הסכם אספקת מלט

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם אספקת מלט:

א. רקע

1. המדובר בתובענה כספית ע"ס 562,479 ₪, שהגישה התובעת – חברה העוסקת, בין היתר, ביבוא מלט בתפזורת לתעשיית הבטון (להלן גם: "התובעת"), כנגד הנתבעת מס' 1 העוסקת, בין היתר, בייצור בטון ושיווקו לצרכנים (להלן גם: "הנתבעת" או "החברה")) וכנגד שני בעלי מניותיה – הנתבעים 2 ו- 3 (הנתבע מס' 3 – גם כמנכ"ל הנתבעת), בגין אי-תשלום חשבוניות עבור מלט בתפזורת (להלן גם: "הסחורה") שסופקה לנתבעת מכוח הסכם-התקשרות בין הצדדים, בין החודשים יולי-נובמבר 2004, כשבסמוך לאחר מכן, חדלה,כנראה,הנתבעת מלעסוק בתחום זה.

2. ההסכם בין הצדדים בדבר אספקת מלט בתפזורת לנתבעת נחתם ביום 17/11/2000 (להלן גם: "ההסכם" או "ההסכם ת/2") ובמהלך השנים 2000 – 2004, סיפקה התובעת לנתבעת סחורה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, כנראה לשביעות רצון שני הצדדים.

3. לקראת סוף שנת 2004, צמצמה הנתבעת פעילותה בענף הבטון בהדרגה – לטענתה בשל אי-תשלום חובות כלפיה מצד חברות וגופים שקרסו – אך כנראה לא נותרה חייבת כספים מעבר לחוב נשוא תובענה זו.

4. גם לגבי החוב לתובעת, הגיעו הצדדים להסדר פריסה ארוך טווח, אך לאחר תשלום השיק הראשון במסגרת הפריסה, חדלה הנתבעת מלשלם.

5. התובעת פנתה לחברת ביטוח האשראי – כלל ביטוח אשראי בע"מ (להלן גם: "חברת הביטוח"), בהתאם לפוליסת ביטוח אשראי שרכשה ממנה בזמנו (להלן גם: "הפוליסה") ודרשה את תשלום החוב נשוא התביעה.

5.1 במקביל, בהתאם להוראות הפוליסה, הוגשה התובענה.

6. מאחר והנתבעת העלתה טענות כנגד תשלום החוב נשוא התביעה, עיכבה חברת הביטוח את התשלום, גם כן בהתאם להוראות הפוליסה.

6.1 לפנים משורת הדין, שילמה חברת הביטוח לתובעת, ע"ח החוב נשוא התביעה, סך של 196,371 ₪, על תנאי שאם תידחה התביעה – תחזיר התובעת לחברת הביטוח את הסכום שקיבלה.

7. מלכתחילה, הוגשה התובענה רק כנגד הנתבעת, אך בהמשך תוקנה, עפ"י רשות שניתנה על ידי בית המשפט, לאחר חקירת המצהיר מטעם התובעת – המבקשת, כך שהנתבעים 2 ו- 3 הוספו כנתבעים נוספים.

8. ניסיון של בית-המשפט להפנות את הסכסוך לניסיון גישור, נתקל בהתנגדות של אחד הצדדים – והתיק נקבע להוכחות.

9. מטעם התובעת העידו: מנכ"ל התובעת – מר יורם לבינסון (במשך מספר ישיבות); חוקר פרטי – מר פיני שכטר שערך חקירה כלכלית לאיתור רכושם של הנתבעים 1ו – 2 ומנהלת חשבונות בתובעת – הגב' פביאן סיאני.

10. מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים עצמם 2 ו- 3 (הנתבע מס' 2 במהלך שתי ישיבות) ועורך חוות-הדעת מטעם הנתבעים – רו"ח וכלכלן – מר איתן לוי.

ב. טיעוני הצדדים

1. לטענת התובעת, היא סיפקה, בין החודשים 11/2004 -7, את הסחורה כמפורט בחשבוניות נשוא התביעה (להלן גם: "החשבוניות"), אך הנתבעת לא שילמה לתובעת את המגיע ממנה, למרות שהחוב בכרטסות הנהלת החשבונות של התובעת והנתבעת תואם וזהה.

2. לטענת התובעת, כשהוגשה התביעה, בחרה הנתבעת להכחיש את החוב במטרה להפעיל עליה לחץ, כדי שתוותר על תביעתה או תסכים לקבל סכום מופחת.

2.1 לצורך זה – כך טוענת התובעת – בדו הנתבעת ומנהליה (הנתבעים 2 ו- 3) טענה בדבר "הסכם בע"פ" כביכול, לפיו הבטיחה התובעת לספק לנתבעת סחורה מסוג מסוים במחיר שצמוד למחירון חברת "נשר" – שהיא מונופול בענף המלט – ונמוך ממנו.

2.2 טענה זו – כך טוענת התובעת – עומדת בסתירה מוחלטת להסכם (ת/2) שנחתם בין הצדדים וגם להתנהלות הצדדים במשך 5 שנות פעילות משותפת והנתבעים העלימו מבית-המשפט את כרטסת הנהלת החשבונות שלהם, שבה סכום החוב לתובעת תואם, כאמור, במדויק, את סכום התביעה.

2.3 מדובר גם בטענה כנגד מסמך בכתב, שבאה לסתור את הכתוב בו וככזו, היא אסורה ופסולה עפ"י הדין.

2.4 למעשה, מדובר בטענה של הודאה והדחה ו על כן, נושאים הנתבעים בנטל ההוכחה.

3. לטענת התובעת, הוכח במשפט, כי הנתבעת לא שילמה את החשבוניות נשוא התביעה, למרות שלא הייתה לה כל טענה כנגדן, כנגד איכות הסחורה, כמות הסחורה ומועדי האספקה.

3.1 לטעמה, טענות אלה נזנחו בתצהירי העדות הראשית של הנתבעים ובחקירותיהם בהן הודו, שאין לנתבעת טענה שהחשבוניות שולמו לתובעת וגם אין טענות ביחס לכמויות או לאיכות.

4. לטענת התובעת, העלתה הנתבעת טענות כנגד החוב – לראשונה לאחר הגשת התביעה והטענה בדבר קיומו של "הסכם בע"פ" נולדה כדי להתחמק מתשלום החוב.

5. לטעמה של התובעת, טענת הנתבעים כאילו "לא ידעו", במשך 5 שנות פעילות, שהתובעת מחייבת אותם במחירים שהם בניגוד להסכם, כביכול, היא המצאה כדי להתחמק מתשלום החוב.

6. התובעת מצביעה על כך, שהנתבעת, שיש לה רואה חשבון צמוד והיא אף הגישה חוות-דעת מטעמו, אף לא ביקשה ממנו לבדוק את ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים, למרות שטענה כל הזמן שיש לבצע התחשבנות כזו.

7. לטענת התובעת, החליטו הנתבעים להפסיק את פעילותה של התובעת או לצמצמה, אך לא סיפרו על כך לה והמשיכו להזמין ממנה סחורה בידיעה, כי לא יוכלו לשלם עבורה במועד.

7.1 על כן, ביקשה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את בעלי המניות – אחד מהם גם המנכ"ל – כנתבעים נוספים.

8. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה את החוב נשוא התביעה, בשל קשיים כספיים אליהם נקלעה, ולמרות זאת ערכה "דה-פקטו" הסדר-נושים, שבמסגרתו שילמה לנושיה האחרים את חובה כלפיהם, בתשלומים - והעדיפה אותם על התובעת.

9. לטענת התובעת, עדותו של הנתבע מס' 2, ביחס להתנהלות המסחרית מול התובעת ובדיקת החוב, היא עדות שמיעה שמקורה בדברים שאמר לו הנתבע מס' 3.

10. לטענת התובעת, ההסכם (ת/2) הוא ההסכם המחייב בין הצדדים והנתבע מס' 3 חתם עליו מטעם הנתבעת, לאחר שתיקן בכתב ידו, באותו מעמד, את תנאי התשלום וחתם על יד התיקון.

11. לטענת התובעת, ההסברים שנתן הנתבע מס' 3 לאי-הכללת הוראות ההסכמה בע"פ – בתוך ההסכם, אינם מקובלים ואינם הגיוניים.

12. לטענת התובעת, הטבלאות שצורפו לתצהיר העדות הראשית של הנתבע מס' 3, שנועדו להראות, כביכול, את חיובי-היתר שהנתבעת חויבה בהם, הן חסרות ערך, בין היתר כיוון שטענות ביחס להיקף פעילות במשך 5 שנים והשוואת מחירים למחירוני נשר, ניתן היה להוכיח רק ע"י חוות דעת מומחה; לא הוכח קיומו של הסכם בע"פ כנטען ע"י הנתבעים; לא צורפו החשבוניות הנטענות המוזכרות בטבלאות וגם לא מחירוני נשר בתקופות הרלבנטיות – ולמעשה, לא יכול היה הנתבע מס' 3 להמציא את החשבוניות ואת מחירוני חב' נשר, שעל פיהם ערך את הטבלאות.

13. לטענת התובעת, טענת הנתבעים, לפיה נודע להם על החיוב ביתר רק לאחר שהנתבע מס' 3 עבר לעבוד ברדימיקס – איננה הגיונית, שכן הוכח שהנתבעת בדקה את הכמויות, את הטיב ואפילו את החישובים הכספיים.

13.1 התובעת מפנה, בין השאר, לגרסתו של הנתבע מס' 3, אשר תיאר, בסעיף 34 לתצהירו, אירוע משנת 2003, שבו גילה כביכול, שהתובעת מחייבת את הנתבעת במחיר שהוא בניגוד למוסכם ולדבריו הוא העלה תהיות והתובעת אכן החלה לחייב עפ"י ההסכם.

14. לגבי המחירונים של חברת נשר – טוענת התובעת, כי הנתבעים הודו בחקירותיהם שנציגי חברת נשר ביקרו אצלם באופן שוטף, כך שמחירון נשר היה גלוי וידוע לנתבעת, לרבות ה"מחירון המדרגי".

14.1 יתרה מכך, התובעת מפנה לעדותו של הנתבע מס' 3, במסגרתה הודה (עמ' 83), כי לרדימיקס אין בכלל מחירון מלט אלא רק לבטון.

14.2 אם הנתבעת ידעה, כבר בשנת 2003, על חיובי היתר בסכומים של מאות אלפי שקלים – כך טוענת התובעת – איך ייתכן שלא מחתה? שלא דרשה לקזזם מיד מתשלומיה לתובעת?!

15. לטענת התובעת, חוות-דעת המומחה מטעם הנתבעים היא נטולת-ערך, כאשר הוכח, כי כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת והתובעת, הן זהות ומראות את אותה יתרה.

15.1 הנתבעים אמנם ניסו לטעון, באמצעות חוות-הדעת שהגישו, ששיטת ה"פיפו" (ראשון נכנס – ראשון יוצא) בה ניהלה הנתבעת את הכרטסת, אינה מתאימה לשימוש ואינה מקובלת בניהול כרטיסי לקוחות, אולם המומחה מטעמם (רואה החשבון של הנתבעים), אישר, כי לא בדק את כרטסת הנהלת החשבונות, לא בדק את נכונות הפרטים והמסמכים בתצהיר מנהלת החשבונות של התובעת; לא התבקש לבדוק ולא בדק את ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים ואיננו יכול להצביע על פגם או ליקוי בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת.

16. התובעת תוהה, מדוע נמנעו הנתבעים מצירוף מסמכים כלשהם שיכולים היו לאמת את טענותיהם כנגד נכונות כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת; שהנתבעת סבלה מחובות אבודים בסכומים גבוהים וצמצום הפעילות של הנתבעת נבע מקריסת גופים אחרים החייבים לנתבעת כספים: כרטסת הנה"ח, חשבוניות, מחירוני נשר, מאזנים ודוחו"ת של הנתבעות, דפי בנק ומסמכים המראים חובות אבודים.

16.1 היא מבקשת להסיק מהימנעות זו מהצגת המסמכים הללו, מסקנות כנגד גירסת הנתבעות, בהתאם לדין.

17. מאחר וברור לתובעת, כי החוב איננו שנוי (ומעולם לא היה שנוי) במחלוקת אמיתית, היא סבורה שחקירתם של מנהלה ושל מנהלת החשבונות שלה אודות החוב – הייתה שלא לצורך.

17.1 בעניין זה מפנה התובעת, דווקא, לדבריו של ב"כ הנתבעים בעמ' 47 לפרוטוקול.

17.2 בעקבות הכחשה זו – כך טוענת התובעת – היא נאלצה, בשלב מתקדם של התיק, להגיש תצהיר עדות ראשית של מנהלת החשבונות מטעמה.

17.3 הנתבעת מבקשת, שבית המשפט יתן ביטוי,, להתנהלות הנתבעים בתיק זה, בבואו לפסוק הוצאות לטובתה.

18. אשר לחבותם האישית של הנתבעים 2 ו- 3, סבורה התובעת, כי הם אחראים לכך, שהנתבעת לא שילמה את החוב נשוא התביעה.

18.1 לטעמה – הנתבע מס' 2, עפ"י הודאתו, ניתב את כספי הנתבעת כדי לשלם לספקים ולקבלנים אחרים ולא לתובעת.

18.2 לטעמה – הנתבע מס' 3 הוא ה"הממציא" של טענת הכזב בדבר הסכם בע"פ השונה מן ההסכם בכתב – שבהסתמך עליה, ניהלו הנתבעים את התיק במשך 5 שנים.

19. לטעמה של התובעת, נובעת חבותם של הנתבעים 2 ו- 3, בין היתר, מכל אחד מן הטעמים הבאים:

19.1 קבלת החלטה לסגור את מפעלי הנתבעת ולצמצם את פעילותה, מבלי להודיע על כך לבנקים או לספקים וכמובן מבלי להודיע על כך לתובעת;

19.2 הזמנת סחורה מן התובעת בחודשים 11/04 – 8/04, לאחר קבלת החלטה על סגירת המפעלים וצמצום הפעילות, מבלי להודיע על כך לתובעת בידיעה שהנתבעת לא תוכל לשלם עבור הסחורה במועד המוסכם.

19.3 ניהול מו"מ, שלא בתום-לב, עם התובעת, ביחס לפרעון החוב, כאשר לאחר כשנה כשהסכימה התובעת להסדר-פריסה ארוך טווח, הם איפשרו לנתבעת לשלם רק את התשלום הראשון ע"ח החוב ואח"כ החליטו לחדול כדי לשלם לנושים אחרים.

19.4 העדפת נושים ברורה, כאשר החובות לכל הנושים האחרים שולמו במלואם ורק החוב לתובעת נותר בלתי משולם.

19.5 הכחשה סתמית של החשבוניות נשוא התביעה ושל החוב במסגרת כתב ההגנה ותצהירי העדות הראשית, במטרה להתחמק מתשלום החוב ולהפעיל לחץ וסחטנות על התובעת.

19.6 המצאת "טענת הכזב", כלשונה, בדבר קיומו של הסכם בע"פ, העומד בסתירה להסכם ת/2.

19.7 ניהול עסקי החברה בצורה כושלת, דבר שהביא אותה לחובות והצריך פריסה של החובות;

19.8 המצאת הטענה, שהיו "שני סוגים" של מחירוני נשר, כאשר זה "המדרגי" חסוי ובלתי נגיש, כמו גם הטענה, שאי-שם בשנת 2003 גילו הנתבעים שהתובעת מחייבת אותם בניגוד למוסכם וכביכול התריעו על כך;

19.9 המצאה – לטעמה – של הטענה, שבגלל שהתובעת פנתה לביטוח האשראי, החליט הנתבע מס' 3 לבדוק את כלל ההתחשבנות עם התובעת.

19.10 המצאת הטענה, כי רק לאחר שהנתבע מס' 3 עזב את הנתבעת, הגיעו לידיעתו מחירוני נשר "המדרגיים" ורק אז נוכח הוא לדעת שהתובעת חייבה את הנתבעת ביתר.

20. לטענת התובעת, לא פעלו הנתבעים 2 ו- 3 כפי שבעל שליטה סביר ונבון היה פועל וחרגו מכל נורמה סבירה של התנהגות, הן בשלב סגירת המפעלים, הן בשלב המשך הזמנת הסחורה מן התובעת תוך ידיעה שלא תוכל לשלם בעבור הסחורה; הן בשלב שהיו בהסדר נושים עם נושים אחרים ולא סיפרו על כך לתובעת1; הן בניהול מו"מ ממושך של קרוב לשנה על פריסה של החוב; הן בהשגת הסדר ארוך-טווח והפרתו לאחר תשלום ראשון בלבד בשל העדפת נושים פסולה; הן בשלב בו הוגשה התביעה; הן בניהול התיק שלא לצורך והן בהגשת כתבי-טענות שמכילים טענות כוזבות שנטענו בידיעה שהן כוזבות.

21. התובעת מפנה להלכות, לפיהן ניתן להטיל חבות אישית על מנהל או בעל-מניות בחברה במקרים שבהם הם עושים בחברה כבשלהם, או באותם מקרים שבהם ניתן לייחס להם אחריות או חבות-אישית; כי על התאגיד העסקי חלות חובות תום-הלב וההגינות וכי על החברה ושליחיה להתחשב לא רק באינטרסים של החברה ובעלי מניותיה, אלא גם בציפיותיהם הלגיטימיות של גורמים בסביבה העסקית בה היא פועלת.

22. לטעמה של התובעת, הפך עקרון תום-הלב עקרון-על, המהווה מטריה כוללת בדיני התאגידים בפרט ובכל תחומי המשפט האזרחי בכלל וכי חובת תום-הלב מהווה, עפ"י הפסיקה, מקור משפטי עצמאי להטלת חבות משפטית.

23. על כן, עותרת התובעת לקבל את התביעה במלואה, כלפי כל הנתבעים, ולחייבם גם בהוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד.

24. לטעמם של הנתבעים, לא ברור מדוע בחרה התובעת לתבוע בגין חשבוניות דווקא ולא בגין יתרת החוב הנטענת כלפי הנתבעת ואולי נעשה הדבר כדי להימנע מהתחשבנות כוללת בין הצדדים, התחשבנות המובילה – לטענתם – למסקנה שאין חוב של הנתבעת לתובעת.

25. לטעמם של הנתבעים, לאורך כל ההליך, הביאה התובעת הוכחות בנוגע ליתרת החוב של הנתבעת, עפ"י כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת אצל התובעת, ואם בכל זאת נמנעה התובעת מלתקן תביעתה והסעד הנתבע הוא סכום החשבוניות נשוא התביעה, כי אז אין היא זכאית לסעד הכספי שלא נתבע ודין התביעה להידחות.

26. לטענת הנתבעים, הובאו על ידם הוכחות, כי הנתבעת שילמה חלק מן החשבוניות נשוא התביעה ובכל מקרה, יש להפחית סכומיהן מן המגיע לתובעת.

27. לטעמם של הנתבעים, מששולמו לתובעת כספים מחברת ביטוח האשראי, בגין החוב הנטען, אין לתובעת עוד זכות עמידה כנגד הנתבעת בגין החוב, אלא לחברת הביטוח, כמי ששילמה את החוב (מכוח עקרון הסוברוגציה).

27.1 על כן – לטעמם – יש להפחית מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, את סכום הפיצוי/שיפוי שקיבלה מחברת הביטוח.

28. לחילופין, עותרים הנתבעים לבצע התחשבנות כוללת בין הצדדים ומדגישים, כי הנתבעת עומדת על זכותה לקיזוז כל התשלומים ששילמה ביתר ובניגוד למוסכם, מכוח הוראות סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי).

28.1 לטעמם, קיזוז אמיתי, על פי המוסכם בין הצדדים, מראה שאין לנתבעת חוב לתובעת.

29. לחילופין, טוענים הנתבעים, כין אין לתובעת עילת תביעה כנגד מנהלי הנתבעת – הנתבעים 2 ו- 3.


29.1 לטעמם, מחקירתו הנגדית של מנהל התובעת עולה, כי רק כעס ומאומה לא מעבר לכך – וודאי לא טענות עובדתיות או משפטיות המקימות עילת תביעה – הוא שהוביל להגשת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

29.2 העילות כנגד הנתבעים 2 ו- 3, נטענות בעלמא וללא כל התייחסות או פירוט ספציפי.

30. לטענת הנתבעים, ההסכם שנחתם בין התובעת לנתבעת וצורף כמוצג ת/2, איננו מלא ואיננו משקף את שאר ההסכמות שהיו בעל-פה בין הצדדים.

30.1 לטעמם, עיון במסכת הראיות מראה, כי לא הונחה תשתית עובדתית, שממנה ניתן להסיק, כי ההסכם עליו מבקשת התובעת להיבנות, ת/2, היה הבסיס להתקשרות בין הצדדים.

30.2 במהלך התקופה 7/2003 עד 12/2004, לא הייתה דרישת סכומים גבוהים ממחירון נשר בהפחתת 2% ולטעמם של הנתבעים מעיד הדבר, כי התובעת "התיישרה" סוף דבר עם טענות הנתבעים לגבי ההסכמה שבין הצדדים.

31. לטענת הנתבעים, מעלה התובעת באמונה של הנתבעת בה וחייבה אותה שלא בהתאם למוסכם בין הצדדים.

32. לטענת הנתבעים, התובעת היא יבואן קטן של צמנט לעומת חברת "נשר מפעלי מלט" והמניע המרכזי להתקשרות הנתבעת עמה, היה מחיר מוזל ואיכות גבוהה יותר מהמובטח ע"י "נשר", שאחרת מה היה האינטרס שלה לרכוש צמנט מן התובעת ולא מספק בטוח, יציב, בעל יכולת אספקה ארצית כמו נשר?!

33. לטעמם של הנתבעים, לא הצליחה התובעת להוכיח את תביעתה – לא באמצעות מנהלה שהסתבר כי איננו מסוגל להסביר נספחיהם שצורפו לתצהירו ולא באמצעות מנהלת החשבונות, למרות כל הסיוע שניתן לה.

34. לטעמם של הנתבעים, גירסת ה- FIFO שהועלתה (לראשונה) ע"י מנהלת החשבונות, היא גרסה מופרכת לחלוטין ובאה בניסיון להצדיק עילת תביעה עפ"י חשבוניות, כשחוב הנתבע הוא יתרת חוב חשבונאי מסכם במערכת ההתחשבנות בין הצדדים.

35. לטעמם של הנתבעים, תובענה בעניין חשבוניות חייבת להיות מתואמת עם יתרות אמיתיות וכאשר התובעת, ממסמכיה, לא מצליחה להסביר את סכום התביעה, למה לא הופחתו סכומים ולמה במסמכיה ישנם הפרשים במאות אלפי שקלים ביתרות השונות – לא יכול בית-המשפט ליתן אמון במסמכי התובעת.

36. לעניין חבותם של הנתבעים 2 ו- 3 טוענים הנתבעים, כי עם הגשת תביעתה המתוקנת, "המציאה" התובעת עילות וטענות ככל שמתיר ספר החוקים, ללא נימוק, ללא פירוט, ללא עובדות וללא טענות.

36.1 רק בסיכומיה – כך טוענים הנתבעים – העלתה התובעת לראשונה טענות מופרכות עובדתית, תוך שינוי חזית אסור, שעיקרן טענה מדוע הנתבעים 2 ו- 3 לא "הרימו ידיים" והסכימו שהנתבעת תחוייב לשלם לתובעת מה שהיא לא חייבת.

37. לטעמם של הנתבעים, מחייב ניהול נכון דווקא עמידה על זכויות החברה הנתבעת.

37.1 אין בכך כדי להקנות עילה אישית כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

38. לטענת הנתבעים, נתקבלה ההחלטה לסגור את המפעל ולצמצם את פעילות הנתבעת, ביום 30/11/04 (ת/13) לאחר שנמשכה סחורה, ולאחר ההחלטה, לא נמשכה עוד סחורה מן התובעת.

38.1 סחורה נמשכה עד נובמבר 2004. תשלומים שולמו לתובעת עד ספטמבר 2009.

38.2 סכום של 355,000 ₪ שולם ע"י הנתבעת לאחר הפסקת הפעילות בין הצדדים.

39. על כן, עותרים הנתבעים לדחות את התביעה כנגדם.

39.1 לחילופין, מתבקש בית-המשפט לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

40. בכל מקרה, סבורים הנתבעים, כי יש לקזז, מכל סכום המגיע לתובעת, את סכומי הקיזוז להם הם טוענים.

41. לטעמה של התובעת, בסיכומי תשובתה, התעלמו הנתבעים התעלמות מוחלטת מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, מטענותיה בסיכומיה, מן המימצאים העובדתיים שהוכחו בשלב הראיות, מהודאות העדים מטעם הנתבעים, מנטל ההוכחה ומטענות אסורות בע"פ נגד מסמך בכתב.

42. התובעת מתנגדת לטענת הקיזוז בקשר לכספים שהתובעת קיבלה מחברת הביטוח – בבחינת שינוי חזית, שכן טענה זו לא נטענה מעולם ע"י הנתבעים.

42.1 לחילופין, מטעמי זהירות -כלשונה- מציינת התובעת, כי הטענה איננה נכונה, מאחר ועפ"י הוראות חוק חוזה הביטוח, רשאית היא לתבוע, עבור ומטעם המבטח, את הסכומים שקיבלה והוראה זו מצויה גם בסעיף 13 לפוליסת הביטוח ת/11 שבה נקבע, כי המבוטח ינקוט, עפ"י דרישת חברת הביטוח, צעדים משפטיים כנגד הלקוח.

43. התובעת מפרטת, בסיכומי תשובתה, את העובדות שלטעמה אינן שנויות במחלוקת, כמפורט בסיכומיה הראשונים.

44. התובעת סבורה, כי הוכח לבית-המשפט, שהתביעה כנגד הנתבעים מוצדקת; שהחוב נשוא התביעה לא שולם, שאין שחר לטענות ההגנה של הנתבעים ויש מקום לחייב את הנתבעים 2 ו- 3, באופן אישי, בתשלום החוב נשוא התביעה.


ג. עילת התביעה

1. עילת תביעה היא, כידוע, מסכת עובדות אשר בהתקיימותן מזכות את התובע לקבל את הסעד המבוקש על ידו ופרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח בע"מ, פד"י ה' 1585, 1591).

2. הבחינה של קיום עילה נעשית (אך ורק) על יסוד האמור בכתב התביעה. (רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, ומאוזכר, בין היתר, ברע"א 1387/07 ואח' חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ.

3. כתב התביעה (המתוקן) מפרט את נסיבות ההתקשרות בין הצדדים ונטען בו, בסיכום, כי יתרת חובם של הנתבעים לתובעת מסתכמת, נכון למועד הגשת התביעה, בסך של
562,479 ₪, "שהוא סכום החשבוניות שלא שולמו אשר צורפו בנספח... לכתב התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק" (סעיף 15 לכתב התביעה).

4. התובעת ביססה את תביעתה על סכומי החשבוניות שלא שולמו ע"י הנתבעת, מאחר וייחסה לעיתים תשלומים ששילמה הנתבעת – לחשבוניות קודמות לחשבוניות אותן רצתה הנתבעת "לכסות" (ראו עדותו של מנהל התובעת בעמ' 52 לפרוט' בעניין התחשבנות FIFO), אולם אין חולק על כך, כי בפועל מדובר בחוב נטען של הנתבעת לתובעת במסגרת ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים.

5. על כן, אין נפקות לטענת הנתבעים, בסיכומיהם, המצרה את עילת התביעה ומגדירה אותה כ"תביעה של סכום החשבוניות – הא ותו לא" (עמ' 3 לסיכומי הנתבעים) וגורסת, כי "התובעת לכל אורך ההליך והעדויות הביאה הוכחות בנוגע ליתרת החוב של הנתבעת, על פי הנהלת החשבונות של החברה, אלא שזו לא עילת התביעה ולכן התביעה לא הוכחה..." (שם, בהמשך).

6. על הקשר ההדוק בין החשבוניות להתחשבנות הכוללת בין הצדדים, עמד דווקא מנכ"ל הנתבעת והנתבע מס' 3, מר חיות סולומון (שלמה), בעמ' 73 לפרוט', ש' 30 ואילך – שם הוא גם מודה שאין לנתבעים טענה ששילמו את החשבוניות נשוא התובענה:
"אין לי טענה ששילמתי בנושא חשבוניות. התייחסתי לחוב השוטף בגין התנהלות שהנחתי ברמה החודשית שהיא מתאימה להנה"ח. בשביל זה יש שתי מערכות שמצופות מכל צד שיתאימו את החשבוניות לתשלומים.

7. על כן אין מקום להבחין, מבחינת עילת התביעה, בין סכומי החשבוניות הנטענים לבין התחשבנות כוללת בין הצדדים ואין מקום לקבוע, כי עילת התביעה לא הוכחה ומה שהוכח – לא נתבע.

8. גם הנתבעים, בסיכומיהם, מודים, כי "גם אם 'צבעה' את החוב הנתבע והגדירה אותו 'חשבוניות', מדובר בתביעת יתרת החוב..." (עמ' 4 לסיכומי הנתבעים, סעיף 2 ז').


ד. האם קיים חוב לנתבעת כלפי התובעת

1. אולי מן הטעמים דלעיל עותרים הנתבעים בסיכומיהם, לחילופין, לבצע התחשבנות כוללת בין הצדדים ,במסגרתה עומדת הנתבעת על זכותה לקיזוז כל הסכומים ששילמה לטעמם של הנתבעים, ביתר ובניגוד למוסכם (סעיף 2 ד' לסיכומי הנתבעים).

2. למעשה, מודים הנתבעים, כי "התובעת הציגה בפני בית-המשפט את כל ההתחשבנות מול הנתבעת, את כל חו"ז מערכת היחסים שבין הצדדים, את כל המחזורים הכספיים שהיו בין הצדדים, כל התשלומים, כל החיובים..." (סעיף 17 לסיכומי הנתבעים, בעמ' 22 לסיכומיהם).

3. הנתבעים גם טוענים (סעיף 18 לסיכומיהם), כי הנתבעת ערכה ג"כ "התחשבנות כולל(ת) בין הצדדים עפ"י ההסכמות בין הצדדים".

3.1 לטעמם, "התחשבנות אמיתית זו... מובילה למסקנה כי אין חוב של הנתבעת לתובעת" (המשך סעיף 18 הנ"ל לסיכומי הנתבעים).

4. הנתבעים לא הציגו את כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת. המסמך היחיד מהנהלת החשבונות שלהם הוא ת/ז; הוא הוצג דווקא ע"י התובעת והוא מראה בדיוק את יתרת החוב בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, עפ"י החשבוניות: 525,603.67 ₪ ובמעוגל 525,604 ₪.

5. למעשה מודה בכך גם מנהל הנתבעת, כאשר הוא נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 73 לפרוט', ש' 33 – 42):
"ש. האם אתה ער לזה שהיתרה בכרטסת ת/ז, שהיא הכרטסת שלכם, תואמת את סכום
החשבוניות נשוא התביעה ואת הסכום בכרטסת של התובעת?
.
.
.
ת. ברמה הכללית, אני מצפה שכן.
ש. אני אומר לך, שהסכום שכתוב בכרטסת שלכם, תואם במדויק את סכום החוב
בכרטסת של התובעת וגם את סכום החשבוניות שלכם?
ת. אני מאשר שהנייר הזה שתכלת הפיקה, הוא סכום שאני מצפה כמנכ"ל שהנייר הזה
אמור להתאים. הנייר מבחינתי הוא מסמך שמאושר על ידי. אם הוא מתאים למערכת
החשבונות של לב-ברון, זה מצריך בדיקה והשוואה".

6. גם הנתבע מס' 2, מר עזרא גבריאל, מאשר כי הוא יודע שבכרטסת של הנתבעת שהוצגה לנתבע מס' 3, הסכום המופיע כיתרת החוב שלה לתובעת, תואם את החוב בכרטסת של התובעת ואת החשבוניות נשוא התביעה (עמ' 86 לפרוט', ש' 1 – 5).

7. טענות ההגנה של הנתבעים ,מלכתחילה, לעניין כמויות שסופקו או איכות הצמנט שסופק, נזנחו ע"י הנתבעים.

7.1 וכך מעיד מנכ"ל הנתבעת והנתבע מס' 3, מר סולומון חיות, בעמ' 81 לפרוטוקול, ש' 34 – 35:
"פניתי ליורם וביקשתי להגיע להסדר. לא הייתה לי טענה לא על צמנט, לא על טיבו ולא על כמות, לא על כלום. יש מסמך אצלו שמראה שסכום של 300,000 ₪ - תמורה של משאית שמכרתי – הועבר אליו בלי קשר לחשבוניות, בלי קשר להתחשבנויות...".

8. נותרה, איפוא, הטענה העיקרית, המפורטת, בין היתר, בסעיף 14ב.2 לסיכומי הנתבעים והיא, כי "ההסכם שנחתם בין התובעת לנתבעת וצורף כמוצג ת/2 אינו מלא ולא משקף את שאר ההסכמות שהיו בעל פה".

8.1 ההסכם המלא, עפ"י הטענה, מפורט, בין היתר, בסעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן: "המחיר שסוכם בין הצדדים – התובעת תספק לנתבעת 1 מוצרי צמנט במחיר שיהא נמוך בלא פחות מ- 2% ממחיר המחירון של חברת "נשר" שהיא החברה המרכזית והמובילה בענף הבטון/מלט".

9. בסעיף 13 לתצהירו נ/2, מפרט מנכ"ל הנתבעת והנתבע מס' 3, את הסיכומים הכוללים אליהם הגיע, לטענתו, עם התובעת – על רקע סעיפי ההסכם ת/2:

"13. ההסכם שנחתם בין התובעת לנתבעת מכיל 6 סעיפים:
א. הסעיף הראשון המרכזי בהסכם, מבטיח את איכות הצמנט שיסופק
לנתבעת. על פי ההסכם איכות הצמנט הינה 300 על פי תו תקן ישראלי.
מדובר בסעיף המרכזי של ההסכם שעל בסיסו נחתם ההסכם ועמד בראש
מעייני.
ב. כמויות האספקה יהיו לפי הצורך, לפי הזמנה מראש יום קודם.
ג. הסעיף השלישי קבע את המחיר לתשלום על פי טון צמנט.
בזמן חתימת ההסכם נאמר לי כי המחירים הכתובים בהסכם הינם
נמוכים לפחות ב- 2% ממחיר המחירון של צ.פ. 250 של חברת 'נשר'.
ד. סעיף זה עוסק בתנאי התשלום.
על אף הרשום בהסכם, סוכם בעל-פה כי תנאי התשלום יהיו שוטף+60. ואכן בפועל לאורך כל תקופת ההסכם הן הנתבעת והן התובעת נהגנו במשך כל תקופת ההסכם כמוסכם בעל-פה, שוטף+60.
ה. האספקה תבוצע במכליות תעבורה והמחיר יהיה כפוף לשינויים במחירון
הובלות לנשר של חברת תעבורה.
ו. תוקף ההסכם הינו כשנה מיום חתימתו ובסעיף קיימת אופציית הארכה
לשנה נוספת".

10. לגבי הפער בין הנטען על ידו והכתוב בהסכם ת/2, ממשיך הנתבע מס' 3 ומסביר, בהמשך לסעיף 13 לתצהירו:
"עקב מערכת היחסים שלי עם התובעת ונציגיה לא הרגשתי צורך לחתום על הסכם מפורט יותר וגם לא להאריך פורמאלית את ההסכם, והכל בהתבסס על הבטחות התובעת ונציגיה. ההסכם מבחינתי סיכם את ההבנות שעמדו לנגד עיני. איכות הצמנט – 300 ומחיר לטון שהינו נמוך ב- 2% ממחיר המחירון של בטון צ.פ. 250 של חברת נשר".

11. מנכ"ל הנתבעת מוסיף ומסביר, בסעיף 14 לתצהירו נ/2, כי הבטחת התמחור המוזל ואיכות הצמנט, 300, שהינו גבוה מהמקובל, היוו את המוטיבציה המרכזית להתקשרות הנתבעת עם התובעת, למרות שהתובעת לא איתנה ולא מוכרת כחברת נשר (שהרי הנתבעת יכולה הייתה גם להתקשר ישירות עם חברת נשר).

12. על בסיס ההתחשבנות עפ"י תנאים אלו – טוענים הנתבעים – לא קיים כל חוב של הנתבעת כלפי התובעת, כאשר התובעת, לטענתה, חייבה אותה בסכומים הגבוהים מן המוסכם בין הצדדים.

13. מנכ"ל הנתבעת טען, כי הסיכומים הנטענים על ידו סוכמו לפני החתימה על ההסכם ת/2, אך הם "לא יכולים לבוא לידי ביטוי בהסכם" (עמ' 78 לפרוט', ש' 2 – 4).

14. כאשר נשאל, ברחל בתך הקטנה, מדוע לא ביקש ממנכ"ל התובעת לכתוב את ההתחייבות בת/2 למכור את הצמנט, בהתייחס למחירון נשר, השיב:
"...אי אפשר לרשום בהתקשרות חוזית סיכומים שאי-אפשר לרשום אותם, מהסיבה הפשוטה, אתה לא יכול לרשום שתיתן לי הנחה ממחירון של מתחרה. אתה לא יכול לרשום שתיתן לי הנחה ממחירון שיתגלגל לספקים אחרים והם יבינו. אתה לא יכול לרשום במחירון התחייבות מסוימת..." (עמ' 78, ש' 37 – 40).

15. לגבי יתר ההסכמות הנטענות מעבר לכתוב בהסכם ת/2, טען מנהל הנתבעת (בעמ' 79 לפרוט', ש' 5 – 7):
"אני גם לא ביקשתי באותו מעמד שתצא הודעת פקס ויירשמו כל הסיכומים. מבחינתי הסיכום עם יורם היה ברזל. הרבה דברים במהלך ה- 4 שנים שהיו בינינו, היו הרבה סיכומים שמעולם לא עלו בכתב ומעולם לא באנו בטענות אליהם".

16. לשאלת בית-המשפט, מה הבעיה לרשום את כל הסיכומים בין הצדדים באותו פקס ומדוע לרשום רק חלק וחלק אחר להשאיר כסיכום בע"פ שלא מקבל ביטוי בכתב, השיב הנתבע מס' 3: "...בעקרון יש מכלול של דברים שהם נגזרת של האספקה. לדוגמא צ.פ. 300 אין לו מוצר כזה, אלא יש לו שווה ערך לתקן הישראלי. גם את זה היה צריך לפרט בנייר וכך היה צורך בחוזה של 4 עמודים והכוונה היתה להתייחס למחיר הבסיסי שמסופק כולל הובלה והנחה שתינתן לי ביחס למדד מסוים. המדד היחיד שבמדינת ישראל לצמנט, הוא מחיר נשר. הוא היה צריך לרשום את זה. לא אני" (עמ' 79 לפרוט', ש' 8 – 14).

17. הדברים הכעיסו מאוד את מנהל התובעת שהגיב, בין היתר:
"היחסים עם מר שלמה היו יחסים מעולים ומה שפשוט קורה פה, שאחרי שהחברה הפסיקה לעבוד, אולץ מר שלמה ע"י השותף השני להביא הסברים שקריים מן היקב ומן הגורן..." (עמ' 79, ש' 30 – 31).

18. מנכ"ל התובעת טען, שוב ושוב, כי כל ההסכמות בין הצדדים עוגנו בהסכם ת/2 ומעבר לכתוב בו לא היה כל סיכום נוסף. וכך הוא אומר, למשל, בעמ' 29 לפרוטוקול, ש' 17 – 20):
"...הסיכום לגבי תנאי ההתקשרות כולל המחיר, נמצאים בהסכם שנערך שהוא מוצג ת/2, שבו מופיעים בעצם איכות, כמות, תנאי תשלום וכו'.
ש. האם היה סיכום נוסף לגבי המחיר מעבר לרשום בת/2?
ת. שלילי (נחרץ)".

19. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, העדפתי את גירסת מר יורם לוינסון, לפיה לא היה הסכם בע"פ בין הצדדים וכי ההסכם ת/2 משקף את ההסכמות אליהן הגיעו, על גרסת מר חיות סולומון עליה נסמכה, בין היתר, גם עדות מר גבריאל עזרא, לפיה ההסכם ת/2 איננו משקף את מלוא ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים.

20. מעבר לכך, התנהלות הצדדים, במהלך שנות הפעילות המשותפת, מחזקת את המסקנה, כי לא היה כל "הסכם בע"פ".

20.1 כך, לא הועלו כל טענות כלפי ההתחשבנות וממוצגים ת/7 ות/8, שהן חשבוניות מס, תעודות זיכוי/חיוב וכיו"ב מסמכים במהלך הפעילות השוטפת בין הצדדים, עולה, כי הנתבעת העלתה טענות מטענות שונות ותוקנו תיקונים לגבי שגיאות נטענות.

20.2 כך, ניהלו הנתבעים מו"מ לכיסוי החוב הנטען ע"י התובעת והצדדים אף הגיעו להסכמה בדבר פריסת החוב והתשלום הראשון במסגרת הפריסה אף שולם ע"י הנתבעת.

21. ההסברים שמסר הנתבע מס' 3 לאי-הכללת חלק מן הסיכומים – בהסכם בכתב ת/2, הם "בלתי מספקים", על דרך ההמעטה.

21.1 כך גם טענתו, כי נחשף לראשונה ל"מחירון המדרגי" של חברת נשר ולהונאה שהונתה אותו, כביכול, התובעת, רק כשהחל לעבוד בחברת רדימיקס, היא, על דרך ההמעטה, בלתי רצינית.

22. מעבר לכך, מדובר בטענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, ואם מתירה ההלכה טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב לגבי אירועים שאירעו לאחר כתיבתו של המסמך, הרי שהנתבע מס' 3 טען, כי הגיע לסיכומים הנטענים על ידו, עם מר יורם לוינסון, לפני החתימה על ההסכם ת/2.

22.1 התמיהה מתחדדת, לנוכח העובדה, שמחירון נשר קיבל ביטוי מפורש בהסכם ת/2 ולא ברור מה מנע מן הצדדים לציין, כי מחיר המלט בהסכם צמוד למחירון נשר.

23. אגב, גם גרסתם של הנתבעים לגבי קיומו של "הסכם בע"פ" הוא "גרסה מתפתחת", שכן בסעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן (כמו גם בתצהיר שהוגש – סעיף 18 לתצהיר ת/ד, כתמיכה בבקשה למתן רשות להתגונן) נטען, כי המחיר שסוכם בין הצדדים, יהיה נמוך בלא פחות
מ-2% ממחיר המחירון של חברת נשר, בעוד שבתצהיר הראשי נ/3 (בסעיף 10) נטען, כי הסיכום היה גם לגבי צמנט באיכות 300.

23.1 מר חיות, כשעומת עם שינוי זה, העיד על כך במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 77 לפרוט', ש' 13 – 30).

23.2 אלא, שמתשובותיו בתצהיר התשובות לשאלון ת/ה.ב. עולה, בסעיף 2.ז. לתצהיר, כי "בין הצדדים לא סוכם ולא נדון מעולם נושא צ.פ. של החומר שיסופק/סופק".

24. בנסיבות אלה ולאחר ששמעתי גם את חקירות מנהלת החשבונות של התובעת ועורך חווה"ד מטעם הנתבעים, לא נותר בי ספק, כי סכום החשבוניות הנתבע בכתב התביעה גם משקף את ההתחשבנות האמיתית והנכונה בין הצדדים – ההתחשבנות המוצאת ביטוי זהה גם בהנהלת החשבונות של הנתבעת, כמפורט לעיל.

25. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התובענה, 562,479 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה המקורית, 5/1/06, ועד ליום התשלום בפועל.

ה. זכותה של התובעת לתבוע, למרות קבלת פיצוי חלקי מחברת הביטוח

1. כאמור, במסגרת סיכומיהם, טוענים הנתבעים, לראשונה, כנגד זכותה של התובעת לתבוע את החוב, מששולמו לה כספים ע"י חברת הביטוח בגין החוב נשוא התביעה. לחילופין, טענת קיזוז בקשר לכספים שהתובעת קיבלה מחברת הביטוח, תוך הענקת זכות התביעה, בגין אותם כספים, לחברת הביטוח.

2. יצוין, כי מדובר בטענה שלא נטענת בכתב ההגנה המתוקן וגם לא בתצהירי העדות הראשית שהוגשו לקראת ההוכחות – ומשכך, מדובר בשינוי חזית אסור.

3. אבל, גם אילו היתה טענה זו מועלית מלכתחילה, אין בה ממש, שכן חוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981, איננו שולל זכות התביעה מן המבוטח וכל שקובע סעיף 62(ג) לחוק, הוא שאם קיבל המבוטח, בשל מקרה הביטוח, פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח, עליו להעבירו למבטח.

4. יתרה מכך, סעיף 13 לפוליסת ביטוח האשראי של התובעת, ת/11, מטילה במפורש על המבוטח לנקוט, עפ"י דרישת חברת הביטוח ועל חשבונה, בצעדים משפטיים הדרושים נגד החייב.

5. מנהל התובעת הסביר את ההליך ודבריו אלו לא נסתרו: "ברגע שאני הולך לחברת ביטוח האשראי – כי זה מה שנותר לי לעשות – אז הפרוצידורה היא שעורכי הדין הנכבדים חייבים לעשות BACK TO BACK ולהגיש תביעה נגדם" (עמ' 52 לפרוט', ש' 1 – 2).


ו. חבותם האישית של בעלי המניות ומנהל הנתבעת – הנתבעים 2 ו- 3

1. התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 – שני בעלי המניות של הנתבעת והאחד מהם שניהל בפועל את הנתבעת, כעולה גם מן הטעמים המפורטים בהרחבה בסיכומי התובעת, היא, בעצם, עתירה לביצוע "הרמת מסך", כאמור בסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן גם: "חוק החברות") או לחייב את הנתבעים – או לפחות הנתתבע מס' 3, אישית, כדירקטורים ו/או כנושאי משרה בנתבעת, מכוח הוראות סעיף 54 לחוק החברות.

2. סעיף 6 לחוק החברות, שכותרתו "הרמת מסך" קובע כדלהלן:
"6(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון סביר באשר ליכולתה לפרוע את
חובותיה.

ובלבד, שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים-לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים-לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית המשפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו".

3. סעיף 54 לחוק החברות שכותרתו "אחריות יחידי האורגן" קובע כדלהלן:
"54(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי הארגון היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".

4. כב' בית המשפט העליון קבע, בין היתר, בע"א 7991/07 שמעון רפאלי ואח', נ' שמואל רזין ואח', כי "ראוי להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך במקרים בהם רוצים לבחון הטלת אחריות על בעלי מניות בחברה. יש לבחון בראש ובראשונה שימוש במודל האחריות האישית ורק לאחר מכן פניה למודל הרמת מסך [ראו: חביב סגל עמ' 344; אירית חביב סגל, מגמות חדשות בהלכות 'הרמת מסך', עיוני משפט י"ז 197 (תשנ"ב)]".

5. בפסק דין זה גם צוטט ע"א 9916/02 אהרן נ' שולדר חברה לבניה בע"מ, פס' 42 המבחין בין שני המודלים:
"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון, על ידי התעלמותה ממנו...".

6. על כן ייבחן, בשלב הראשון, מודל האחריות האישית – וככל שלא תוטל אחריות על הנתבעים 2 ו- 3 מכוחו ו/או מכוח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים – ייבחן מודל הרמת המסך.

7. טרם תיקון 3 לחוק, כלל סעיף 54 לחוק פסקה קטנה (ב), לפיה התאפשר לבית המשפט, בנוסף להוראת סעיף 6 לחוק, לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות, כאמור.

7.1 פסקה זו בוטלה בתיקון 3, בעקבות ביקורת נוקבת שנמתחה עליה בשל החשש להרחבת הפגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה והטלת אחריות אישית על מנהלים באופן שקשה להתגונן מפניו.

8. נותרה, איפוא, הפיסקה הראשונה של הסעיף, מכוחה ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן של החברה – המבוססת בעצם על קביעת הפסיקה שקדמה לה, באם קיימת עילה אישית כנגדו ולא מכוח מעמדו בחברה בלבד.

8.1 החבות נקבעה בעצם לפי השאלה, האם, לפי הדין הרגיל, יש לאותו אורגן חבות אישית, בגין פעולה אישית נגועה בעוולה או בעבירה למשל.

8.2 בהתאם לפסיקה ולספרות, עשוי בית-המשפט להשתמש בכך יותר במקרים בהם החברה נקלעה לקשיים, כאשר חושדים במנהלים שהם לוקחים על עצמם סיכונים לא הגיוניים כאשר החברה קרובה ממילא לפירוק.
(ראו למשל ספרו של ד"ר יחיאל בהט, חברות – החוק החדש והדין לאחר תיקון 6, תשע"א – 2011).

9. מודל זה של אחריות אישית דומה, בעצם, להלכות המטילות חיובים אישיים על נושאי משרה כלפי צד שלישי בעילות של ניהול מו"מ שלא בתום לב או בנזיקין (ע"א 230/08 פנידר חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ ואח' נ' קסטרו, פד"י ל"ה (2) 713 ואח').

9.1 הטלת אחריות על אורגנים בחברה, אופיינית לסיטואציה בה, בהעדר אותה אחריות, אותו אורגן נושא בסיכוי בלבד ואיננו נושא בסיכון.

10. כך גם החלת האחריות על אורגנים של החברה על בסיס חובת תום-הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים (ח' כללי).

11. אלא, שהפסיקה והספרות קוראות ש"לא להגזים בהטלת אחריות אישית על מנהלי חברה כפי שאין לחתור תחת עקרון הפרדת האישיות המשפטית ולהטיל אחריות על בעלי המניות, אלא במקרים מאוד מיוחדים וכפי שמנהלים אינם חבים בגין הפרת חוזה בידי החברה שהם מנהלים אותה, גם אין למהר להטיל עליהם אוטומטית אחריות בנזיקין לעוולות התאגיד. נדרש כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירת אישית, שאינה נובעת מעצם הכהונה בתפקיד. לצורך גיבוש חובה עצמאית כזאת של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעולתו הרגילה של נושא המשרה... עצם אי תשלום שיקים בידי החברה אין בו כדי לבסס עילה של תרמית כנגד המנהלים שחתמו על השיק..." (ספרו הנ"ל של הד"ר יחיאל בהט, עמ' 211, 212.

12. מכל מקום, לא הונחה תשתית עובדתית לטענה, כי הנתבעים 2 ו- 3 חבים חובת זהירות אישית לתובעת, שתבסס הטלת אחריות אישית בגין אי-תשלום החוב המגיע לה – לא מכוח הוראות סעיף 54 לחוק החברות ולא מכוח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים.

13. סבורני, כי למסקנה דומה ניתן להגיע, מכוח קל וחומר, גם ביחס למודל הרמת המסך, בייחוד לאור נטיית המטוטלת המשפטית לכיוון צמצום הפגיעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לאחר שחוק החברות, בראשיתו, גרם להרחבה ניכרת של מגמת הפגיעה בעקרון.

14. אין עדיין פסיקה נרחבת לאחר תיקון מס' 6, בנדון, אולם בדברי ההסבר של משרד המשפטים לסעיף 6 לחוק החברות נכתב, בין היתר:
"סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מדי ולא ברור ולהותיראת הקהיליה העסקית בחוסר וודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפייה. על מנת להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב הקודם בתחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים בהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות, יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון צודק ויעיל לעשות כן. בשוקלו שיקולי יעילות, מודרך בית המשפט לבחון את התועלת להתפתחותה של הכלכלה באמצעות השימוש בעקרון האחריות המוגבלת...".

14.1 המדובר בהצהרת כוונות ברורה, להימנע מלפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

15. גם כאן, למעשה, נדרש בית המשפט מעתה, לשמור על פירוש מצמצם להרמת המסך שנועדה לחייב בעלי מניות בחובות החברה, ומדובר ברשימה סגורה של מקרים חריגים.

16. בענייננו, לא הונחה תשתית עובדתית– גם לא בדו"ח החוקר הפרטי ת/14 ובמהלך חקירתו בבית-המשפט – לטענה, כי הנתבעים 2 ו- 3 או מי מהם, ניצלו את הנתבעת ואת מעמדם בה כדי להונות את התובעת.

17. לא הוכח, כי נעשה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת באופן שיש בו כדי להונות אדם כלשהו, או לקפח נושים של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

18. לא הונחה תשתית עובדתית לטענת התובעת, כי הנתבעים 2 ו/או 3 הזמינו סחורה מן התובעת לאחר קבלת החלטה על סגירת המפעל וצמצום הפעילות ובידיעה, כי הנתבעת לא תוכל לשלם בעבור הסחורה במועד המוסכם.

19. לא הונחה תשתית עובדתית לטענת התובעת, כי הנתבעת 2 ו/או 3 ניהלו מו"מ שלא בתום-לב עם התובעת ביחס לפרעון החוב וכי לאחר התשלום הראשון, החליטו להפסיק את התשלומים לתובעת כדי לשלם לנושים האחרים.

20. לא הונחה תשתית עובדתית לטענת התובעת, כי הנתבעים 2 ו- 3 ביצעו במודע העדפת נושים, כאשר החובות לכל הנושים שולמו במלואם ורק החוב לתובעת נותר לא משולם.

21. הפסיקה קבעה, לא אחת, כי אין חובה על בעלי-מניות או מנהלים של חברה להודיע לבנקים ולספקים, או לכל הבאים עם החברה במגע, על קשיים אליהם נקלעה החברה, מאחר והתנהלות כזו – תגרום לקריסה וודאית של החברה.

22. הכחשת החוב הנטען וגם אם מדובר בטענת כזב, בדבר קיומו של הסכם בע"פ או של שני סוגי מחירוני נשר, או כל טענה אחרת שהתבררה, בסופו של דבר, כבלתי נכונה – היא כשלעצמה, איננה מקימה חבות אישית של בעלי המניות או המנהלים בחברה ואיננה מצדיקה, כשלעצמה, ביצוע "הרמת מסך".

22.1 בכל מקרה, לא הוכח, כי גם אלמלי העלו הנתבעים את טענותיהם כנגד החוב – הייתה הנתבעת מסוגלת עדיין לשלם את החוב לאחר שלא עמדה בהסדר הפריסה מעבר לתשלום הראשון.

23. גם אם היה מוכח ניהול כושל של עסקי הנתבעת, דבר שהביא אותה לחובות והצריך פריסת חובות – והדבר לא הוכח – עדיין אין הדבר מצדיק ביצוע "הרמת מסך" וחיובם של המנהלים / בעלי המניות בחובות החברה באופן אישי.

24. הנתבעים 2 ו- 3 הבהירו את הנסיבות שגרמו להם לצמצם את פעילותה של החברה, באופן הדרגתי – קריסתן של מספר חברות שחבו כספים נכבדים לנתבעת – וגרסתם זו לא נסתרה.

25. גם אם הסכם פריסת החוב עם התובעת הופר ע"י הנתבעים, בשל היקלעותה של הנתבעת לקשיים כספיים – והתרשמתי שזו הייתה הסיבה – אין בכך כדי להקים, עפ"י הדין, עילה להרמת מסך ההתאגדות וחיובם של הנתבעים 2 ו/או 3 בחובה של החברה, באופן אישי.

26. ההתרשמות היא, שגם התובעת לא סברה, מלכתחילה, כי לנתבעים 2 ו- 3 חבות אישית להחזר חובה של הנתבעת ולכן לא הגישה, גם כנגדם, את התביעה המקורית.

27. תכלית צירופם של הנתבעים 2 ו- 3 לתביעה, הובהרה דווקא בסיכומי התובעת, בסעיף 65: "תכלית צירופם של הנתבעים 3-2 לתביעה, נעשה לאחר הגשת התביעה, כאשר (בין היתר) התעורר חשש שהתובעת תקבל פסק-דין ותעמוד מול שוקת ריקה...".

28. לא הייתה זו "פליטת קולמוס" שיצאה תחת ידי ב"כ התובעת, שכן הדברים משתמעים כך בבירור גם מדברי מנכ"ל התובעת, כאשר התבקש להסביר מדוע הוא תובע את הנתבעים 2 ו- 3 באופן אישי, בעמ' 52 לפרוט', ש' – 3 13). וכך אמר:
"אני... מעבר לתביעה הכספית, מרגיש פגיעה אישית מאוד מאוד רצינית, זאת אומרת באופן אישי, כי הלקוח הספציפי הזה, בתור חברה, ההרגשה האישית – דאגנו לו, מה שאנו לא עושים עם אף לקוח, ולא אפרט. לוקח השותף הבכיר מר גבריאל... למרות שהינו בעל אמצעים רב ובעל נכסים – מאלץ בכוח את עורכי הדין שלו, שיש לי כבוד רב אליהם, את השותפים שלו, את בית המשפט על כפיות טובה ברמה שאני במשך 15 שנים לא נתקלתי (כועס). למרות כל הדברים האלה, גם אם יוכח החוב והחברה הנתבעת לא תהא מסוגלת לשלם את החוב, לא בגלל שאין אמצעים לשותף הבכיר אלא בגלל דברים טכניים, אז אנחנו מרגישים כמו איזה... אני ארגיש שיצאנו כמו פראיירים, זו לא מילה שהייתי רוצה להשתמש בה אבל זה הביטוי המתאים. אבל איזה דברים נותרו לנו?".

ז. סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, מתקבלת תביעת התובעת כנגד הנתבעת מס' 1 ואני מחייב, כאמור, את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת את הסך של 562,479 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 6/1/06 ועד ליום התשלום בפועל.

2. התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 – נדחית.

3. בנסיבות קבלת התביעה כנגד אחד הנתבעים ודחייתה ביחס לנתבעים האחרים – יישא כל צד בהוצאותיו.

4. זכות ערעור – בתוך 45 יום מהיום.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפת הסכם

  2. הסכם מוקדם

  3. הסכם פאושלי

  4. הסכם פרי פסו

  5. הסכם אספקת מלט

  6. הסכם לרוות דגים

  7. אכיפת הסכם קנייה

  8. שינוי הסכם העסקה

  9. אכיפת הסכם רוטציה

  10. הסכם הרשאה לתכנון

  11. הסכם לאספקת נעליים

  12. הסכם רכישת אקווריום

  13. אכיפת הסכם למכור נכס

  14. הסכם להזמנת מערכת מים

  15. תנאי מקפח בהסכם ניהול

  16. הסכם קונסיגנציה מסחרי

  17. הסכם פרסום עמודי תדמית

  18. הסכם הפצה לשנה אחת בלבד

  19. הסכם שימוש במבנים יבילים

  20. הסכם פרסום מודעות בעיתון

  21. סעיפים מקפחים בהסכם ניהול

  22. פיצוי בגין סיכול קיום הסכם

  23. תביעה בגין הסכם לפיתוח מוצר

  24. הסכם שירות למוצרי אלקטרוניקה

  25. הסכם למתן שירותי גביה ואכיפה

  26. דחיית טענת הסכם ניהול פיקטיבי

  27. הסכם למתן שירותי הסעות לישובים

  28. הסכם זיכיון לחיפוש נפט באפריקה

  29. הסכם העברת חובות וזכויות של חברה

  30. הסכם התחייבות למכור זכויות ב"עסק"

  31. הסכם רכישת דירה AS IS למעט בלאי סביר

  32. הסכם לספק לתובע ציוד מכאני להפעלת עסק

  33. הסכם אספקת מערכת לניהול בקרת נוכחות עובדים

  34. הסכם למתן שירותי תקשורת ויחסי ציבור לעירייה

  35. תביעות נגדיות שעניינן בנסיבות בהן הגיע לסיומו הסכם

  36. עיכוב בלתי סביר, בביצוע פעולות שונות במסגרת ביצוע ההסכם

  37. הסכם על פיצוי בגין אחוזי בקיעה הנמוכים מ-78% בהתאם לנוסחה

  38. נטען כי התמורה שסוכמה בין הצדדים עמדה על סכום שקלי ולא דולרי

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון