוף הסכומים האמורים העמיד את התביעה על סך של 1,655,494 ₪.

הבנק טען בכתב ההגנה, כי התביעה לוקה בשיהוי כבד. האירועים נשוא התביעה התרחשו עוד בשנת 2000, אולם התובע לא טרח להעלות טענותיו בפני ערכאה כלשהי, לרבות בבית המשפט בו הוגשה התביעה נגדו או בהליכי ההוצל"פ.

עוד טען הבנק, כי קיים מעשה בית-דין לנוכח פסק הדין שניתן בתביעת הבנק נגד התובע על יתרת חובו בחשבון הבנק.

בנוסף, הבנק טען בכתב ההגנה, כי תביעת התובע לוקה בהשתק ומניעות. התובע ידע על המתרחש בחשבון הבנק, ומכל מקום היה מוטל עליו הנטל לעקוב אחר מצב החשבון. עוד מוסיף הבנק וטוען, כי התובע ידע ואף אישרר את פעולות האב. לתובע היתה שליטה מלאה על חשבון הבנק, בין היתר, לנוכח דפי חשבון בנק שנשלחו לו.

טענה מקדמית נוספת שהועלתה על ידי הבנק היתה טענת התיישנות. לפי הנטען, עילת התביעה נולדה בחודש יולי 2000, ואילו התביעה הוגשה מעל 7 שנים ממועד זה.

קודם לקיום הדיון לגוף המחלוקות בין הצדדים, נדונה בקשת הבנק לדחיית התביעה נגדו על הסף. במסגרת זו, ניתנה ביום 16.7.08 החלטתה של כבוד השופטת וולפסון (תיק בש"א 342/08), אשר דנה בתחילה בתיק זה. החלטה זו התייחסה לטענות המקדמיות של הבנק בדבר קיומו של מעשה בית-דין והתיישנות.

בהחלטה האמורה נקבע, כי טענת ההתיישנות נדחית, נוכח העובדה כי בתביעת הבנק נגד האב נטען, כי הדבר התגלה לפקידי הבנק במועד כלשהו לאחר יום 13.9.01. ההודעה ניתנה לתובע במועד הגשת התביעה נגד האב, ובהעדר פירוט בכתב התביעה האמור, מתי נמסרה ההודעה לתובע, הרי שהמועד לכאורה של התגלית הוא בסמוך למועד הגשת התביעה האמורה.

כן נדחתה במסגרת ההחלטה האמורה, טענת הבנק לדחיית התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית-דין. בהחלטה נקבע, כי לא קיים השתק עילה, שכן התביעה הקודמת הינה תביעת הבנק ולא תביעת התובע. לעניין קיומו של השתק פלוגתא, על רקע הסעדים המבוקשים ועילת התביעה, הרי שאף אם ייתכן ותהיינה פלוגתאות בהן יהיה התובע מנוע, עדיין אין בכך להצדיק דחיית התביעה על הסף.

הבנק הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן רשות לערער על ההחלטה. ביום 11.8.09 ניתנה החלטתו של כבוד השופט ניל הנדל בבקשה (תיק בר"ע 669/08) במסגרתה נדחתה הבקשה למתן רשות לערער.

בית המשפט המחוזי קבע, כי אין להתערב בקביעה בדבר העדר התיישנות. התביעה אינה בשל החריגות שנתגלו בחשבון אלא מדובר בעילה ממוקדת יותר, והמיקוד הוא בכך שהבנק אפשר לאב לבצע פעולות שונות ללא הרשאה. הבנק ביצע חקירה והגיש תביעה בשנת 2003 נגד האב. בבקשתו לעניין ההתיישנות, הבנק לא ביסס את טענתו על כך שהתובע ידע על מעשי האב לפני מועד זה אלא נשען על הנטען בסעיף 11 לכתב התביעה, בו טען התובע כי פעולות האב, שנודעו לו בדיעבד, החלו בחודש יולי 2000.

בית המשפט המחוזי ציין, כי ראוי שהתובע היה מגיש תצהיר בו יפרט מה המועד בו גילה כי אביו נהג בחשבונו ללא הסכמתו, אך התובע ציין זאת מפורשות בתגובתו, ואילו הבנק ניסה להעמיס על הנטען בסעיף 11 לכתב התביעה דברים שאינם קיימים בסעיף זה. במסגרת הדיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף, גם לא הפנה הבנק לחומר ממנו עולה שהמשיב ידע או צריך היה לדעת על מעשי אביו, פרט להפניית הבנק לסעיף 11 לכתב התביעה. עיון בכתב התביעה אינו מלמד, כי עולה מכתב התביעה עצמו שחלפה תקופת ההתיישנות. עוד צוין, כי במסגרת הבקשה לדחיית התביעה על הסף לא הונחה תשתית שהיה על התובע לגלות את מעשי האב, לפני המועד שבו הוגש כתב התביעה על ידו. כתב התביעה של הבנק מהווה סוג של הודיית בעל דין. כמו כן, כדי להגיע למסקנה לפיה התביעה התיישנה, יש להראות שהעילה נולדה לפני יום 20.11.00 ולא נמצא בחומר שהוגש במסגרת הבקשה עיגון לתאריך מוקדם יותר.

לעניין שאלת קיומו של מעשה בית-דין, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא קיים השתק פלוגתא בגין קיומו של פסק הדין בתביעת הבנק נגד התובע, שכן בתביעת הבנק נגד האב הבנק מודה כי האב התחזה ועשה שימוש בחשבון התובע, עניין שהתגלה לבנק לאחר שהוגשה התביעה נגד התובע. אף ישנה התייחסות בתביעה לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין הראשון (נגד התובע) ועל כן הרציונל שנקבע בפסקי הדין לעניין אפשרות קיומו של השתק פלוגתא, גם מקום שמדובר בתביעה שהתקבלה בהעדר הגשת בקשה למתן רשות להגן, אינו תופס במלוא עוצמתו. אף אם ישנם פלוגתאות שלא ניתן יהיה לדון בהן מחדש, הרי שההכרעה בהתדיינות הראשונה אינה מכסה את כל הנושאים שאמורים להתברר בתובענה זו, במיוחד ביחס להתנהגות ומעשי האב והאחריות של הבנק לכך.

במסגרת הדיון בתביעה, הוגש על ידי התובע תצהיר עדות ראשית. בתצהירו, מפרט התובע את תהליך פתיחת חשבון הבנק ואת הנסיבות בהן גילה, לטענתו, על פעולות האב בחשבון. לגרסת התובע, הדבר אירע בשלהי שנת 2000, אך הוא אינו זוכר את המועד המדויק. באותו מועד הוא פנה לפקידת הבנק, נוכח הגילוי כי החשבון מצוי ביתרת חובה של כ- 60,000 ₪, והעובדה כי יתרת החובה מקורה בפעולות בניירות ערך. התובע טען כי לא נעשו על ידיו פעולות בחשבון בניירות ערך ואז הביאה הפקידה לידיעתו כי הפעולות נעשו על ידי אביו.

עוד טוען התובע בתצהירו, כי בשיחה שערך עם סגנית מנהל הבנק, זו אישרה את דברי הפקידה ואמרה כי הבנק יילחם בו להשגת התשלום ואף איימה בהגשת תלונה נגד האב למשטרה.

התובע העיד בפני בית המשפט ונחקר בחקירה נגדית אודות המפורט בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו.

מטעמו של התובע הוגשה חוות דעת של מומחה, רו"ח מר אלי לחמני, אשר התייחס לפעולות שבוצעו בניירות ערך והשפעתן על חשבון הבנק. לעמדת המומחה, החשבון נמצא במשיכת יתר ביום 22.6.01, בסך של 61,604.24 ש"ח, נוכח פעולות בניירות ערך, אשר מסתכמות בהפסד מצטבר בסך של 98,611.29 ₪.

המומחה מטעמו של התובע העיד בפני בית המשפט ונחקר בחקירה נגדית אודות חוות דעתו.

מטעם הבנק הוגשו תצהירי עדות ראשית של העדים הבאים:



גב' חנה סרוסי, אשר שימשה באותה עת כפקידה במחלקת אשראי וכמתמחה בייעוץ השקעות במחלקת ניירות ערך.

גב' סרוסי התייחסה בתצהירה למתן הקוד לתובע לשימוש במוקד הטלפוני ולפעילות האב בחשבון, תוך הצגת עצמו כאילו היה התובע. לגרסתה, בחודש אוקטובר הופתעה לגלות כי האב אינו התובע בעל החשבון, ואזי הגיע התובע עם אחותו לסניף לפגישה, בה הוצגו בפניו מצב החשבון והפעולות בניירות ערך שביצע אביו. לפי טענתה, התובע אישר כי הפעולות שבוצעו על ידי האב נעשו בידיעתו המלאה ובאישורו. התובע אף חתם על בקשה לקבלת מסגרת אשראי.
עוד טענה גב' סרוסי בתצהירה, כי מאותה עת, בכל פעם שהאב ביצע פעולות בניירות ערך, יצרו פקידי הבנק קשר עם התובע וקיבלו אישורו לכך.



גב' מימי טיקולסקיאר, אשר שימשה באותה עת כסגנית מנהל סניף הבנק.

גב' טיקולסקיאר טענה בתצהירה, כי השתתפה בפגישה שנערכה בסניף הבנק ביום 26.10.00 בה אישר התובע כי כל הפעולות שנעשו בניירות ערך בחשבון הבנק על ידי האב, נעשו בידיעתו ובאישורו.
לעדותה בתצהיר, במסגרת ניסיונות הגביה, היא עמדה בקשר עם התובע והתנהלו מגעים לפריסת החוב. רק לאחר שלא צלח ניסיון זה, הודיע לפתע התובע כי הוא כופר בחוב, משום שלטענתו מי שביצע את הפעולות בניירות ערך היה אביו.



מר שרון עזרא, אשר התייחס בתצהירו לפעולות שבוצעו באמצעות המוקד הטלפוני.




מר רומן פודגייצקי, אשר התייחס להקלטות המצויות ברשות הבנק של שיחות למוקד הטלפוני.


כן הוגשה מטעם הבנק חוות דעת של מומחה, רו"ח מר נתן יזרלביץ', אשר הגיע למסקנה, כי פעילות ניירות הערך הביאו בתקופה מיולי 2000 עד 26.10.00 להפסד בסך 58,751 ₪. מיום 20.11.00 עד סוף התקופה נוצר הפסד בסך 7,968 ₪.

העדים והמומחה מטעמו של הבנק (למעט מר פודגייצקי, שעל חקירתו ויתרה ב"כ התובע), העידו במסגרת הדיונים שנערכו בפניי, ונחקרו בחקירה נגדית אודות הנטען בתצהירים ובחוות הדעת.

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים בסיכומים שהוגשו בכתב, על רקע הראיות שהוגשו על ידי הצדדים לתיק בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה דין התביעה להידחות, מן הטעם שהתובע ידע על פעולות האב ואישר אותן.

טענת התובע לפיה הוא היה הבעלים של מינימרקט ולצורך זה פתח את חשבון הבנק, הוכחה כבלתי נכונה. מהראיות עולה, כי אביו של התובע היה זה שהפעיל את המינימרקט. כך עולה לדוגמא, מתצהיר האב שניתן במסגרת הליכי הוצל"פ שנוהלו נגדו (מוצג 13 לתיק המוצגים מטעם הבנק). בתצהיר זה מסר האב, כי היה עצמאי אשר הפעיל עסק של מינימרקט במשך שנים רבות.

התובע הודה בחקירתו הנגדית, כי אביו הוא זה שניהל את העסק (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 15, וכן עמ' 10, שורות 10-12), וכי כל המשפחה התפרנסה מהעסק (שם, בשורה 17).

התובע הודה, כי אביו, שהפעיל מספר שנים מינימרקט, הסתבך בחובות וסגר את העסק ועל כן העסק נפתח על שמו של התובע בשביל המשפחה (שם, שורות 19-22).

עוד עלה מחקירתו הנגדית של התובע, כי לתובע היה חשבון בנק נפרד, בבנק לאומי, כך שהחשבון בסניף הבנק הנתבע היה חשבון עסקי בלבד (שם, שורות 25-26).

התובע לא עבד במינימרקט, אלא עבד כשכיר ברשות הדואר. מי שעבד במינימרקט היה אביו והוא עצמו סייע, לטענתו, בשעות הבוקר ובשעות הערב (שם, שורה 30).

במסגרת ניהול העסק, האב היה זה שניהל את המו"מ מול ספקים (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 24).

במענה לשאלה, מדוע חשבון הבנק לא נפתח על שם האב השיב התובע, כי אביו היה בחובות כבדים מאד והוא ביקש ממנו, למען המשפחה (עמ' 10, שורות 6-7).

מהמפורט לעיל עולה, כי למעשה, חשבון הבנק שנפתח ביום 23.4.00 על שמו של התובע, נועד מלכתחילה לשמש את העסק, אשר נוהל על ידי האב. כך יודגש, כי אין מדובר בחשבונו הפרטי של התובע, וזאת שעה שהתובע ניהל חשבונו הפרטי בבנק אחר. רישום חשבון הבנק על שמו של התובע נעשה לנוכח הסתבכות כלכלית של האב (לטענת התובע, בשל הפסדים בבורסה).

מהראיות עולה, כי התובע אפשר לאביו לבצע פעולות בעסק ובהמשך לכך, אפשר לאביו לבצע פעולות הקשורות לניהול העסק באמצעות חשבון הבנק.

התובע הודה, כי השאיר בידי אביו שיקים פתוחים, לצורך תשלום על ידי האב לספקים שונים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 1). מסתבר, כי האב גם חתם בעצמו על שיקים מחשבון הבנק. התובע טען בעדותו, כי רק בדיעבד נודע לו כי אביו חתם על שיקים (עמ' 13, שורות 6-7) אולם לנוכח מכלול הנסיבות לגבי אופן ניהול העסק על ידי האב, והותרת השיקים בחזקתו של האב בחנות, אינני מקבל טענה זו של התובע. נראה, כי התובע ידע על כך שהאב חותם על שיקים מחשבון הבנק, כבר בעת ניהול העסק, ולא רק בדיעבד.

הקביעות האמורות, בדבר טיבו של חשבון הבנק, מטרתו ומתן אפשרות על ידי התובע לאב לפעול בחשבון הבנק לצורך ניהול העסק, אינן מובילות בפני עצמן למסקנה לפיה דין התביעה להידחות בשל הסכמת התובע לפעולות האב בחשבון הבנק, שכן ההפסדים בחשבון נבעו מפעולות האב בניירות ערך, ועל כן יש לבחון, האם התובע ידע ואישר פעולות אלו של האב.

עם זאת, קביעות אלו, בדבר מתן אפשרות על ידי התובע לאביו, לפעול בחשבון הבנק במסגרת הפעלת העסק, הינן רלבנטיות גם לצורך הדיון בשאלת ידיעתו והסכמתו של התובע לפעולות בניירות ערך. אין מדובר במי שהיה לו חשבון בנק פרטי, וטוען כי לפתע התחוור לו שבן משפחה שלו פעל בחשבון לא ידיעתו. הקביעות האמורות מלמדות, כי עצם פעולותיו של האב בחשבון הבנק היו בהסכמת התובע ובאישורו המלא. זאת, על רקע הנסיבות הנוגעות להפעלת העסק על ידי האב, תוך שחשבון הבנק נרשם של שמו של התובע, רק לנוכח בעיותיו הכלכליות של האב.

נותר, אפוא, לבחון, האם ידיעתו ואישורו של התובע לפעולות האב בחשבון הבנק, התפרסו גם לפעולות בניירות ערך, אשר הובילו ליתרת החובה בחשבון.

חלק מפעולות האב בניירות ערך בוצעו באמצעות המוקד הטלפוני (בהקשר זה, הבנק טוען, כי לא הוכח שהפעולות כולן בוצעו על ידי האב, אולם לנוכח המסקנה שתפורט לעיל, אין צורך בקביעה קונקרטית לגבי כל אחת מהפעולות). בעת שנפתח חשבון הבנק, נמסר לידיו של התובע קוד סודי המאפשר ביצוע פעולות באמצעות המוקד הטלפוני.

בין הצדדים מחלוקת בשאלה, כיצד הגיע הקוד האישי לידיו של האב.

התובע טוען, כי פקידות הבנק, הן שמסרו לאב את הקוד. בהקשר זה מצביעה ב"כ התובע על כך שהקוד נשמר יחד עם דוגמאות החתימה של הלקוח במגירות מאחורי הקופות ועל כן כל פקיד בבנק יכול היה לשלוף הקוד ולמסור אותו לידי האב.

הבנק טוען, כי התובע הוא זה שמסר את הקוד לידי האב. לעניין זה הכחיש התובע כי מסר הקוד לידי האב. התובע טען, כי לאחר פתיחת החשבון, שם את הקוד האישי יחד עם כל מסמכי פתיחת חשבון הבנק בשקית ויצא מהסניף. לגרסת התובע, אינו זוכר היכן השאיר את המסמכים, האם בבית מגוריו או בחנות (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 18-22 ובשורות 27-28).

במחלוקת זו הכף נוטה, מבחינה ראייתית, לצד עמדת הבנק. סביר יותר להניח, כי הקוד האישי הגיע לידי האב באמצעות התובע, אשר קיבל אותו לידיו, ומעדותו עולה, כי לכל הפחות לא שמר על הקוד בצורה מספקת. לא ברור, האם התובע מסר את הקוד האישי לאביו מלכתחילה או שמא האב נטל את הקוד האישי מהתובע, ללא ידיעתו.

עצם קבלת הקוד האישי על ידי האב מהתובע מהווה נדבך אחד בלבד לעניין השאלה, האם ידע התובע ואישר את פעולות האב בניירות ערך. שכן כאמור, עדיין לא ברור האם הקוד נמסר לאב בידיעה ברורה כי עתיד לעשות בו שימוש דווקא לצורך פעולות בניירות ערך.

מהראיות עולה, כי דפי חשבון הבנק, הן לגבי הפעולות בחשבון העו"ש והן לגבי הפעולות בניירות ערך, נשלחו לתובע. דפי החשבון נשלחו לכתובת בה התגורר התובע, ברחוב משה בן עזרא באשדוד.

לטענת התובע, הואיל והוא התגורר עם הוריו באותה כתובת, הרי שהוא לא ראה, בעצמו, את דפי החשבון שנשלחו לכתובת האמורה. יש קושי לקבוע ממצא חד משמעי בשאלה האם התובע עיין באופן שוטף בדפי החשבון שנשלחו. אולם בכל מקרה, עצם קבלת דפי החשבון, באופן שוטף, בתקופה הרלבנטית, במקום מגוריו של התובע, פועלת לחובת התובע בכל הנוגע לשאלה בדבר קיומה של מניעות מצדו לטעון נגד הפעולות שבוצעו בחשבון הבנק.

עם זאת, הראיות בכללותן מובילות למסקנה, לפיה התובע ידע על מצב החשבון. התובע הודה, כי היה מגיע לסניף הבנק, אף אם לא בצורה תדירה. לגרסתו בעדותו בבית המשפט, היה מגיע לבנק להפקיד כספים, אך כאשר היה מבקש דף חשבון, הפקידה היתה מפנה אותו לפקידות אחרות (ראה: עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 7-11). התובע הודה כי היה מגיע לסניף הבנק, ואינני מקבל גרסתו לפיה גם במקרים אלו, לא ידע על מצב החשבון. גרסה זו של התובע, לפיה גם בעת הגעתו לסניף הבנק לא הצליח לברר את מצב החשבון, לא היתה משכנעת.

מכל מקום, ברור כי לנוכח קבלת דפי החשבון השוטפים של חשבון הבנק בכתובת בה התגורר התובע וכן הגעתו לסניף הבנק בעצמו, יכול והיה על התובע לדעת את מצב החשבון ואודות הפעילות שנערכה בחשבון בניירות ערך.

ב"כ הבנק מפנים לכך, שכבר בסמוך לתחילת הפעילות בחשבון, היו החזרות של שיקים ולכן סביר שהתובע ידע על מצב החשבון. עובדה זו בפני עצמה אומנם מלמדת, כי התובע ידע על פרטים הנוגעים לפעילות השוטפת בחשבון, שכן סביר כי פעולות מהותיות של אי כיבוד והחזרת שיקים, היו פעולות שהגיעו לידיעתו. אולם, ידיעתו של התובע על מצב החשבון בחודשים אפריל ומאי 2000, בסמוך למועד פתיחת החשבון, אינה משמעותית, הואיל והפעילות בניירות הערך (שנטען כי בוצעה על ידי האב) החלה בחודש יולי 2000.

העובדה לפיה מספר שיקים חזרו ולא כובדו בחשבון הבנק במהלך חודש אוגוסט 2000, תומכת במסקנה בדבר ידיעתו של התובע אודות מצב החשבון ותוצאות פעילות האב בניירות ערך.

התובע לא היה ברור בעדותו לגבי השאלה, האם ידע על החזרת השיקים. לגרסתו בעדותו, הוא לא בדק בחודש אוגוסט לגבי החזרת השיקים. התובע מסר בעדותו: "אני ידעתי שבאותה תקופה חזרו מספר שיקים, אבל, יכול להיות גם שאבי הסתיר ממני" (עמ' 14, שורות 28-29).

על רקע מכלול הנסיבות יש לקבוע, כי מאזן ההסתברות נוטה לצד המסקנה לפיה התובע ידע על מצב החשבון בעת שהיו שיקים שחזרו ולא כובדו מחשבון הבנק. לא מדובר בשיק אחד או שניים שחזרו ולא כובדו, לגביהם יכול היה התובע לעבור לסדר היום. מדובר במספר לא מבוטל של שיקים ובשעה שיתרת החובה בחשבון הבנק כבר הגיעה, במועדים שונים במהלך חודש אוגוסט 2000, לסכומים של 14,000 – 18,000 ₪.

בהתאם למאזן ההסתברות יש לקבוע, כי במסגרת זו, גם הבחין התובע בפעילות בניירות ערך, אשר משתקפת מדפי החשבון השוטפים וכן מהווה נתון משמעותי בהבנת מצב החשבון, מקור יתרת החובה והסיבה לכך ששיקים לא כובדו. במיוחד כך הדבר, נוכח משלוח התראה בגין עובדת החזרתם של מספר שיקים בחשבון.

הנה כי כן, מהראיות עולה, כי במחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם התובע ידע על הפעילות הנערכת בחשבון הבנק, כבר בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2000, נוטה הכף, נוכח ניתוח הראיות (ובעיקר מדובר בראיות נסיבתיות), לצד עמדתו של הבנק.

כך או כך, המסקנה בדבר ידיעתו של התובע ומתן אישורו לפעולות האב בחשבון הבנק, עולה גם נוכח קיומה של הפגישה שנערכה בסניף הבנק ביום 26.10.00.

לגרסת העדות מטעם הבנק, בפגישה זו הובאו בפני התובע באופן מפורש ומפורט הפרטים הנוגעים לפעולות האב בחשבון ומצב החשבון. לגרסתן, התובע נתן הסכמתו ואישורו לפעולות שבוצעו. מנגד, התובע טוען, כי גרסת הבנק לגבי הפגישה האמורה לא הועלתה בשלבים קודמים, לרבות בכתב ההגנה, ומדובר בגרסה מסולפת ושקרית. התובע טוען, כי גרסה זו של הבנק לגבי הפגישה, אף סותרת גרסאות מוקדמות יותר של הבנק.

בהקשר זה, מפנה ב"כ התובע לכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק נגד האב, במסגרתו נטען על ידי הבנק, כי רק לאחר פנייתו של התובע באמצעות ב"כ, הסתבר לבנק כי נותן ההוראות ומי שהגיע לסניף כל העת היה האב ולא התובע עצמו. ב"כ התובע מציינת, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה למתן רשות לערער, ציין בית המשפט המחוזי כי כתב התביעה של הבנק בתביעה נגד הבנק "מהווה סוג של הודיית בעל דין".

אכן, ישנה אי התאמה בין הטענה המופיעה בכתב התביעה שהגיש הבנק נגד האב ובין העדויות שהובאו במסגרת התביעה בתיק זה, ביחס לקיומה של הפגישה ביום 26.10.00, שכן מכתב התביעה עולה לכאורה שפעולות האב בחשבון נודעו לבנק רק לאחר משלוח מכתבו של ב"כ התובע ואילו בעדויות נציגות הבנק בהליך בתיק זה, נמסר כי פרט זה נודע לבנק בסמוך לפני הפגישה האמורה.

לטעמי, הנטען בכתב התביעה שהוגש נגד האב, בקשר למועד ידיעתו של הבנק אודות פעילות האב, אינו מהווה הודיית בעל דין, המונעת מהבנק לטעון אחרת בהליך זה, ביחס למועד הידיעה. אולם חשוב מכך - שאלה זו כלל אינה רלבנטית לסוגיה הנדונה כעת. השאלה העומדת כעת על הפרק, אותה יש לבחון, אינה ביחס למועד ידיעתו של הבנק על פעולות האב, אלא ביחס למועד ידיעתו של התובע על פעולות האב בחשבונו.

בהקשר זה יצוין, כי גם ההתייחסות הקיימת בהחלטה מיום 16.7.08 בתיק בש"א 342/08, לעניין מועד ידיעת הבנק לגבי פעילות האב (שנסמכה רק על טענות הצדדים בבקשה לדחייה על הסף וכתבי הטענות בהליכים הקודמים, ללא שהוגשו תצהירים ומבלי שנשמעו עדים) אינה רלבנטית להכרעה בסוגיה הנדונה בשלב זה, לעניין מועד ידיעתו של התובע אודות פעילותו של האב בחשבון הבנק.

בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה למתן רשות לערער, הבהיר בית המשפט (כבוד השופט ניל הנדל), כי הכרעתו בסוגיית ההתיישנות מבוססת בעיקרה על כך שהבנק סומך טיעוניו על הנטען בסעיף 11 לכתב התביעה ומבקש לתת לנאמר בסעיף זה פרשנות שאינה עולה ממנו בדבר קיומה של התיישנות.

על כן, יש מקום לבחון את הראיות שהובאו על ידי הצדדים לעניין הפגישה שנערכה ביום 26.10.00 ולקבוע ממצאים עובדתיים הנובעים מהעדויות והראיות שהוגשו לעניין פגישה זו.

בחינת העדויות שהובאו בפני בית המשפט בקשר לפגישה מלמדת, כי אומנם נערכה פגישה כאמור בסניף הבנק, במסגרתה חתם התובע על מסמכים שונים הנוגעים להגדלת מסגרת האשראי. לאותה פגישה הצטרפה גם אחותו של התובע, אשר חתמה על כתב ערבות.

ב"כ התובע טוענת בסיכומיה, כי מלבד טענה לקיומה של מניעות, הסתירה בין העדויות של נציגות הבנק לבין הנטען בתביעת הבנק נגד האב, מלמדת גם על כך שמדובר בגרסה שקרית.

לנוכח טענה זו, ועל רקע המחלוקת בין הצדדים לגבי נסיבותיה של הפגישה האמורה, בחנתי את העדויות, על רקע התרשמותי מהעדים והעדות שהעידו בפניי. הגעתי למסקנה, לפיה אומנם נאמרו לתובע באותה פגישה פרטים ביחס לפעילות האב בחשבון הבנק וכי התובע נתן אישורו והסכמתו לפעילות שבוצעה ולתוצאותיה.

יצוין, כי מלכתחילה גרסתו של התובע בתצהירו לגבי מועד ידיעתו על פעילות האב היתה עמומה והתובע לא נקב במועד מדויק אלא הסתפק באמירה כי הדבר נודע לו בשלהי שנת 2000. ממילא, אין בכך לסתור את גרסת העדות מטעם הבנק, לפיה שוחחו עם התובע בנושא זה, בפגישה שנערכה ביום 26.10.00 ואפשר ולמעשה מדובר באותו אירוע, שהתרחש בסוף חודש אוקטובר 2000, היינו - לקראת סוף אותה שנה.

נוכח ההתרשמות מהעדויות ובחינתן יש לציין, כי מתקבל הרושם שגרסה עמומה זו נועדה להתגבר על הקושי שהיה ידוע לתובע כבר בעת הגשת התביעה ביום 20.11.07 בדבר אפשרות קיומה של התיישנות ועל כן נמנע התובע להודות כי ידע על הפעולות כבר בחודש אוקטובר 2000, אלא הציג גרסה עמומה המתייחסת לשלהי שנת 2000.

אין מחלוקת כי ביום 26.10.00 התובע אומנם הגיע לסניף הבנק, יחד עם אחותו, וחתם על מסמכים הנוגעים למסגרת האשראי בחשבון. התובע הודה, כי ידע שנקרא לבנק לחתום על מסמכים לנוכח העובדה שחזרו שיקים בחשבון (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 11-12).

לגבי נסיבותיה של הפגישה, אני מעדיף את עדותן של העדות מטעם הבנק, אשר עדותן תאמה זו לזו, על פני עדותו של התובע. בהקשר זה יצוין, כי התובע לא זימן למתן עדות את אחותו, אשר נכחה בפגישה וחתמה על כתב ערבות , ואשר עדותה יכולה היתה לשפוך אור נוסף על שהתרחש במסגרתה.

עדותן של נציגות הבנק עולה בקנה אחד עם מכלול הנסיבות, לרבות ביחס להתנהגות התובע לאחר הפגישה. העדות תארו בפרוטרוט את הפגישה, לרבות הגעתו של התובע עם אחותו, הדיון שנערך עמו בפעולות האב בחשבון הבנק, ומתן הסכמתו לכך. העדות הדגישו את זיכרונן לגבי הפגישה, בהיותה פגישה חשובה אשר באה בעקבות תדהמתן בעת הגילוי כי האב פעל בחשבון תוך שהציג עצמו כתובע. כך גם עולה מעדותן, כי התובע "הרגיע" אותן, בכך שאישר את שנעשה.

מחוות דעת המומחה מטעם הבנק עולה, כי באותו מועד כבר עמדו ההפסדים בגין הפעילות בניירות ערך על סך של 58,571 ₪. אין זה סביר, כי לאחר פעילות כה אינטנסיבית של האב בחשבון, ועל רקע היקף הפעילות, התובע לא ידע עליה.

גם לאחר המועד האמור, המשיך האב בבצוע פעולות בחשבון הבנק. לגרסת העדות מטעם הבנק, כל פעולה קיבלה את אישור התובע, שכן באותו שלב כבר היתה מודעות לכך שהאב אינו התובע, ועל כן ננקטו אמצעי זהירות. התובע מצדו מכחיש גם את מתן האישור לפעולות האב, בתקופה האמורה.

לא אוכל לקבוע, האם ניתנה הסכמתו של התובע לגבי כל אחת ואחת מהפעולות שבוצעו על ידי האב לאחר יום 26.10.00. מחוות דעת המומחה מטעם הבנק עולה, כי בתקופה זו נצברו הפסדים בסכום נמוך יחסית, בסך של 7,968 ₪. די בכך שיש לקבוע, כי התובע היה מודע לפעילות האב, ונתן הסכמתו לכך גם בהתנהגותו באותה תקופה, לפחות בכך שלא הודיע כי הוא מסיר וחוזר בו מהסכמתו, שכבר ניתנה.

גם לאחר שנסגר חשבון הבנק, התובע לא העלה את התנגדותו לפעילות האב, דבר המחזק את המסקנה לפיה נתן הסכמתו האמורה במהלך התקופה הרלבנטית, בה היה החשבון פעיל ובוצעו הפעולות על ידי האב.

גב' טיקולסיקאר העידה בתצהירה, כי לאחר פניית הבנק לתובע לתשלום חובו, שוחחה עם התובע לגבי פריסת תשלום החוב, והתובע לא העלה טענה נגד החוב ולא טען לגבי פעילות האב בחשבון. עדותה זו, נתמכת במזכר שצורף כמוצג 18 לתיק המוצגים מטעם הבנק, שנשלח למחלקת הגביה. במזכר האמור, שנרשם ביום 24.4.01, קיימת התייחסות למגעים להסדר החוב, ואין בו אזכור לטענה לגבי פעילות האב.

בהחלטות שניתנו במסגרת בקשת הבנק לדחיית התביעה על הסף לעניין קיומו של מעשה בית דין נקבע, כי פסק הדין שניתן בתביעת הבנק נגד התובע אינו יוצר מעשה בית דין המביא לדחיית התביעה על הסף. עם זאת, התנהגותו של התובע ביחס לתביעה שהוגשה נגדו, והעדר כל טענה מצדו באותו שלב, מחזקים את המסקנה בדבר ידיעתו והסכמתו לפעולות האב בחשבון הבנק וכן בדבר קיומה של מניעות כלפי התובע מלטעון נגד הבנק ביחס לפעולות האב בחשבון.

גם בסמוך לאחר שהבנק נקט בהליכי הוצל"פ נגד התובע, בגין מימוש פסק הדין התובע לא העלה כל טענה במסגרת הליכי ההוצל"פ שהתנהלו נגדו.

אין מחלוקת, כי בשלבים אלו, התובע ידע על פעילות האב בחשבון, וחרף זאת לא העלה כל טענה לגביה. התנהגותו במהלך שנת 2001 מלמדת גם היא, על מתן אישור והסכמה לפעולות האב בחשבון הבנק ולתוצאותיה.

רק במהלך שנת 2002 העלה התובע לראשונה, במכתב שנשלח על ידי בא כוחו, את הטענה לפיה בוצעו בחשבון הבנק פעולות על ידי האב. זאת, לאחר שבמועדים הרלבנטיים, המוקדמים יותר, כבר ידע בפועל על כך ואף נתן, בדבריו לפקידות הבנק וכן בהתנהגותו, את האישור לכך.

ב"כ התובע מדגישה בסיכומיה את מחדלי הבנק ואת הפגמים שנפלו בהתנהלות הבנק, הן לגבי מתן האפשרות לאב לבצע הפעולות והן ביחס לפגישה האמורה (כגון, העובדה שהבנק לא עצר את הפעילות של האב בחשבון ולא דרש, גם באותו שלב, כי התובע ייתן ייפוי כוח בכתב לאב לצורך פעילות בחשבון הבנק). ואכן, בהתנהלות הבנק נפלו פגמים ומחדלים רבים ואין מדובר בהתנהלות תקינה. אולם, אלו אינם יכולים להעמיד בידי התובע עילת תביעה, נוכח המסקנה בדבר ידיעתו ואישורו לגבי פעולות האב בחשבון הבנק (הן במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2000 ובעיקר נוכח הסכמתו ואישורו בדיעבד נוכח הפגישה מיום 26.10.00 והתנהגותו בתקופה שבסמוך לאחר המועד הנ"ל בסוף שנת 2000 וכן בשנת 2001).

גם אם הבנק צריך היה להתנהל אחרת בפרשה האמורה, באה הסכמתו של התובע ומתן האישור שלו לפעולות שנעשו, וסתמה את הגולל על אפשרות התובע לתבוע את הבנק בגין מחדליו. משלב זה, התנהלות הבנק יכולה להיות מושא לביקורת ציבורית (כגון על ידי המפקח על הבנקים), אך לא בסיס לתביעה אזרחית, במערכת היחסים שבין התובע לבין הבנק.

שיקוליו של התובע במתן האישור לפעולות האב בחשבון, הן בזמן אמת והן בדיעבד, נוגעים מן הסתם למערכת יחסיו המשפחתיים עם האב. יש להניח, כי התובע לא רצה לסבך עוד יותר את האב, אשר כבר הסתבך בחובות כספיים בעבר. התובע ידע, כי טענתו בדבר התחזות האב בפעולות בחשבון הבנק מקימה למעשה טענה לביצועה של עבירה פלילית על ידי האב. התובע העדיף, לפי בחירתו, לאשר פעולות אלו נוכח שיקוליו המשפחתיים, תחת לעמוד על התנגדותו להן.

נוכח המפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

קודם סיום יש להעיר, כי אין לראות בתוצאת פסק הדין משום אישור לדרך התנהלותו של הבנק. כאמור, היה על הבנק לפעול בדרך אחרת וברור כי אין מדובר בהתנהלות תקינה. אף שלא היה בכך להשפיע על תוצאת פסק הדין, הרי שאפשר כי ראוי לתת לכך ביטוי בעת קביעת שיעור ההוצאות בהן יחויב התובע, נוכח דחיית תביעתו.

בנוסף, יש להעיר לגבי תביעת הבנק נגד האב, אשר ברור, כי נעשתה ללא בדיקה מעמיקה של העובדות ואפשר והציתה את רצונו של התובע בהגשת התביעה, תוך ניסיונו להיאחז בנטען בה לביסוס תביעתו. אף אם הבנק הבהיר בתביעה האמורה כי עדיין עומד על תביעתו נגד התובע, הרי שכמפורט לעיל, נכללו בתביעה האמורה מספר טענות אשר הניחו בסיס לטענות התובע, דבר שהצריך בחינה רחבה, מעמיקה יותר ומדוקדקת של העדויות והראיות.

התביעה נדחית.

בשים לב למפורט לעיל, התובע ישתתף בתשלום הוצאות הבנק בהליך זה, בסך של 3,000 ₪ וכן יישא בתשלום שכ"ט עו"ד של הבנק, בסך של 12,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חיובי יתר בבנק

  2. אחזור מסמכים בנק

  3. חוסר כסף בכספת הבנק

  4. חובות הבנק כלפי ערב

  5. תביעה נגד בנק אדנים

  6. מטרותיו של בנק ישראל

  7. מכירת רכב משועבד לבנק

  8. החזר כספים שהבנק קיזז

  9. תביעת סוחר רכב נגד הבנק

  10. תביעה נגד בנק דקסיה ישראל

  11. חובת הבנק לכבד הוראת ביטול

  12. תביעה של לקוח נגד בנק לאומי

  13. חובת הבנק להוציא מכתב כוונות

  14. רשלנות בנק בניהול תיק השקעות

  15. מניעת מימוש קרקע משועבדת לבנק

  16. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחות

  17. קניית דירה משועבדת לבנק ללא ידיעה

  18. תביעה נגד בנק בגין השקעות מסוכנות

  19. דחיית תביעה נגד בנק מחמת התיישנות

  20. אי הבנת הסכם עם הבנק בגלל קשיי שפה

  21. אחריות הבנק על מחדל של ברוקר בחו"ל

  22. תאונת דרכים ביום התשלום על הביטוח לבנק

  23. טענת העדר גילוי מצד הבנק לגבי מצב כספי

  24. קבלת תשלום יתר מהבנק בגלל הפרשי שער הדולר

  25. העברת כספים מחשבון של חסוי - תביעה נגד בנק

  26. ביצוע פעולות ע''י מי שאינו מורשה חתימה בבנק

  27. תביעה כספית נגד הבנק בגין גבייה ביתר של עמלות

  28. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981

  29. אם חרג הבנק מהוראות ההסכם בעניין זכויות המשיכה בחשבון ?

  30. בתביעה כספית של בנק לאומי – סניף עפולה, נגד לקוח ושני ערבים

  31. סגירת חשבון עסקי עקב הרעה במצב הבריאותי על פי עצה מפקיד בנק

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון