חלוקת אחריות בנזיקין

על פי הפסיקה: " חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם ... לפיכך בבוא ערכאת הערעור לבחון את חלוקת האחריות כפי שנקבעה בערכאה הדיונית, היא לא תיטה להתערב בה, וכבר נאמר כי:


"...הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, שכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה. בדרך כלל ישתמש איפוא בית-המשפט לערעורים בסמכותו לשנות את חלוקת הנזק רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קימעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה..'". פס"ד תנעמי, פיסקה 20.


מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חלוקת אחריות בתביעת נזיקין:

תביעת שיבוב שהגיש התובע (להלן ייקרא גם: "המל"ל") על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בגין גמלאות נפגע עבודה אותם שילם לנפגע (להלן: "הנפגע"), בגין פגיעתו בתאונת עבודה שאירעה ביום 22/7/1999.

רקע כללי


הנפגע יליד 4/6/1952, שימש במועד התאונה כמנהל עבודה מטעם חברת א.א. ארונסון (להלן:"ארונסון"); התאונה אירעה כאשר התובע ירד ממשרדו שנמצא בקומה הראשונה באתר הבניה, לקומת הקרקע על מנת לגשת לשירותים ותוך כדי הליכתו הוא נתקל בבור ונפל אל תוכו.




הנתבעת 1 הינה חברה קבלנית אשר שימשה קבלן משנה לאינסטלציה עבור ארונסון, והיא אשר חפרה את הבור בו נפל הנפגע.




נתבעות 3 ו-4 הן בעלות המקרקעין, היזמות והמבטחות, אשר הזמינו את ביצוע העבודה מחברת ארונסון.




התובע והנבעת 2, הגיעו להסדר פשרה שלפיו התביעה נגד הנתבעת 2 נדחתה ללא צו להוצאות (ראו החלטה מיום 19.5.2012).
התאונה הוכרה על ידי התובע כתאונת עבודה. בגין כך שילם התובע לנפגע גמלאות בגין דמי פגיעה בסך 64,557 ₪ ומענק נכות בסך של 120,684 ₪. סה"כ נומינלי 185,241 ₪. סכומים אלה משוערכים ליום הגשת התביעה מגיעים ל- 266,601 ₪. תביעה זו הינה לשיפוי התובע בגין גמלאות ששילם לנפגע, כאמור.




הנפגע הגיש תביעה על פי פקודת הנזיקין כנגד מעבידתו, חברת ארונסון ונגד המבטחת שלה, אררט חברה לביטוח בע"מ, אשר בתורם הגישו הודעת צד ג', בין היתר, נגד הנתבעות בתביעה זו.


תביעתו של הנפגע הסתיימה בפשרה ולפיה שולם לו סך של 24,000 ₪, מחציתו על ידי ארונסון והמבטחת שלה אררט, ומחציתו על ידי הנתבעות 3 ו-4. בהסכם הפשרה צוין כי: " סכום זה הוא מעבר לתקבולי המל"ל ומבלי להודות בכל טענה מטעם כל צד".

נסיבות התאונה וטענות הצדדים


הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה התביעה תוכרע על פי סיכומים בכתב על בסיס המסמכים הקיימים בתיק. כל צד הגיש תיק מוצגים מטעמו לתיק.




במסגרת ראיותיהם הגישו הנתבעות פרוטוקול דיון שהתנהל בתביעת הנזיקין של הנפגע ביום 25/3/2004 בבית המשפט השלום בתל אביב, אשר כולל את חקירתו של הנפגע בבית המשפט (נספח ט' לתיק המוצגים של הנתבעות).


במהלך עדותו מסר הנפגע כי בזמן התאונה הוא שימש מנהל עבודה בחברת ארונסון בפרויקט בניה גדול בשם "שבעת הכוכבים"; התאונה אירעה 7 ימים לאחר התחלת עבודתו בחברת ארונסון (ראו עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 24; עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 7-8).

הנפגע אף מסר בעדותו כי הוא נפל אל תוך "תא ביקורת של ביוב או משהו אחר, או שזה בור ספיגה. אני לא זוכר. לדעתי זה בור ניקוז" (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 12-13).

הנפגע גם מסר בעדותו כי הוא העיר לקבלן האינסטלציה, הנתבעת 1, על הצורך לגדר את הבורות על ידי סרט סימון, ובשעות הערב הוא אף מסר הנחיות למנהל העבודה שהחליף אותו, לגבי מצב הבורות: "היו כמה בורות שלא היו מגודרים ולא היתה עליהם שום רשת או כיסוי" (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 24-25).

הנפגע מסר בעדותו כי "התאונה אירעה בסביבות שעה 9 בערב כאשר לא היתה תאורה בקומת הקרקע שבה נמצא הבור". כשנשאל הנפגע מדוע לא דאג לתאורה, הוא השיב כי: "הייתי חדש בפרויקט, 7 ימים" (ראו: עמ' 25 לפרוטוקול הדיון, ש' 23-29).



לטענת התובע, הנתבעות נושאות באחריות לאירוע התאונה בגין עוולת הרשלנות: הנתבעות 3-4 נושאות באחריות כלפי הנפגע בתור הבעלים המחזיק במקרקעין, והנתבעת 1 בתור מי שביצעה את עבודות האינסטלציה וחפרה את הבור אליו נפל הנפגע.




מנגד, נטען על ידי הנתבעות כי הנפגע ששימש כמנהל עבודה, נושא באשם תורם בשיעור 100% לפגיעתו, וזאת משום שעל פי עדותו הוא לא נקט בשום פעולה כדי למנוע את נפילתו לבור.


לחלופין, טוענות הנתבעות כי האחריות בגין אירוע התאונה חלה במלואה על חברת ארונסון מעסיקתו של הנפגע, אשר התקשרה בהסכם לביצוע עבודות קבלניות עם הנתבעת 3 שבמסגרתו התחייבה לנקוט בכללי זהירות ובטיחות המתחייבים, למנות קצין בטיחות מטעמה ולהיות אחראית בלעדית לכל נושא הבטיחות באתר הבניה, לרבות העבודות של הקבלנים החיצוניים.

דיון ומסקנות


לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להטיל אחריות בגין אירוע התאונה על הנתבעת 1 (קבלן האינסטלציה) ועל חברת ארונסון, הקבלן הראשי ומעסיקתו של הנפגע, אך אין להטיל אחריות על נתבעות 3 ו- 4. להלן אפרט את טעמיי.


האחריות של נתבעת 1 (להלן תקרא גם: " קורמן" או "קבלן האינסטלציה")



על פי הפסיקה: " למען תקום חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה אלה: קיום חובת זהירות, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק". ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נגד תנעמי, פ"ד נח(1),1 (2003), (פיסקה 12 והאסמכתאות המובאות שם) (להלן:" פס"ד תנעמי").


עוד נקבע כי : " תנאי ראשון לאחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא שהמזיק חב חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – לניזוק, הנקבעת לפי מבחן הציפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה". פס"ד תנעמי, שם בפיסקה 13.



מכאן לשאלה: האם יש להכיר בחובת זהירות מושגית ביחסים שבין הנפגע לבין קורמן, וזאת אף שהנפגע לא היה עובד שלה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי: "מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו" (ראו: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ; ע"א 582/71 המוסד לביטוח לאומי נ' רשות הנמלים; פס"ד תנעמי, שם בפסקה 13).

כאמור, קורמן היתה קבלן האינסטלציה אשר חפרה את הבורות כולל הבור שבו נפל הנפגע. במהלך עדותו מסר הנפגע כי הוא העיר לקורמן על הצורך בגידור וסימון הבורות (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 20-21); עוד מסר הנפגע שהיה קיים גם מפקח עבודה מטעם קורמן, שהיה אמור לדאוג לתנאי הבטיחות של העבודה שלה (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 14-15).

כשנשאל הנפגע במהלך חקירתו: "ש. אם כן, מדוע לא עשית יותר מכך? הרי אתה לא אחראי בטיחות לדבריך, אך תסכים שבתור מנהל עבודה אתה גם אחראי על הסביבה בשביל העובדים שלך? הוא השיב כי גם לקורמן היה מנהל עבודה וגם היא היתה אחראית על תנאי הבטיחות בקשר לעבודות שלה.
"ש. זה לא התפקיד שלך?
ת. לא כך אני אומר. אני אומר שהיה לי את העבודה שלי. הפרויקט משתרע על אלפי מ"ר. לא הייתי נמצא כל הזמן באותו מקום, אלא הולך ממקום אחד לשני" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון, ש' 5-11).


זאת ועוד, בתחשיב הנזק שהוגש על ידי הנתבעות 3 ו-4 נכתב: "הנתבעת 1 (קורמן), ביצעה בזמנים הרלבנטיים עבודות אינסטלציה באתר והם אלו אשר חפרו הבור אשר אליו טען הנפגע כי נפל, הנתבעת 1 היתה אמונה על כיסוי הבור לאחר חפירתו וכן היתה אחראית לכסות את הבור ולהתריע בפני הימצאותו".


מדברים אלה עולה שגם הנתבעות 3 ו-4 סבורות כי קורמן היתה אחראית לבטיחות בנוגע לבורות, וכי היא לא קיימה את חובת הזהירות המוטלת עליה בהקשר זה, לרבות כיסוי הבור והתרעה בפני הימצאותו.



כאן המקום לציין, כי לא הובאה כל ראיה נגדית מטעם קורמן, אשר מתמודדת עם הדברים שהובאו לעיל בעדותו של הנפגע ובתחשיב הנזק מטעם הנתבעות 3 ו-4, על אף פרוטוקול הדיון שכולל את עדות הנפגע ותחשיב הנזק של הנתבעות 3 ו 4, היוו חלק מראיותיהן של הנתבעות, לרבות קורמן.




בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הוכח שקורמן נושאת באחריות בגין הבורות שנחפרו על ידה ולא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים, לרבות סימון הבורות, התרעה מפניהם וכיסוים.


אחריותה של ארונסון


בירור אחריותה של ארונסון בהליך זה מתחייב, על אף שהיא לא נתבעת בתביעה בהיותה מעסיקתו של הנפגע, וזאת לנוכח הוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר זכות חזרה חלקית כאשר המעוולים הם גופים נוספים מלבד המעביד, שאז זכאי המל"ל לתבוע רק את חלקם היחסי של גופים אלה, כדי למנוע חזרתם למעביד.




כאמור, ארונסון שימשה קבלן ראשי ומעסיקתו של הנפגע. על פי הפסיקה, על ארונסון מוטלת חובת זהירות כלפי הנפגע, הן בהיותה הקבלן הראשי ומבצע הבניה, שמתפקידה לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים. (השוו: פס"ד תנעמי, פסקאות 13 ו- 14), והן בהיותה המעביד של הנפגע.

כידוע, על פי הפסיקה מעביד נושא בחובת זהירות מושגית כלפי עובד שלו. חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יכול לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן. ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ , פד"י מז (3), 225, 229.

חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, דאגה לקיומה, והדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ראו: ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פד"י לה (2) 209, בעמ' 211 (1980); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב (1) 415) (1988).

כמו כן, כוללת חובת הזהירות של המעביד את חובתו לצפות רשלנות, ואפילו פזיזות בביצוע העבודה מצד העובד (ראו: ע"א 211/63 יחזקיאל נ' קלפר, פד"י י"ח(1) 563, 585) (1964).



סבורני כי בנסיבות המקרה, כפי שעולה מחומר הראיות, מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבותיו המיוחדות של המקרה כלפי ארונסון. שכן, ארונסון, בתור קבלן ראשי ומעביד של הנפגע, היתה יכולה לצפות את אירוע התאונה שגרם לנזק.


מעדותו של הנפגע עלה כי הוא נכנס לעבוד בפרויקט רק 7 ימים לפני התאונה; מדובר בפרויקט בניה גדול שנדרש זמן כדי להכיר אותו ולהתמצא בו (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול הדיון, ש' 28-34). כאמור, הנפגע גם מסר בעדותו כי הוא מסר למנהל העבודה שהחליף אותו בערב על הצורך לדאוג לבטיחות הבורות; בנוסף לכך מסר הנפגע בעדותו כי בקומת הקרקע לא הייתה תאורה, דבר שמנע ממנו להבחין בבור. גם כאן כשנשאל התובע מדוע לא דאג לתאורה במקום הוא השיב: "כי הייתי חדש בפרויקט, 7 ימים." ראו עמד 25 לפרוטוקול הדיון, ש' 27-32).

בנסיבות אלה עולה כי ארונסון הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כאשר לא דאגה לפקח ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע הסכנות הטמונות בבורות שנחפרו על ידי נתבעת 1, כולל התרעה מפניהם על ידי שילוט או סימון מתאים ועל ידי גידורם. ארונסון הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה גם משום שלא דאגה לתאורה מתאימה בקומת הקרקע שבה נחפרו הבורות. ארונסון אף הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי הנפגע כעובד שלה, כאשר הכניסה אותו לפרויקט גדול מבלי לבצע חפיפה או הדרכה מתאימה לנפגע, שבמסגרתה יוכל היה הנפגע לבצע היכרות והתמצאות הולמת וראויה של אתר הבניה הגדול.

אחריותן הנזיקית של נתבעות 3 ו- 4 (להלן תקראנה גם " היזם")


כאמור, נתבעות 3 ו- 4 הן היזמות ובעלות המקרקעין שבהם אירעה התאונה; הן הפקידו את ביצוע עבודות הבניה בידיה של חברת ארונסון, שמהווה קבלן עצמאי המומחה למלאכה זו.


על פי הפסיקה, אין להטיל אחריות על היזם ובעל המקרקעין, מקום שהוא העביר את ביצוע העבודות לקבלן ראשי עצמאי מומחה. יפים בעניין זה דברים שנאמרו בפס"ד תנעמי הנ"ל לגבי אחריותה של אלתא בעלת המבנה באותו מקרה, שם נאמר בפסקה 16:
"אכן, הלכה פסוקה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה [33]; ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו [34]; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר [35]; ע"א 4597/91 הנ"ל [31]), עם זאת יוצא בעל מקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה. יפים לעניין זה דברי הנשיא ברק:
'חובת הזהירות הקונקרטית עניינה נקיטה של אמצעי זהירות סבירים. לעתים אין לך אמצעי זהירות טוב יותר מהעברת ההפעלה לידיו של אדם מיומן. על-כן, עשוי תופס במקרקעין או במטלטלין לצאת ידי חובתו כלפי מבקר... על-ידי מינוי קבלן עצמאי מומחה...' (פרשת ועקנין [3], בעמ' 131. עוד ראו: א' ברק "אחריות למעשי הזולת" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 469).
בפרשה שלפנינו הוציאה אלתא מידיה את השליטה והפיקוח על הנעשה בשטח המבנה בכך שהעבירה למינרב את עבודות הקמת המבנה; מינרב נמצאה יומיום באתר הבנייה, ארגנה את העבודה ופיקחה עליה, והיא שהייתה אחראית לסידורי הבטיחות, ובידיה היו האמצעים והיכולת למנוע נזק (השוו: אהרון ברק "אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין" [87], בעמ' 123, שנת הפרסום?). במצב דברים זה אין לצפות שאלתא תנקוט אמצעי זהירות מצדה".

דברים אלה יפים גם במקרה שלפנינו בנוגע לאחריותן של נתבעות 3 ו-4.



לא הובאה מטעם הצדדים כל ראיה המעידה על חבות חוזית או ביטוחית של נתבעת 4, ולכן דין התביעה נגדה להידחות גם בהקשר זה.


אשם תורם


על פי הפסיקה:

"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם [37], בעמ' 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק [38], בעמ' 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [39], בעמ' 438; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה [40], בעמ' 723; ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי [41]). לעניין זה '...יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם המערערים...'". פס"ד תנעמי, שם בפסקה 17.


הנתבעות מבקשות לבסס אשם תורם כנגד הנפגע בכך שהוא שימש מנהל עבודה מטעם הקבלן הראשי, הכיר את סביבת העבודה והיה מודע לקיומם של הבורות, לרבות הבור שבו נפל.


אמנם כך עלה מעדותו של הנפגע, אולם עלו גם דברים נוספים, לרבות העובדה שהנפגע מילא תפקידו אך במשך 7 ימים לפני התאונה; מדובר בפרויקט ענק שקשה להשתלט עליו במלואו בתוך פרק זמן קצר של ימים בודדים; הנפגע התריע בפני הנתבעת 1 על הצורך בסימון הבורות וגירודם; לא היתה תאורה בקומת הקרקע שבה נחפרו הבורות; התובע היה במצב לחץ בעת ירידתו לקומת הקרקע, שכן בעדותו הוא מסר: "מיהרתי ללכת כדי לא "לעשות במכנסיים", לא שמתי לב ונפלתי לתוך הבור. שום פעולה לא נקטתי".

סבורני כי גם במקרה זה, כמו בפס"ד תנעמי, אין להטיל אשם תורם על הנפגע, שכן גם במקרה זה, בשים לב למכלול הדברים כפי שהובאו לעיל, נראה כי הנפגע נקט בפעולות הסבירות מצידו, לרבות התרעה בפני הנתבעת 1 ובפני מנהל העבודה שהחליף אותו בערב לגבי הצורך בגידור הבורות וסימונם. גם בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בפס"ד סולל בונה, שם נאמר:

"לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין סטה תנעמי מסטנדרד ההתנהגות של האדם הסביר. סבורני שהיה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה המשיך במלאכתו אף שפורק הגידור. אכן, ניתן לומר שהייתה מידת מה של חוסר זהירות בהתנהגותו של תנעמי, אולם אין בכך כדי לקבוע שלא נהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. גם אין לשכוח שכמנהלה של מריון וכבעלים של 99% מהון מניותיה האחריות לביצוע העבודה רובצת על שכמו של תנעמי באופן בלעדי, וכמי שמטבע הדברים כפוף ללוחות זמנים ומעוניין להשביע את רצון מעסיקיו, לא ראה הוא לחדול מעבודתו למרות הסכנה שנשקפה לו מכך. על כך כבר נאמר – אמנם לעניין עובד – כי:
'...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים [44], בעמ' 212-211; ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [45], בעמ' 728; ע"א 477/85 הנ"ל [43], בעמ' 425; ע"א 1958/97 בן שיטרית נ' רשות הנמלים והרכבות [46]).
זאת ועוד. עברו המקצועי של תנעמי מעיד עליו שהיה מיומן ומנוסה כך שהיה סביר מצדו להניח שלאור ניסיונו המקצועי אין נשקפת לו סכנה. ייתכן שגם הסיק מן העובדה שמינרב וסולל בונה לא התריעו על הסכנה ואפשרו את המשך העבודה במבנה, שאין הצדקה להפסיק את עבודתו. עוד ציין בית-המשפט המחוזי כי "לא בנקל יכל התובע [תנעמי – י' ט'] להודיע לנתבעת 3 [סולל בונה – י' ט'] כי אינו מסכים להמשיך בעבודה כל עוד לא יותקן הגידור הנדרש'", שם בפסקה 18.
חלוקת האחריות


על פי הפסיקה: " חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם ... לפיכך בבוא ערכאת הערעור לבחון את חלוקת האחריות כפי שנקבעה בערכאה הדיונית, היא לא תיטה להתערב בה, וכבר נאמר כי:

"...הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, שכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה. בדרך כלל ישתמש איפוא בית-המשפט לערעורים בסמכותו לשנות את חלוקת הנזק רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קימעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה..'". פס"ד תנעמי, פיסקה 20.



בנסיבות הענין, סבורני כי סביר לחלק האחריות בין המעוולות באופן שארונסון תישא ב-40% מהאחריות ונתבעת 1 תישא ב-60% מהאחריות.


כאמור, נתבעת 1 היא זו שחפרה את הבורות והיתה אמורה לדאוג לתנאי הבטיחות בנוגע אליהם, לרבות סימונם, גידורם וכיסויים, כפי שעולה אף מדברי הנתבעות 3 ו-4 בתחשיב הנזק שלהן; לנתבעת 1 אמור היה להיות מנהל עבודה שידאג לתנאי הבטיחות של העבודה שלה; הדבר אף עולה מעדותו של הנפגע, אשר, כאמור, מסר בעדותו כי מדובר בפרויקט ענק שכל קבלן משנה נושא באחריות לתנאי הבטיחות של העבודה שלו.

לפיכך, יש לראות בנתבעת 1 כנושאת באחריות גבוהה יותר מארונסון; ארונסון בתור הקבלן הראשי והמעבידה של הנפגע, נושאת באחריות בשכבה עליונה שמעל שכבת האחריות הצמודה יותר של נתבעת 1.

הטלת אחריות גבוהה יותר על נתבעת 1 נובעת גם מן הטעם שהנפגע התריע בפניה על הצורך בסימון וגידור הבורות, כפי שהובא לעיל, ובכך יש לראות בנפגע ובארנסון כמי שקיימו חלק מחובת הפיקוח העליון החלה עליהם במערך היחסים שבינם לבין נתבעת 1.

שיעור הפיצויים
הנכות הרפואית


לאחר נפילתו בבור, פונה הנפגע לחדר המיון בבי"ח תל השומר. בבדיקתו נמצאו סימני חבלה בקדמת ברך ימין ורגישות בגב תחתון, ללא חסר נוירולוגי היקפי וללא ממצא חבלתי בצילומי רנטגן. הנפגע שוחרר לביתו עם המלצה לחופשת מחלה ל-10 ימים; הוא המשיך במעקב רפואי במסגרת קופ"ח בגין כאבי גב תחתון וטיפול במסגרת קופת חולים.




וועדה רפואית שליד המל"ל אשר בדקה את התובע קבעה לו נכות בשיעור 10% בגין פגיעה ביציבות הברך לפי סעיף 48 (2)(ה)3 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. הוועדה אף החליטה להפעיל את תקנה 15 במחצית והעמידה את נכותו הכוללת של הנפגע על 15%.




התובע צירף במסגרת ראיותיו, חוות דעת של ד"ר ישראל קליר, אשר הוגשה מטעם הנפגע במסגרת תביעת הנזיקין שלו ולפיה קבע ד"ר קליר לנפגע נכות בשיעור 20% לפי סעיף 35 (1) (ב), או 48 (2) (ב), 5% בגין הגבלה בטווח כיפוף הברך ונוזל תוך פרקי, ו-5% בגין פגיעה בגב תחתון בגין נזק שורשי למפציע לגפה שמאלית תחתונה נוכח הפגיעה בגב התחתון, לפי מחצית מסעיף 37(7) (א), או סעיף 32 (1)(א)(1). סה"כ נכות משוקללת לפי חוות דעתו של ד"ר קליר 24%. ד"ר קליר אף המליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל במלואה עקב הפרעה בשתי הגפיים התחתונות.




הנתבעות צירפו לראיותיהן חוות דעת רפואית של ד"ר ישראלי אמנון, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט במסגרת תביעת הנזיקין של הנפגע, שלפיה קבע לנפגע נכות בשיעור 4% לצמיתות בגין החבלה בברך ימין לפי 1/5 מסעיף 48(2)(ב) מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. ד"ר ישראלי קבע לנפגע אובדן כושר עבודה מלא למשך 5 חודשים שאושרו לנפגע על ידי הרופאים המטפלים. ד"ר ישראלי אף קבע כי אין עדות לנכות צמיתה בגין החבלה בגב התחתון.




המומחים לא נחקרו על תוכן חוות דעתם. בנסיבות אלה, ועל פי הפסיקה, יש ליתן לחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ישראלי, משקל נכבד יותר, לכן ובהעדר חקירה של המומחים, אני מאמץ את חוות דעתו של ד"ר של ישראלי.


יש לקבוע, אפוא, כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינה בשיעור 4% כאמור בחוות דעתו של ד"ר ישראלי.

הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות


מחומר הראיות עולה כי הנפגע שימש כמנהל עבודה בפרויקטים רציניים שונים בארץ ובחו"ל; כאמור, בעת התאונה הוא שימש מנהל עבודה בפרויקט "שבעת הכוכבים" שנבנה על ידי חברת ארונסון (ראו עדותו של הנפגע בפרוטוקול הדיון בתביעת הנזיקין שלו מיום 25/3/2004, עמ' 21-22).


ממסמכי המל"ל שצורפו לראיות התובע עולה כי שכרו הרבע-שנתי המדווח של הנפגע עובר לתאונה עמד על 42,000 ₪ נכון לחודשים מאי עד יולי 1999, היינו 14,000 ₪ לחודש ברוטו. שכר זה בתוספת הפרשי הצמדה להיום מגיע לסך 18,700 ש"ח במעוגל.

בנסיבות העניין, יש לאמץ שכר זה כבסיס השכר של הנפגע לצורך חישוב הפסדיו, שכן מדובר ברשומה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות, שלא נמצא בחומר הראיות מטעם הצדדים ראיה אשר סותרת אותה.


מחומר הראיות עולה כי התובע התחיל לעבוד בחברת ארונסון ביום 12/7/1999. כאמור, הוא נפגע בתאונה כעבור 7 ימים מתחילת עבודתו, ביום 22/7/1999. התובע חזר לעבודתו יומיים לאחר התאונה, אולם ביום 2/9/1999 הוא פוטר מעבודתו, לטענתו עקב פגיעתו בתאונה, אולם לטענת הנתבעות ללא קשר לתאונה אלא בשל צמצומים.


לטענת התובע, עקב פגיעתו בתאונה, נפגע כושר השתכרותו של הנפגע. התובע מבקש לקבוע את הפסד השתכרותו של הנפגע על פי שיעור הנכות שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר קליר, היינו, 24%.



מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי לנפגע נקבעה נכות מזערית בגין התאונה, על ידי המומחה מטעם בית המשפט בשיעור 4%, ולפיכך לא נגרם לו הפסד השתכרות עקב פגיעתו בתאונה.


הנתבעות מוסיפות וטוענות כי, הנפגע סובל ממחלות רבות ללא קשר לתאונה, כפי שעלה מעדותו במסגרת תביעת הנזיקין שלו. בין היתר, הנפגע סבל מאירוע מוחי בשלהי שנת 1999 בגינו אושפז; בנוסף לכך הוא אושפז בגין מיחושים בחזה, סובל מחולשה בגפיים, לחץ דם, כאבי ראש, סחרחורות, קושי להירדם בלילות, חסימה באף, צפצופים באוזניים, אשר כולם אינם קשורים לתאונה.



בנסיבות העניין, בשים לב לנכות הרפואית המזערית שנקבעה לתובע מצד אחד, ומאידך, לעובדה שעל פי הראיות שהוגשו לתיק, בעיקר דו"ח רציפות ביטוח מטעם הבטוח הלאומי, שמהווה רשומה מוסדית שלא הוצגה כנגדה כל ראיה נוגדת אחרת מטעם הנתבעות, שלפיו הייתה ירידה משמעותית בהכנסות הנפגע לאחר התאונה, אף כי קיימת עמימות ואי-בהירות לא קלה בנוגע לקשר הסיבתי בין לירידה בהכנסותיו של הנפגע לבין פגיעתו בתאונה, סבורני כי יש במקרה כזה לילך על פי הכלל המנחה שנקבע בפסיקה שלפיו, ככלל, נודעת לנכות האורטופדית משמעות תפקודית מלאה (ע"א 3049/93 גריגסיאן נ' רמזי, פד"י נב(3) 792, 800 ו'-ז).




לנוכח האמור, יש לקבוע את הפסדי השכר והגריעה מכושר השתכרותו של הנפגע על פי הנכות הרפואית שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר ישראלי.

על פי חוו"ד זו נקבע כי הנפגע שהה באי-כושר מלא מעבודה במשך 5 חודשים. מחומר הראיות עלה כי התובע חזר לעבודה יומיים אחרי התאונה, אולם פוטר לאחר מכן ביום 2.9.1999. עד לפיטוריו קיבל הנפגע שכר מלא מחברת ארונסון. לפיכך, התובע זכאי להפסד שכר בגין 3.5 חודשים (מיום פיטוריו עד תום אי הכושר המלא), היינו סך של 65,450 ש"ח. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מגיע לסך 102,200 ש"ח במעוגל.

לאחר מכן, החל מיום 22.12.1999 ועד להיום יש לפסוק לתובע סך של 137,700 ש"ח במעוגל, וזאת לפי החישוב הבא: 4% X 18,700 ש"ח X 157 חודשים ובתוספת ריבית מאמצע התקופה.

סה"כ הפסדי השכר של הנפגע בגין העבר 239,900 ש"ח במעוגל.



אשר לעתיד: מגיע לנפגע סך של 51,800 ש"ח במעוגל. סכום זה משקלל נכות של 4%, שכר בסך 18,700 ש"ח ומקדם היוון מתאים.


הפסד פנסיה


על פי הדין, הנפגע זכאי לפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים. (ע"א 9079/04 לילך אלון נ' חגי לאופר, מיום 15.4.07).


על פי הפסיקה, מקובל לחשב את הפסד ההפרשות הסוציאליות לפי שיעור הפרשות המעביד לקרן פנסיה בשיעור 12% מסכום הגריעה מכושר ההשתכרות. בנסיבות אלה, הפיצוי המגיע לנפגע בגין הפסד פנסיה, הוא בסך 35,000 ש"ח במעוגל.

נזק לא ממוני


כידוע, הערכת הפיצויים בגין ראש נזק זה הינה משימה קשה; ואולם, המגמה העולה מהפסיקה הינה להעלות את רף הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בתביעות נזיקין שלא על פי חוק הפלת"ד (ראו ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד דיין פ"ד נה (1), 765 (1999); ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פד"י נה(1) 920 (1999); ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב, פד"י נה(5), 241, (2001)).

על פי הפסיקה, בתביעות על פי פקודת הנזיקין, ככלל, שיעור הפיצוי שנפסק עבור כאב וסבל, בפגיעות זהות, עולה במידה רבה על שיעור הפיצוי שנפסק בגין ראש נזק זה לפי חוק הפלת"ד, שנוסחת הפיצויים על פיו מושפעת ממשטר האחריות המוחלטת שעומד ביסודו. כאמור, המגמה שעולה מהפסיקה הינה להעלות את רף הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בתביעות נזיקין שלא על פי חוק הפלת"ד. ראו פס"ד דיין הנ"ל.

בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע, תקופת אי הכושר הארוכה שבה שהה, ונכותו הצמיתה, גילו של הנפגע והזמן הרב שחלף מאז פגיעתו, סבורני כי הפיצוי המגיע לו בגין נזק לא ממוני הוא בסך 30,000 ₪ נכון להיום.

הוצאות ועזרת זולת


בנסיבות העניין, בשים לב לנכותו המזערית של התובע עקב התאונה ובשים לב מצד אחד לתקופת אי-הכושר המלא שנקבע לתובע עקב פגיעתו בתאונה ומאידך לנכותו המזערית שנקבעה לו ובכך שמדובר בתאונת עבודה שבגינה התובע זכאי לכיסוי הוצאותיו על ידי המל"ל, סבורני כי סביר לקבוע לנפגע פיצוי בגין הוצאות ועזרת הזולת בסך 5,000 ₪.


סיכומם של דברים


יוצא, אפוא, כי שיעור הפיצויים להם זכאי הנפגע עומד על 361,700 ש"ח.


כאמור, נתבעת 1 נושאת ב-60% מהאחריות, ולפיכך היא נושאת בסך של 217,000 ש"ח במעוגל מסכום הפיצויים.

סכום הגמלאות ששולמו על ידי התובע עומדים על 266,601 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה (29.8.2006). סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של 362,800 ש"ח במעוגל.

על פי הפסיקה, לא ניתן לחייב את הנתבעת 1 לשפות את התובע מעבר לשיעור הפיצויים שחויבה בו לטובת הנפגע ( השוו: ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נגד המוסד לביטוח לאומי (26.8.2010); לפיכך על הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 217,000 ש"ח.

סוף דבר


אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 217,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% ומע"מ והוצאות משפט. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, אחרת הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.




התביעה כנגד הנתבעות 3 ו-4 נדחית. התובע ישלם להן שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה מהווה חלק מהוצאותיו של התובע שהנתבעת 1 חייבת לשפותו בגינן כאמור לעיל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות בנזיקין

  2. אחריות שולח בנזיקין

  3. הגנת הסתכנות מרצון

  4. פיצול הדיון בנזיקין

  5. חלוקת אחריות בנזיקין

  6. אחריות שילוחית בנזיקין

  7. אחריות המשטרה בנזיקין

  8. תביעת נזיקין נגד מצרים

  9. סעיף 7א לפקודת הנזיקין

  10. פיצויים עונשיים בנזיקין

  11. רשלנות לפי פקודת הנזיקין

  12. אחריות בעל מקרקעין בנזיקין

  13. תביעת נזיקין בגין העמדה לדין

  14. תביעת נזיקין בגין כליאת שווא

  15. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים

  16. אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו

  17. תביעת נזיקין בגין התנהגות מעקלים

  18. אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם

  19. פיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  20. אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  21. נזיקין - שלט האוסר כניסה מתנער מאחריות

  22. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת דרכים

  23. דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח

  24. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין

  25. דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק

  26. נזיקין - סעיף 41 לפקודת הנזיקין – " הדבר מדבר בעד עצמו"

  27. על פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין גם הורה זכאי לפיצוי כתלוי במקרים המתאימים

  28. השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכר ניזוק על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון