דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח:

רקע ותמצית טענות הצדדים



התובע, יליד 2.8.80, עותר לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו בשל מעורבותו בתאונת דרכים ביום 15.9.07 שעה שנהג בקטנוע מסוג פג'ו בעל מ.ר 28-052-56 (להלן: "הקטנוע"). הקטנוע עליו רכב התובע בעת התאונה לא היה מבוטח במועד הרלוונטי ועל כן התובענה הוגשה בעילה נזיקית.




במסגרת כתב התביעה טוען התובע, כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") נהגה ברכב סוזוקי סדן בעל מ.ר 83-807-05 (להלן:"הרכב הפוגע") בכיוון הנגדי לכיוון בו נהג וביצעה פניה חדה ופתאומית שמאלה, חסמה את נתיב נסיעתו וכתוצאה מכך הוא התנגש ברכב בעוצמה רבה. במקור הוגשה התביעה נגד הנתבעת וחברת הביטוח מנורה. בהמשך הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה במסגרתה ביקש למחוק את מנורה מכתב התביעה ולהוסיף את חברת הביטוח הכשרת היישוב (להלן: "הכשרת הישוב") כנתבעת נוספת מאחר וביטחה את הרכב הפוגע במועדים הרלוונטיים. כתב תביעה מתוקן הוגש בהתאם.




לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא נפגע בצורה קשה והובהל באמצעות ניידת מד"א לחדר המיון בבית החולים "פוריה". בבית החולים אובחן, כי הוא סובל משבר פתוח של הטיביה והפיבולה בשליש האמצעי ואובחנו שברים בשיניים. התובע אושפז במחלקה האורטופדית עד ליום 20.9.07 ובמהלך תקופת אשפוזו עבר ניתוח לשחזור וקיבוע השבר. התובע טוען, כי בשל כאבים עזים הוא פנה לבית חולים פוריה ביום 6.10.07 ואושפז עד ליום 11.10.07 ובתקופת אשפוזו אובחן, כי הוא סובל מזיהום. התובע שוחרר לביתו והמשיך לקבל טיפול. עוד טוען התובע, כי ביום 27.2.08, במהלך אשפוז יום, הוצא הבורג הדיסטאלי של המסמר. התובע טוען, כי המשיך לסבול מכאבים ולאחר שנבדק נמצא, כי הזיהום חזר לרגלו ועל כן קיבל טיפול אנטיביוטי למשך חודש. התובע אושפז מיום 1.3.09 ועד ליום 3.3.09 ובמהלך אשפוזו עבר ניתוח להוצאת המסמר.




לטענת התובע, התאונה נשוא התובענה ארעה בשל רשלנות הנתבעת שנהגה בחוסר זהירות. לטענתו, הנתבעת התרשלה שעה שנהגה במהירות לא סבירה, לא האטה כמתחייב מנהג סביר המבקש לבצע פניה שמאלה, לא וידאה שהנתיב הנגדי פנוי טרם ביצעה את הפניה, נהגה בחוסר ערנות למתרחש בכביש, נהגה בקלות ראש ו/או בפזיזות ו/או ללא תשומת לב מספקת ולא נהגה כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות המקרה. עוד טוען, כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה ולא פעלה בהתאם לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.




באשר להכשרת היישוב טוען התובע, כי עליה לפצותו מאחר וביטחה את הרכב הפוגע במועדים הרלוונטיים.




התובע ציין, כי בגין התאונה הוגש כתב אישום נגד הנתבעת והיא הודתה בעובדות כתב האישום. לטענתו, העבירות אשר יוחסו לנתבעת הן נהיגה בחוסר זהירות, אי מתן זכות קדימה בעת פנייה שמאלה, גרימת חבלות של ממש והתנהגות הגורמת נזק.




התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום האורטופדיה של ד"ר שי פריימן ולפיה נכותו הצמיתה בעקבות התאונה הינה בשיעור של 10%.




התובע טוען, כי עודנו סובל מכאבים והגבלה משמעותית ולטענתו הוא מוגבל באופן ניכר בביצוע פעולות יום יומיות. לטענתו, טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו, עבד בעבודה פיזית והשתכר היטב ומירב הסיכויים שאלמלא התאונה היה ממשיך בעבודתו עד לגיל הפרישה וכיום אין בידו לבצע עבודה זו בעקבות התאונה. התובע טוען, כי טרם התאונה עבד כמאבטח והשתכר סך של 8,937 ₪ ברוטו לחודש. לטענתו, בשל גילו, השכלתו, תחום עיסוקו ואופי הפגיעה הרי שנכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית.




התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא מוגבל בתפקודו ונזקק לעזרת צד ג' ועתיד להיזקק לה בעתיד. עוד טוען, כי הוא נזקק ועתיד להיזקק לטיפולים רפואיים ומעקב רפואי וייתכן שיאלץ לעבור ניתוחים נוספים בעתיד. התובע הוסיף, כי עליו לעבור טיפול שיניים שיקומי בעלות של כ- 11,000 ₪.




התובע עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעות לפצותו בגין הפסד שכר לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד וכאב וסבל.




הנתבעות מכחישות את טענות התובע באשר לנזקיו וקשר סיבתי בינם לבין התאונה נשוא התובענה. לטענתן, הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים. בנוסף, מכחישות את טענותיו באשר לרשלנות הנתבעת וקשר סיבתי בינה לבין התרחשות התאונה. לחלופין טוענות, כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור ניכר. לבסוף טוענות, כי מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכום המגיע לו בהתאם לחוק.


הראיות



מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבעות הוגשו תצהירים ודוחות מעקב של החוקרים מר עופר גלבוע (להלן: "גלבוע") ומר אילן ארזי (להלן: "ארזי"). המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.




כאמור, התובע צירף חוות דעת של מומחה רפואי לפיה בעקבות התאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום האורטופדי. ביום 15.5.11 הודיעו הנתבעות, כי קביעת המומחה מטעם התובע באשר לשיעור הנכות מקובלת עליהן.


דיון ומסקנות



בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעה מחלוקת הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.




בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר עיון ושקילת מכלול העדויות והראיות מצאתי, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט.


שאלת האחריות



אין מחלוקת, כי בעקבות התאונה הוגש כתב אישום נגד הנתבעת וכי היא הודתה בסעיפי האישום. בכתב האישום נטען, כי הנתבעת נהגה ללא זהירות ובלי להתחשב בתנאי הדרך והתנועה בה. הוראות החיקוק לפיהן הואשמה הנתבעת הן: נהיגה בחוסר זהירות- עבירה על תקנה21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה עבירה על תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, גרימת חבלות של ממש- בהתאם לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 והתנהגות הגורמת נזק- לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה. בדיון מיום 1.3.09 הודתה הנתבעת בעובדות כתב האישום ובא כוחה ציין, כי אין בכך בכדי לפגוע בטענותיה לגבי האשם התורם הגבוה מצד נהג הקטנוע שהיה מעורב בתאונה.




התובע טוען, כי ביום 15.9.07 בערב הוא רכב על קטנוע ברחוב נוף כנורות בכיוון הירידה בעיר טבריה ולפתע הנתבעת, אשר נהגה בכיוון הנגדי, ביצעה פנייה חדה ופתאומית שמאלה לכיוון מכולת הנמצאת במקום וחסמה את נתיב נסיעתו. לטענתו, הוא לא הספיק לבלום והתנגש בעוצמה ברכבה של הנתבעת (סעיפים 9 ו- 10 לכתב התביעה).




זו גרסתו העובדתית של התובע ועל כתפיו מוטל הנטל להוכיח גרסה זו. כמו כן, מוטל עליו להוכיח טענתו באשר לנזקיו הנטענים וקשר סיבתי בינם לבין התאונה. על כתפי הנתבעות מוטל הנטל להוכיח טענתן באשר לקיומו של אשם תורם.




בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי הנתבעת פנתה שמאלה בפתאומיות ומבלי לאותת וחסמה את נתיב נסיעתו (ת/1 סעיף 6). עוד טען, כי לא היה בידו לבלום את הקטנוע ובתגובה טבעית וספונטאנית הוא ניסה לקחת ימינה אולם לא הצליח לברוח מהרכב והתנגש ברכב בעוצמה (ת/1 סעיף 7). כאמור, גרסה דומה הופיעה בכתב התביעה.




לאחר התאונה מסר התובע הודעה במשטרה ביום 26.11.07 (נ/1) במסגרתה טען, כי "כאשר הרכב ממול פנה הייתי במרחק פחות מ-10 מטר והעניין היה בשבריר שנייה. לא הספקתי לבלום או להגיב. כל הרכב ממול היה בתוך הנתיב שלי כאשר התנגשנו וחסם את כל הנתיב". עוד טען לגבי ההתנגשות, כי חזית הקטנוע התנגשה בדלת צד ימין וכנף ימין. אף במסגרת כתב האישום שהוגש נגד הנתבעת נטען, כי הנתבעת חסמה את נתיב התובע וכי הוא התנגש בה.




בעדותו אישר התובע, כי הרכב הפוגע, אשר לגרסתו חסם את נתיב נסיעתו, פנה לחניות של המכולת (עמ' 3 ש' 28-30). הוא העיד שהרכב הפוגע פנה לכיוון המכולת בבת אחת ובמקום ברקס הנתבעת שמה גז ועלתה עליו עם הרכב. התובע העיד, כי הנתבעת נכנסה בו ולא היה לו לאן לברוח והוסיף, כי זה לא שהוא נכנס בה משום שלא הספיק לעצור (עמ' 4 ש' 3-8).




לאור עדותו האמורה, נטען בפני התובע, כי בהודעה במשטרה אמר דבר שונה וכי לא טען שהנתבעת דרסה אותו אלא שהוא פגע בה משום שחסמה את נתיב נסיעתו וכי הפגיעה הייתה בדלת הימנית ובכנף הימני. בתגובה טען התובע, כי הוא ירד בכביש והנתבעת פנתה ונכנסה בו וטען, כי הקטנוע עף ופגע בצד הרכב והוא נכנס מתחת לאוטו (עמ' 4 ש' 9-13).




התובע נשאל באיזה מרחק הוא היה מהרכב כאשר הנתבעת עשתה את הפנייה והשיב, כי אינו זוכר וכי זה היה מזמן. בהמשך הוסיף, כי זה היה מאוד קרוב ובמרחק של 5-6 מטר. הוא טען, כי הנתבעת סטתה בבת אחת והפנייה הייתה מאוד חדה (עמ' 3 ש' 31, עמ' 4 ש' 1-2). בהמשך נשאל, האם ראה את הרכב הפוגע תוך כדי נסיעה והשיב, כי היה רכב מסחרי והוא נסע אחריו במרחק של 20-30 מטר. לטענתו, ברגע שחלף על פני המכולת הוא ראה, בבת אחת, רכב. התובע העיד, כי הוא לא האמין שהרכב עומד לפנות (עמ' 4 ש' 3-5).




נטען בפני התובע, כי בדו"ח בוחן הוא ציין ששדה הראייה בכיוון שלו היה 100 מטר ויותר. נטען בפניו, כי הוא העיד שהפנייה של הנתבעת הייתה ממש סמוך מאוד אליו ולא היה לו זמן תגובה. התובע אישר את האמור והשיב, כי היה לפניו רכב שחסם לו את שדה הראייה (עמ' 4 ש' 17-19).




במסגרת נ/1 טען התובע, כי טרם התאונה נסע לפניו רכב לבן גדול. לטענתו, כאשר היה בערך מול המכולת פתאום רכב שבא ממול חתך שמאלה וביצע פנייה לתוך החנייה של המכולת ללא איתות. הוא טען שהוא ראה את הרכבים ממול ולא ציפה שהנהגת תעשה פנייה חדה. לטענתו, מדובר היה בשבריר שנייה ולא היה בידו לבלום או להגיב.




התובע העיד, כי הוא מכיר את הדרך שהוא נסע בה ביום התאונה וידע שיש שם מכולת. הוא נשאל, האם כאשר הוא נוסע שם, הוא אינו צופה שמישהו אולי נכנס לחנייה של המכולת וכדאי שיאט ובתגובה שאל איזו סיבה יש לאדם לפנות בכביש מבלי לעצור ומבלי להסתכל. התובע נשאל, האם ייתכן שהנתבעת לא ראתה אותו משום שלא היה אור בקטנוע והשיב, כי אולי לא ראתה משום שדיברה בטלפון. הוא הוסיף, כי ראה אור ליד האוזן שלה וזה היה בשניות שהיא פגעה בו. עוד טען, כי מקום התאונה היה מואר עם תאורה מסודרת (עמ' 6 ש' 13-21).




הנה כי כן, אין מחלוקת, כי קיימת סתירה בין גרסאות התובע באשר לשאלה האם הרכב הפוגע התנגש בו או שמא הוא התנגש ברכב הפוגע. הסתירה האמורה משליכה על אמינותו ומהימנות של התובע אולם מצאתי, כי אין בה בכדי להשליך על שאלת האשם התורם. סבירה בעיניי גרסת התובע, לפיה הנתבעת סטתה לפתע למסלולו מבלי שאותתה ובאופן שלא היה בידו למנוע את ההתנגשות. בעניין זה, עדות התובע הייתה אמינה וסדורה ועלתה בקנה אחד עם גרסתו הקודמת.




זאת ועוד, הנתבעת הודתה בסעיפי כתב האישום שהוגש נגדה בעקבות התאונה. לפיכך, פסק הדין הפלילי המרשיע שניתן בעקבות הודאתה זו מהווה ראיה בתיק זה על פי ס' 42 א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971. בנסיבות אלו, הרי שהנתבעות נושאות באחריות לנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות התאונה, אשר נגרמה בשל רשלנות הנתבעת אשר לא נהגה בזהירות הנדרשת. לא עלה בידי הנתבעות להוכיח טענתן באשר לאשם תורם של התובע. לא עלה בידן להוכיח, כי בנסיבות העניין היה בידו לפעול לשם מניעת התאונה או, כי התאונה נגרמה בין היתר בשל אשמו התורם. מצאתי, כי התובע לא יכול היה לצפות את התנהגות הנתבעת ולא היה בידו למנוע את התאונה. לא שוכנעתי, כי יש לייחס לתובע אשם תורם. בעניין זה אציין, כי הנתבעת לא העידה על אף שלכאורה היה בעדותה כדי לשפוך אור על התנהלות התובע טרם התאונה כך שניתן יהיה ללמוד האם תרם להתרחשותה.




התובע אישר, כי תבע את הנתבעת משום שלקטנוע לא היה ביטוח תקף (עמ' 4 ש' 20-21). הוא טען, כי הדבר נודע לו כאשר בדק, בביתו, את המסמכים של הקטנוע. לטענתו, כאשר לקח את הקטנוע הוא לא בדק ולא שאל האם יש לו ביטוח. התובע נשאל מדוע לא ערך בדיקה כאמור לפניי שלקח את הקטנוע והשיב, כי אינו יודע. הוא טען, כי טרם התאונה, בעת שהיה בביתו, הוא בדק וגילה שאין ביטוח. התובע נשאל מדוע נסע בקטנוע למרות שידע שאינו מבוטח והשיב, כי התכוון להשיבו לבעליו. הוא נשאל, האם בעליו של הקטנוע הוא חבר שלו והשיב בשלילה. התובע העיד, כי אין לו קשר לבעלים של הקטנוע וכי עסקינן במקום שמוכר קטנועים והוא לא עבד שם. לאור עדותו האמורה הוא נשאל מדוע בעל הקטנוע נתן לו לבדוק אותו והשיב, כי הוא מכיר את בעל הקטנוע. התובע שלל טענה לפיה הוא בודק עבורו קטנועים וטען, כי הוא רצה לקנות את הקטנוע ולכן לקח אותו לבדיקה. התובע העיד, כי לאחר שגילה שאין לקטנוע ביטוח הוא לא חשב להתקשר לבעליו ותחת זאת החליט להחזיר לו אותו (עמ' 4 ש' 22-32, עמ' 5 ש' 1-16).




התובע נשאל באשר לנסיבות בהן לקח את הקטנוע לבדיקה בבית ולא בדק אותו לאור יום במגרש והשיב, כי תמיד התעסק עם קטנועים וכי יש לו חבר שהוא מכונאי והם בדקו את הקטנוע ביחד (עמ' 5 ש' 19-21). התובע נשאל מדוע החזיר את הקטנוע והאם החליט שהוא לא קונה אותו והשיב בחיוב. הוא טען, כי הוא לא היה לטעמו מבחינה ויזואלית וכי לא היה יפה. התובע נשאל, האם לא ראה את זה כאשר לקח אותו והשיב, כי ראה אולם גם אנשים נוספים אמרו לו שהקטנוע לא יפה (עמ' 6 ש' 5-8). התובע נשאל מי האנשים שבאו לראות את הקטנוע והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 6 ש' 11-12).




עדות התובע באשר לנסיבות בהן נהג על הקטנוע בעת שהקטנוע לא היה מבוטח לא הותירה עליי רושם אמין. בעדותו נתגלו סתירות באשר להיכרותו עם בעל הקטנוע. כמו כן, לא עלה בידו ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בגינן הקטנוע היה בחזקתו ובאשר לנסיבות בהן הוא נסע בקטנוע על אף שידע, כי אינו מבוטח. יחד עם זאת מצאתי, כי אין באמור בכדי לתמוך בטענת הנתבעות באשר לקיומו של אשם תורם. עם זאת, סבורני, כי יש באמור בכדי ללמד על מהימנותו ואמינותו של התובע, כפי שאף התרשמתי ממנו בעת שנחקר בסוגיית הנזק כפי שיפורט בהמשך.




הנה כי כן, מצאתי, כי הנתבעות נושאות באחריות לנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות התאונה וכי לא עלה בידן להוכיח קיומו של אשם תורם.


הנזק



כאמור לעיל, התובע הגיש חוות דעת רפואית לפיה נכותו הרפואית הצמיתה בעקבות התאונה הינה בשיעור של 10%. הנתבעות הודיעו, כי קביעת המומחה מטעם התובע באשר לשיעור הנכות מקובלת עליהן. בהיעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבעות, אזי חוות דעת התובע לא נסתרה לרבות בעניין שיעור הנכויות הזמניות ומשך התקופה בה ניתנו.


כאב וסבל



מהמצורפים לכתב התביעה עולה, כי בעקבות התאונה, אושפז התובע מיום 15.9.07 ועד ליום 20.9.07 ובמהלך אשפוזו האמור עבר ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של שבר וכן קיבל טיפול אנטיביוטי דרך הווריד. בהמשך אושפז התובע מיום 6.10.07 עד ליום 11.10.07. ביום 27.2.08 הוא אושפז אשפוז יום וכן אושפז מיום 1.3.09 ועד ליום 3.3.09.




המומחה מטעם התובע קבע, כי בעקבות התאונה היה התובע בנכות זמנית בשיעור של 100% מיום 15.9.07 עד ליום 14.12.07, נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 15.12.07 ועד ליום 14.4.08 ונכות זמנית בשיעור של 30% מיום 15.4.08 ועד ליום 15.9.08.




לאור האמור, ובשים לב לתקופת אשפוז התובע, נכותו הצמיתה והנכויות הזמניות שנקבעו לו על ידי המומחה מטעמו, מעריכה את ראש הנזק שבכותרת בסך של 60,000 ₪.


הפסד השתכרות לעבר



התובע אישר, כי מיום התאונה לא עבד תקופה מסוימת. הוא אישר, כי באפריל ומאי 2008 הוא לא חזר לעבוד בלידו, שם עבד טרם התאונה, וכי הלך לעבוד בחוף גיא. התובע התבקש לאשר, כי האמור בדו"ח של ביטוח לאומי (נ/2) לפיו הוא עבד שם חודשיים הינו נכון והשיב, כי לא עבד שם חודשיים. הוא טען, כי עבד שם בסוף חודש אפריל וכי עשרה ימים אחרי תחילת חודש מאי הוא נאלץ להפסיק לעבוד משום שסבל מכאבים. התובע העיד, כי עבד שם בתור מציל. הוא אישר, כי לאחר שחזר לעבוד הוא אמר למעסיק בחוף גיא שאינו יכול יותר ולא הציג לו אישור רפואי בנדון. עוד אישר, כי אמר למעסיק האמור שהוא עוזב בשל מצבו הרפואי. התובע נשאל מדוע לא זימן את המעביד האמור לעדות והשיב, כי אינו יודע וכי יש לשאול את עורך דינו. הוא אישר, כי סיפר לעורך דינו שהוא אמר למעסיקו בחוף גיא שהוא לא מסוגל לעבוד (עמ' 8 ש' 4-12, 19-28). בהמשך עדותו, נטען בפני התובע, כי אין בתיעוד הרפואי המלצה של הרופא שטיפל ברגל שלו או אישור לפיו אין בידו לעבוד כמציל. התובע השיב, כי אינו זוכר וטען, כי היו לו כאבים חזקים ואחרי זה גילו שחזר לו הזיהום ברגל ויש אישורים בנוגע לזה (עמ' 12 ש' 2-5). התובע העיד, כי אמר למעבידו שאין בידו לעבוד משום שהוא לא יכול היה לבצע את כל המטלות של המציל באותה תקופה מכיוון שהיו לו כאבים חזקים, היה לו קשה והוא לא יכול היה לתפקד (עמ' 17 ש' 2-4).




התובע העיד, כי באוקטובר 2008 החל לעבוד במלון רימונים בתור מציל (עמ' 8 ש' 29-32). עוד העיד, כי הן ברימונים והן בגינוסר הוא עבד 7-8 שעות ביום וכי זו הייתה העבודה היחידה אשר עשה בשנת 2008 (עמ' 9 ש' 6-11). נטען בפניו, כי בדוח מופיע שהוא פתח עסק עצמאי בינואר 2008 הוא נשאל באיזה עסק מדובר והשיב, כי עבד בתור מציל ובכדי לעבוד כמציל פרי לנסר הוא היה מגיש קבלה וכך היה מקבל את התשלום. התובע נשאל למי נתן שירותים כעצמאי והשיב, כי אינו זוכר. הוא הוסיף, כי מה שהיה מופיע בטופס 106. נטען בפניו, כי בשומה של שנת 2008 כתוב שחלק מההכנסה היא משכר וחלק מעסק אולם לא עולה מזה למי הוא נתן שירותים שכן הוא לא צירף קבלות. התובע נשאל שוב למי נתן שירותים והשיב, כי הוא חושב שנתן לבריכה בשדמות דבורה וכי אינו זוכר איפה עוד עבד במסגרת העסק. הוא נשאל מתי במהלך היום הוא עבד כעצמאי, בהתחשב במקומות העבודה האחרים שלו, והשיב, כי הגיעו לו יומיים חופש בשבוע ובהם עבד (עמ' 9 ש' 12-26).




בעת עדותו נטען בפני התובע, כי מתעודת עובד ציבור (נ/2) עולה, שבשנת 2009 הוא היה רשום כעצמאי והוא נשאל האם עסקינן בעסק לגביו העיד והשיב בחיוב. התובע טען, כי זה נכון גם לשנת 2010. הוא נשאל האם בשנת 2010 לא עבד כשכיר בשום מקום והשיב, כי אינו זוכר בדיוק וכי יש דוחות. נטען בפניו, כי כתוב שכר של 44,000 ₪ אולם לא יודעים היכן עבד בשנת 2010. בתגובה הפנה לסעיף 32 לתצהירו, במסגרתו טען, כי מאמצע חודש יוני 2010 הוא החל לעבוד כמציל בריכה במלון שלום פלזה בטבריה. התובע הוסיף, כי בסוף החודש הוא מסיים את עבודתו במקום משום שנגמרה העונה. הוא העיד, כי יש שנים שיוצא לו לעבוד בחורף ויש שנים שאין עבודה במלון בגלל תיירות ואז מפטרים אותו בחורף ומחזירים אותו בקיץ (עמ' 10 ש' 1-9).




התובע אישר, כי עזב את העבודה בגינוסר בשנת 2009 וטען, כי זה היה סוף עונה. הוא אישר, כי מאז שפוטר מגינוסר ועד יוני 2010 הוא לא עבד ולא מצא עבודה. כן אישר שפנה ללשכת תעסוקה או לביטוח לאומי, דרש עבודה ולא מצא. התובע נשאל באילו תחומים הוא דרש עבודה והשיב, כי דרש עבודה במה שהוא יודע לעשות. הוא הוסיף, כי דרש עבודה כמציל (עמ' 11 ש' 22-31).




התובע העיד, כי עבודתו כמציל הינה עונתית. הוא נשאל מה הוא הולך לעשות עכשיו, לאור עדותו לפיה בסוף החודש יסיים את עבודתו לעונה זו, והשיב, כי אין לו רעיון. הוא שב וטען, כי לפעמים הוא מצליח לעבוד בחורף בבריכה מחוממת או בחמת גדר (עמ' 10 ש' 10-14). התובע נשאל האם בחורפים מאז התאונה יצא שהפסיק לעבוד בשל עונת החורף והשיב בחיוב. הוא טען, כי לפני התאונה עבד בתור מאבטח בלידו (עמ' 10 ש' 15-16). התובע נשאל מה עשה בחורפים בהם לא עבד כמציל והשיב, כי אם הייתה לו זכאות הוא היה חותם אבטלה. הוא הוסיף, כי בחורף האחרון הוא עבד במלון בבריכה מחוממת (עמ' 10 ש' 19-21). התובע נשאל מדוע אינו עובד כמאבטח והשיב, כי פעם היה יותר ביקוש לאבטחה והיום זה דעך וירד. בהמשך הוסיף, כי הוא גם לא מסוגל לעמוד כל היום פיזית (עמ' 10 ש' 28-30).




מאחר ועבודתו של התובע כמציל הינה עבודה אשר ברובה עונתית, כפי שעולה אף מעדות התובע הרי שהעובדה שלא היה בידו למצוא עבודה כמציל בתקופות מסוימות אין בה בכדי ללמד, כי הפסד ההשתכרות האמור נגרם בעקבות התאונה. התובע לא הוכיח, כי אין בידו לעבוד באבטחה כפי שעבד בעבר ומעדותו עולה, כי אינו עובד בתחום משום שחלה ירידה בביקוש. רק בהמשך הוסיף, כי אין בידו לבצע את העבודה מבחינה פיזית.




כאמור לעיל, מעדות התובע עולה, כי לאחר התאונה הייתה תקופה אשר הוא לא עבד בה וכי באפריל 2008 הוא החל לעבוד. טענותיו בנדון עולות בקנה אחד עם הנכויות הזמניות שקבע לו המומחה מטעמו, ואשר לא נסתרו. התובע לא הוכיח באילו נסיבות הפסיק לעבוד בחודש מאי אולם טענתו לפיה התקשה בעבודתו אמינה בעיניי לאור העובדה, כי בתקופה האמורה נכותו הזמנית הייתה בשיעור של 30% וכן העובדה שעסקינן בעבודה פיזית. עם זאת, מצאתי, כי בתקופה זו היה בידי התובע לקחת חלק במעגל העבודה והוא לא הוכיח, כי פעל לשם מציאת עבודה אשר תתאים למצבו במועד האמור.




לתיק בית המשפט הוגש תקליטור (נ/8) ותמלול (נ/4) של שיחה אשר ניהל התובע עם ארזי. במסגרת השיחה האמורה טען התובע, כי הוא עובד כמציל משעה 8:00 ועד שעה 18:00. התובע נשאל האם הוא פנוי בשעות אחר הצהריים- ערב והשיב, כי הוא מצלם באירועים ואף התייחס לעיתון בשם אינדקס. התובע אף טען, כי הוא מאמין שעוד מעט העסק של הצילום יתפתח ואז הוא יעסוק, כנראה, רק בצילום.




התובע העיד, כי הוא מכיר את העסק "רגע ממגנטי" ונשאל האם העסק שלו והשיב, כי זה עסק של אשתו וכי הם המשיכו אותו על שמו משום שהיה לו תיק פתוח במס הכנסה והוא עוזר לה בעסק הזה. הוא נשאל מה הוא עושה והשיב, כי אם צריך הוא יושב על המחשב ואם צריך הוא מצלם. התובע העיד, כי הם מצלמים אנשים באירועים ויוצאת תמונת מגנט. הוא נשאל האם הוא הולך לצלם אנשים באירועים והשיב, כי אם אשתו לא יכולה אז הוא הולך. התובע נשאל, האם הוא מצלם אירועים כמו בר מצוות וחתונות ובמקום להשיב שאל "מלאות?" לאחר שנשאל שוב טען, כי אם צריך לעזור לאשתו אז הוא עוזר. התובע הוסיף, כי אם צריך הוא מצלם. הוא נשאל האם הוא מכין "בוקים" לאנשים וטען, כי אם צריך הוא עוזר. לאחר שנשאל שוב השיב, כי הוא עושה כשצריך (עמ' 13 ש' 19-32, עמ' 14 ש' 1-4).




התובע נשאל האם הוא מכיר עיתון בשם אינדקס עמק וגליל והשיב בחיוב. הוא נשאל מה הקשר שלו לעיתון והשיב, כי הם שולחים לעיתון תמונות לרכילות. התובע נשאל, האם אינו מצלם אנשים לצורכי פרסום בעיתון הזה והשיב, כי "במידה ו..." לאחר שהתבקש להשיב בכן או לא השיב בחיוב (עמ' 14 ש' 5-16).




התובע נשאל האם אשתו מופיעה בפרסום של העסק "רגע ממגנט" והשיב בשלילה וטען, כי זאת מאחר והעסק על שמו והוסיף, כי היא סוגרת את כל האירועים. הוא נשאל האם הוא הולך לצלם והשיב, כי לא תמיד. התובע נשאל מדוע העובדה האמורה אינה מופיעה בתצהירו והשיב, כי התצהיר היה אז והעבודה היא מהתקופה האחרונה (עמ' 14 ש' 19-24).




בעת עדותו נטען בפני ארזי, כי בתצהירו נרשם שהשיחה הייתה ביום 20.7.11. הוא נשאל מדוע זה לא הודפס והשיב, כי בעת שהגיע לחתום שאלו אותו באיזה תאריך זה היה ואז הוא בדק והוסיף את התאריך. לטענתו, בדק את התאריך בתיק של בטיחות אנוש אשר בו מצוי החומר שהוא כתב לגבי הממצאים שלו (עמ' 21 ש' 23-30).




נטען בפני התובע, כי מעדותו עולה, שהעסק של המגנטים החל לאחר התצהיר ועל כן זה לא הופיע בתצהיר. בתגובה טען התובע, כי זה לא התחיל לאחר התצהיר. הוא נשאל האם בעת החתימה על התצהיר ובעת שיחתו עם החוקר ביולי 2011 העסק של המגנטים היה קיים והשיב, כי אינו זוכר. נטען בפניו, כי החוקר חקר אותו ביולי 2011 על העסק והוא סיפר לו עליו והתצהיר הוא מאוקטובר 2011 והוא נשאל מדוע העיסוק האמור לא הוזכר בתצהיר והשיב, כי אינו יודע (עמ' 16 ש' 16-24).




התובע העיד, כי אשתו היא הרוח החיה בעסק ומוכרת בתחום ואליה פונים בשביל לסגור עניין (עמ' 14 ש' 29-31). הוא נשאל מדוע, בנסיבות אלו, הפרסום על שמו ועם מספר הנייד שלו והשיב, כי זאת מכיוון שהעסק על שמו והכל היה על שמו (עמ' 15 ש' 27-29). נטען בפני ארזי, כי הוא אינו יודע מהן הסיבות בגינן העסק נרשם על שם התובע והוא העיד שהתובע אמר לו במפורש שהוא בעל העסק ושהוא רשום כעוסק מורשה פטור ועובד כעצמאי. הוא הוסיף, כי אינו יודע מעבר לזה (עמ' 21 ש' 10-14).




כאשר נשאל על אירוע של משפחה מסוימת השיב התובע, כי הוא זוכר את האירוע והוסיף, כי צילם אותו צלם אחר שעשה את העבודה (עמ' 15 ש' 2-3). הוא נשאל מדוע הוא לוקח צלם אחר ככל שהוא מצלם והשיב, כי לא תמיד הוא מסוגל לעבוד מבחינה פיזית (עמ' 15 ש' 6-7). התובע נשאל, האם ככל שיאתרו את האנשים שבאירועים שלהם צילמו, לפי הקבלות, האם הם יגידו שהוא צילם או מישהו אחר והשיב, כי אם אשתו לא יכלה לצלם אז הוא היה מצלם. התובע הוסיף, כי לפעמים היו שוכרים צלמים כפרי לנסר וטען, כי על כל דבר יש רישום (עמ' 15 ש' 8-11). הוא אישר, כי הוא משלם ומקבל חשבונית. התובע נשאל, האם בידו להציג חשבוניות מצלמים משנת 2012 והשיב, כי אין לו כרגע. התובע הוסיף, כי הוא לא יודע מי הוציא חשבונית ומי לא. הוא נשאל האם הוא מקבל חשבונית שאם לא כן אין בידו לשלם והשיב, כי הוא לא קיבל חשבונית מכולם וכי שילם במזומן (עמ' 15 ש' 12-17).




התובע נשאל כיצד בתור בעל עסק שמדווח על כל שקל הוא משלם לצלם במזומן ולא דורש חשבונית, למרות שעסקינן בהוצאה מוכרת, ובתגובה טען, כי זה עניין של הצלם אם הוא מוציא חשבונית. הוא נשאל, האם זה לא עניין שלו שההוצאה תוכר במס הכנסה ובתגובה טען, כי הוא מבקש בסוף שנה. התובע נשאל, האם בכדי שזו תהיה הוצאה מוכרת הוא צריך חשבונית מהצלם והשיב, כי זה לא עניין שלו וכי אשתו מתעסקת בזה (עמ' 15 ש' 18-26).




עדותו של ארזי באשר למועד בו נערכה השיחה בינו לבין התובע והסיבה בגינה המועד נרשם בכתב יד הותירה עליי רושם אמין. לא עלה בידי התובע להסביר מדוע לא ציין את עבודתו בעסק האמור במסגרת תצהיר עדותו הראשית, אשר ניתן לאחר שניהל את שיחתו עם החוקר ובמסגרתה התייחס לעסק הצילום, כמפורט לעיל. עדות התובע באשר לנסיבות בגינן העסק נרשם על שמו ובאשר למעורבותו בעסק לא הותירה עליי רושם אמין כלל וכלל והיא אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שאמר בשיחתו עם ארזי, ובין היתר טענתו, כי בעתיד יעבוד ככל הנראה רק בעסק האמור. לא עלה בידי התובע להסביר מדוע פרסום העסק הינו על שמו ומספר הטלפון המפורסם הינו המספר שלו, ככל שיש ממש בטענתו לפיה אשתו היא הרוח החיה בעסק ועמה יש לסגור את הדברים. אין בטענתו לפיה העסק נרשם על שמו בכדי להסביר מדוע הפרסום היה על שמו ומדוע פורסם המספר שלו. טענתו באשר להעסקת צלמים חיצוניים לא הוכחה ולא הותירה עליי רושם אמין.




ניסיונו של התובע להסתיר את קיומו של העסק האמור ואת עבודתו בו וניסיונו לצייר תמונה לפיה עסקינן בעסק אשר אשתו היא הרוח החיה בו לא הותירו עלי רושם אמין ויש בהם בכדי להשליך באופן משמעותי על אמינות ומהימנות התובע. אציין, כי מהנתונים העומדים בפניי אין בידי לקבוע את המועד בו הוקם העסק האמור ועניין זה פועל לחובת התובע שכאמור הסתיר דבר קיומו של העסק מתצהירו. אין ספק, כי העובדה שהתובע עובד בעסק האמור משליכה על הפסד השתכרותו ויש בה בכדי ללמד על נכותו התפקודית של התובע, אשר כאמור לעיל עובד הן כמציל והן כצלם אירועים.




מתלושי השכר שהגיש התובע עולה, כי בארבעת החודשים שקדמו לתאונה שכרו הממוצע היה בשיעור של 9,517 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 11,043 ₪. המומחה קבע לתובע אי כושר למשך 4 חודשים מלאים. בהמשך קבע נכות בשיעור 50% למשך 4 חודשים נוספים ונכות בשיעור 30% למשך חמישה חודשים. למרות הנכויות הזמניות, כאמור התובע פתח עסק עצמאי בתחילת שנת 2008 ולא מסר נתונים מלאים לגביו והדבר פועל לחובתו.




לאור האמור לעיל, ובהתחשב בנכויות הזמניות אשר נקבעו לתובע בעקבות התאונה מחד ומאידך העובדה שהוא פתח עסק עצמאי בתחילת 2008 וכן העובדה שהוא הסתיר את העובדה שהוא בעל עסק צילום פעיל ואת עובדת עבודתו כצלם ולא סיפק נתונים בנוגע למועד בו החל לעבוד בעסק האמור ורווחיו ממנו, וכן לאחר שלקחתי בחשבון שהתובע עובד כמציל שזו עבודה עונתית וממילא וללא כל קשר לתאונה היו תקופות שנאלץ להפסיק עבודתו שלא בעונה מצאתי לקבוע לתובע פיצוי על בסיס הנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעמו ושלא נסתרו בהיעדר חוות דעת נגדית בלבד. באשר ליתרת התקופה מצאתי, כי עסקינן בנזק מיוחד שהתובע לא עמד בנטל להוכיחו לאור העובדה שהעלים נתונים רלוונטיים מבית המשפט ולאור התרשמותי מעדותו לפני כמפורט לעיל.




אי לכך הפיצוי לעבר הינו כדלקמן: לתקופה בת 4 חודשים בה נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100%, הפיצוי הינו 11,034 ₪ X 4 = 44,172 ₪ בצירוף ריבית לאמצע תקופה הסכום הינו 51,480 ₪. לאחר מכן נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה של 4 חודשים נוספים. לפיכך, הפיצוי בגין תקופה זו הינו 11,034X 50% X 4 = 22,086 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 25,538 ₪. בעבור 5 חודשים נוספים בהם נקבעה לתובע נכות בשיעור 30% הפיצוי הינו 11,043 ₪ X 30% X 5 = 16,565 בצירוף ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 18,666 ₪. מעבר לתקופות אלו לאור התרשמותי מעדות התובע ובהיעדר הוכחה ובשים לב לגובה הנכות שנותרה אצל התובע מצאתי לא לקבוע לתובע פיצוי נוסף.




סך הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר הינו 95,684 ₪.


הפסד השתכרות לעתיד



במהלך עדותו של גלבוע נטען בפניו, כי בעת המעקב התובע היה רוב הזמן במצב של ישיבה על כיסא והוא השיב, כי אינו יודע אם רוב הזמן. הוא הוסיף, כי בדוח שהוא רואה התובע מסתובב ומשגיח (עמ' 20 ש' 4-5). אין מחלוקת, כי התובע שב למעגל העבודה וכי הוא עובד כמציל. כאמור, שוכנעתי כי התובע עובד אף כצלם בעסק השייך לו. כאמור, התובע לא המציא נתונים באשר להשתכרותו מהעסק האמור ומהדברים שאמר לארזי עולה, כי ייתכן ובהמשך הוא יעבוד רק בעסק האמור. נכותו הרפואית של התובע אינה גבוהה והתרשמתי, כי נכותו התפקודית אף נמוכה ממנה. התובע יליד 2.8.1980. לפיכך עד הגיעו לגיל 67 נותרו לו 33.5 שנים. חישוב אריתמטי מביא אותנו לתוצאה של 11,043 X 10% X 252.2961 =278,611 ₪. לאחר שמצאתי, כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית ולאחר שאף לא הוכחה ירידה בהכנסתו, מצאתי בנסיבות המקרה שלפניי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנא ולהעמידו על 50% מחישוב אריתמטי קרי 140,000 ₪ במעוגל, כאשר סכום זה כולל אף הפסד פנסיה.





הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד



חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק).




התובע העיד, כי צירף תיעוד רפואי רלוונטי בנוגע לטיפולים אשר עבר מיום התאונה ועד ליום הוצאת המסמר (עמ' 7 ש' 2-4). נטען בפניו, כי הוא חתם על תצהירו באוקטובר 2011 ובמסגרתו טען שמאז התאונה ועד ליום מתן התצהיר הוא נמצא במעקב רפואי רציף וממושך. הוא נשאל מדוע לא צירף תיעוד מאז הוצאת המסמר בניתוח ועד המועד בו חתם על התצהיר והשיב, כי מסר לעורך הדין את כל מה שהיה לו. בהמשך העיד, כי עבר לאחר מכן ניתוח נוסף ושב וטען, כי צירף את כל מה שהיה לו (עמ' 7 ש' 5-12). התובע נשאל האם טיפולי פיזיותרפיה והידרו-תראפיים, אליהם התייחס בתצהירו, היו במסגרת קופת חולים או באופן פרטי והשיב, כי אינו זוכר האם הייתה השתתפות או חצי חצי והוסיף, כי זה היה בחמי טבריה. הוא העיד, כי אינו יודע מדוע אין מסמך בנדון (עמ' 7 ש' 13-18).




התובע לא הוכיח, כי יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד בעקבות התאונה. טענתו, לפיה אפשר שהוא יאלץ לעבור ניתוחים נוספים בעתיד (סעיף 26 לכתב התביעה) נטענה בעלמא. אציין, כי בחוות הדעת אשר הוגשה על ידי התובע לא צוין, כי הוא צפוי לעבור טיפולים עתידיים. כמו כן, התובע לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק או יזקק בעתיד, ככל שיזקק לטיפולים בעתיד, אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.




התובע לא צירף ראייה כלשהי לשם הוכחת טענתו באשר להוצאות אשר נגרמו לו בעבר בעקבות התאונה, זאת על אף העובדה שעל כתפיו מוטל הנטל להוכיח את הנזק האמור, אשר כבר התגבש. אציין, כי התובע הגיש מסמך באשר לעלות טיפולי שיניים אשר הוא עבר, לטענתו בעקבות התאונה. בתחום זה לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעם התובע ולא הוכח, כי קיים קשר סיבתי בין הנזק האמור לבין התאונה. באשר להוצאות הנסיעה, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 4,000 ₪.


עזרת צד ג' לעבר ולעתיד



התובע אישר, כי לטענתו הפגיעה שלו גרמה לזה שהוא לא מסוגל לעשות דברים אשר הוא עשה לבד לפני התאונה וכעת הוא זקוק לעזרת בעלי מקצוע. הוא נשאל האם יש לו דוגמא לעבודה כאמור והאם יש לו קבלה ובתגובה טען, כי זה לא תפקידו להוציא קבלה. הוא נשאל האם לקח קבלה ומדוע לא פירט בתצהיר באילו עבודות מדובר והשיב, כי לקח אנשי מקצוע כמו אינסטלאטור וצבעי. התובע הוסיף, כי הוא לא יכול היה לבצע את העבודה לבד. הוא נשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו והשיב, כי הוא אינו זוכר (עמ' 13, ש' 1-11). לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו לפיה בעקבות התאונה הוא נאלץ לשכור שירותים של בעלי מקצוע לשם ביצוע עבודות אשר הוא עשה בעצמו טרם התאונה. אף אם תתקבל טענתו בעניין זה הרי שהיה עליו להוכיח את הוצאותיו בעניין זה בעבר ולא עלה בידו לעשות כן.




התובע אישר, כי לטענתו הוא הלך עם קביים במשך שנה וכי אין לו אישור מרופא באשר להמלצה ללכת עם קביים במשך שנה (עמ' 12 ש' 6-9). התובע אישר שהתאונה הייתה בחודש ספטמבר 2007 וכי בחודש אפריל 2008 חזר לעבודה חלקית. כן אישר, שלא הופיע לעבודה עם קביים (עמ' 12 ש' 10-14). הנה כי כן, התובע לא הציג אישור רפואי לפיו היה זקוק לקביים במשך שנה. כמו כן, מעדותו, לפיה כחצי שנה לאחר התאונה הלך לעבודה ללא קביים, עולה, כי אין ממש בעדותו לפיה הלך עם קביים במשך שנה. יש בכך להשליך הן על אמינות התובע והן על היקף העזרה אשר סביר, כי נזקק לה לאחר התאונה.




התובע אישר, כי לטענתו אשתו, הוריו ואחיו עזרו לו בעקבות התאונה (עמ' 12 ש' 17-18). הוא נשאל מדוע אף אחד מהם לא הגיש תצהיר באשר למועדים בהם נתנו לו עזרה ועל סוג העזרה אשר נתנו לו והשיב, כי אינו יודע (עמ' 12 ש' 23-25). נטען בפניו, כי אין שום הוכחה לטענתו לפיה הרבה אנשים הסיעו אותו לכל מיני מטרות והוא אישר טענה זו (עמ' 13 ש' 12-14). העובדה שהתובע לא זימן לעדות אף אחד מקרובי משפחתו, אשר לטענתו סייעו לו לאחר התאונה ובעקבותיה, פועלת לרעתו. לא עלה בידו להוכיח את משך העזרה לה נזקק או את היקפה.




התובע אישר, כי גם במועד החתימה על התצהיר הוא נזקק לעזרה בהליכה ובזמן עמידה. הוא נשאל האם עזרו לו באופן קבוע בזמן הליכה ועמידה והשיב בחיוב. בהמשך טען, כי לא עזרו לו פיזית אלא מבחינת כדורים. הוא נשאל האם עזרו לו בעמידה והליכה באוקטובר 2011 והשיב, כי בשנת 2011 אף אחד לא היה צריך לעזור לו. התובע הוסיף, כי הוא התכוון לתקופה שקרובה לתאונה (עמ' 12 ש' 26-32). עדותו האמורה אינה עולה בקנה אחד עם טענתו המופיעה בתצהירו, עליו חתם באוקטובר 2011, ולפיה "מאז שהתייצב מצבי ועד היום, אני נזקקתי לעזרה כיוון שאני סובל ממוגבלות בהליכה ובעמידה ממושכת ומהתקפי כאבים. עזרה כזו ניתנת לי כיום בעיקר על ידי בני משפחתי, ובמיוחד על ידי אשתי" (ת/1 סעיף 38) (ההדגשה אינה במקור).




הנה כי כן, קיימת סתירה בין גרסת התובע לפיה הוא נזקק לעזרה במועד חתימתו על תצהירו, בסוף אוקטובר 2011, לבין טענתו לפיה בשנת 2011 אף אחד לא היה צריך לעזור לו. הסתירה האמורה מעידה על אמינותו ומהימנותו של התובע באשר לסיוע לו נזקק, טענה אשר כאמור לא נתמכה בעדותם של בני משפחתו אשר לטענתו סייעו ומסייעים לו בעקבות התאונה. בנסיבות אלו, מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כי הוא זקוק או עתיד להיזקק לעזרה בעקבות התאונה. לאור שיעור נכותו הזמנית של התובע לאחר התאונה, מעריכה את הנזק האמור, לעבר, בסך של 8,000 ₪.


התוצאה



הנה כי כן, אין מחלוקת כי התובע והנתבעת היו מעורבים בתאונת דרכים שבגינה הוגש כתב אישום נגד הנתבעת שהודתה בסעיפי האישום. לא עלה בידי הנתבעות להוכיח טענתן באשר לאשם התורם של התובע. עדות התובע, בין היתר באשר לנזקיו ולעבודתו לאחר התאונה, לא הותירה עליי רושם אמין והדבר קיבל ביטוי בהערכת נזקיו, כמפורט לעיל.




מצאתי, כי בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובע נזק בסך של 307,684 ₪. מהסכום האמור יש לנכות תגמולי מל"ל (קצבת נכות כללית) בסך של 9,531 ₪ משוערך להיום הינו 12,210 ₪.




בנסיבות האמורות, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 295,474 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% בתוספת מע"מ כחוק, החזר עבור עלות חוות הדעת מטעמו והחזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבעות יישאו ביתרת האגרה החלה בתיק.




הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות בנזיקין

  2. אחריות שולח בנזיקין

  3. הגנת הסתכנות מרצון

  4. פיצול הדיון בנזיקין

  5. חלוקת אחריות בנזיקין

  6. אחריות שילוחית בנזיקין

  7. אחריות המשטרה בנזיקין

  8. תביעת נזיקין נגד מצרים

  9. סעיף 7א לפקודת הנזיקין

  10. פיצויים עונשיים בנזיקין

  11. רשלנות לפי פקודת הנזיקין

  12. אחריות בעל מקרקעין בנזיקין

  13. תביעת נזיקין בגין העמדה לדין

  14. תביעת נזיקין בגין כליאת שווא

  15. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים

  16. אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו

  17. תביעת נזיקין בגין התנהגות מעקלים

  18. אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם

  19. פיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  20. אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  21. נזיקין - שלט האוסר כניסה מתנער מאחריות

  22. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת דרכים

  23. דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח

  24. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין

  25. דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק

  26. נזיקין - סעיף 41 לפקודת הנזיקין – " הדבר מדבר בעד עצמו"

  27. על פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין גם הורה זכאי לפיצוי כתלוי במקרים המתאימים

  28. השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכר ניזוק על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון