מהי סמכות נחזית

מהי סמכות נחזית ?

סוגיית "הסמכות הנחזית" נידונה ארוכות בפסיקה הישראלית והיא נסקרה ארוכות בפסקי דין שונים,( ע"א 445/88, כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד (3) 331, ר"ע 501/84 "הסנה" נ' רוטבן פ"ד לט (1) 26, ע"א 533/84, 538/84 קלודצקי נ' בנק הפועלים פ"ד לט (4) 97), ובין היתר, בפסק דין של כבוד השופטת דורנר בע"א 1873/92 חב' המגן נ' פנחס הספל (דינים עליון, כרך מ', 412)


מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסמכות הנחזית:

1.      התובעת הינה חברה המספקת שירותי "כוח אדם" ללקוחות המבקשים להשתמש בשירותים אלו.
 
2.      במפעל הנתבעת במועדים הרלוונטים, הועסקו כ –200 עובדים ביצור וילונות.
הנתבעת השתמשה מאז שנת 1991 ועד שנת 1997 ב"שירותיה" של התובעת שסיפקה לה עובדים מעת לעת (הסכמת הצדדים בעל פה למתן "השירותים" תיקרא בפסק דין זה "ההסכם").
 
3.      ע"פ "ההסכם" שהיה בין הצדדים התובעת משלמת את שכרם של העובדים, במשך שלושת חודשי העבודה הראשונים, ובתמורה לשירותים הניתנים, זכאית התובעת, להחזר שכר העבודה ששולם לעובדים, ובנוסף זכאית התובעת לעמלה המבוססת על שכרם של העובדים. (להלן "השירותים").
במשך שנים לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים.
 
4.      המחלוקת והתביעה שבתיק זה, הינם בקשר לטענת התובעת, כי היא זכאית להחזר השכר והעמלה המגיעים לה בגין העסקת שתי עובדות, שעבדו במפעל של הנתבעת בתחילת שנת 1998:ו
עובדת אחת (אלין אינן), בגין 3 חודשי עבודה + עמלה,
והעובדת השניה (תבורי ליאני), בגין שבועיים של עבודה + עמלה.
מעיון בכתבי הטענות ושמיעת העדויות, ובייחוד לאור עדותו של מנהל הנתבעת, מר אברהם זילברשץ, אין חולק שעובדות אלו אכן עבדו במפעלו, והוא אף לא שלל את הטיעון של התובעת כי אותן העובדות קיבלו את שכרן מהתובעת, ובשל כך גם לא חלק, מר זילברשץ, על הסכומים הנתבעים ע"י התובעת.
בנושא זה יש לציין כי העד, מר זילברשץ, העיד כי אחת העובדות, (אינן אלין), עבדה כמזכירתו במשך כשנה, קיבלה את פיצוי הפיטורין שהגיעו לה. יחד עם זאת העד לא שלל את האפשרות, כי אותה עובדת, קיבלה את שכרה בשלושת החודשים הראשונים, מהתובעת.
 
5.      טענתה היחידה של הנתבעת, באמצעות מר זילברשץ (ראה תצהיר עדות ראשית שלו מיום 25.9.01) , הינה בקשר להסכמה בכתב מיום 29.6.97, עליה מבססת התובעת את תביעתה.

(נספח א' לכתב התביעה יקרא בפסק דין זה "החוזה").
 
6.      "החוזה" נחתם בין התובעת לנתבעת בשנת 1997, כאשר בשם הנתבעת, חתם עליו מר חגי בנאי.
אותו חגי בנאי היה מנהל ייצור,של מוצרים חד פעמיים במפעל הנתבעת (עדותו של מר זילברשץ עמ' 4 לפרוטוקול מתאריך 19.3.02).
עדת התביעה, הגב' סימה בר לוי, העידה כי היא זו שהחתימה את מר חגי בנאי על "החוזה" .
לפי עדותה של הגברת בר לוי הרקע לחתימת "החוזה", הינו שינוי תנאי ב"הסכם", בשאלת גובה העמלה. שאר תנאי "ההסכם" הקיים בין הצדדים נשארו בעינם.
במשך כל שנות העבודה המשותפות שילמה הנתבעת תמיד את התמורה המגיעה לתובעת, ולא התעוררו כל בעיות.
גם מר זילברשץ שחקר את העדה, סימה בר לוי, ביקש ממנה לאשר, והיא אישרה, כי במשך השנים שעבדה התובעת עם הנתבעת לא היו בעיות כלשהן. (עדות הגב' סימה בר לוי עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מתאריך 19.3.02).
לאור העובדה שהמסמך שנחתם בשנת 97, הנו המשך של "ההסכם" הקיים בין הצדדים ללא שינוי התנאים שבו (למעט בנושא העמלה) ו"הסכם" זה התבצע כסדרו לאורך שנים, ללא כל בעיות, לא הקפידה העדה על החתמת המסמך – "החוזה", עם חותמת הנתבעת -החברה, והסתפקה בחתימתו של מנהל היצור.
 
7.      אותו חגי שחתם על "החוזה", לא הובא לעדות, ומנהל הנתבעת מר זילברשץ טען, בצורה משתמעת, כי אותו חגי, לא היה מוסמך לחתום בשם הנתבעת.
 
8.      הוכח לי מעבר לכל ספק, כי בין התובעת לנתבעת התקיימו במשך שנים רבות יחסי ספק- לקוח, והיה קיים בין הצדדים "הסכם" (שכלל גם את התקופה) לפיו סיפקה התובעת לנתבעת את "השירותים".
אין כל הכרח בדין, כי הסכם כזה ייעשה דווקא בכתב.
די אם הסכם כזה הוסכם בין הצדדים, והסכמה כזו יכולה להיות הסכמה מפורשת בעל פה, או אפילו במקרים מסוימים בדרך של התנהגות.
"החוזה" שנחתם בין הצדדים הינו מסמך המהווה ראיה נוספת ותמיכה לעדויות שנשמעו בדבר קיומו של "ההסכם" וראיה לגבי שינוי התנאי היחידי ששונה, בנושא העמלה.
הנתבעת לא חלקה, והתובעת הוכיחה את המשכיותה של אותה ההסכמה גם בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, ואני קובע כי בין הצדדים היה "הסכם" לפיו סיפקה התובעת לנתבעת את "השירותים" ובשל כך מגיע לה שכר ותמורה שסוכמה בין הצדדים.
הנתבעת לא חלקה על גובה התמורה המגיעה לתובעת. התובעת הוכיחה בעדויות ובמסמכים את טענותיה, ולכן היא זכאית לסכום הנתבע על ידה בגין "השירותים" שסיפקה.
 
"החוזה":נ
9.      א. כאמור איני סבור, כי יש צורך בקיומו של הסכם בכתב, ו"ההסכם" בע"פ מחייב את הצדדים כפי שקבעתי לכל דבר ועניין.
ב. מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 8 בקשר להיות "החוזה" ראייה לקיום "ההסכם" אני סבור כי גם "החוזה" כהסכם עצמאי מחייב את הנתבעת.
הנתבעת טענה כי אותו חגי שהיה מנהל הייצור, לא היה מוסמך לחתום על "החוזה", וחתימתו אינה מחייבת את הנתבעת, והתובעת טוענת כי היא יצאה מתוך נקודת הנחה כי אותו חגי מוסמך לחתום וכי חתימתו מחייבת את החברה גם אם יסתבר שבאופן פורמלי לא היה בידו אישור לכך.
ג. סוגיית "הסמכות הנחזית" נידונה ארוכות בפסיקה הישראלית והיא נסקרה ארוכות בפסקי דין שונים,( ע"א 445/88, כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד (3) 331, ר"ע 501/84 "הסנה" נ' רוטבן פ"ד לט (1) 26, ע"א 533/84, 538/84 קלודצקי נ' בנק הפועלים פ"ד לט (4) 97), ובין היתר, בפסק דין של כבוד השופטת דורנר בע"א 1873/92 חב' המגן נ' פנחס הספל (דינים עליון, כרך מ', 412)
ד. מנהל אחת ממחלקת היצור של הנתבעת, המעסיקה מאות עובדים, הינו בהחלט גורם ובעל תפקיד, שבנסיבות העניין, יכלה נציגת התובעת לצאת מתוך נקודת הנחה ולסבור, כי יש בכוחו ובסמכותו, לחייב את הנתבעת בתשלום שכר העבודה של אותן העובדות שהועסקו תחת פיקוחו במפעל ועבור הנתבעת.
לא יעלה על הדעת כי אותו מנהל יצור, מוסמך "לגייס" ולהעסיק עובדים, אך אינו מוסמך להתחייב כי שכרם של אותם עובדים ישולם.
ה. אם טענת הנתבעת הייתה מתקבלת, הרי שגם אותם עובדים שהועסקו במפעל הנתבעת, ונשכרו לעבוד אצלה, ע"י אותו חגי, לא היו מקבלים את שכרם, אם היו אמורים לקבל אותו מהנתבעת, מאחר ולטענתה, אותו חגי לא היה מוסמך להתקשר ולהחליט בקשר להעסקת עובדים.
אין לצפות כי צד המתקשר עם חברה, המבקשת להעסיק עובדים, והעובדים אכן מועסקים בפועל עפ"י בקשתו, במשך שנים, יעלה על דעתו, כי אותו מנהל חורג מסמכותו, או נעדר הרשאה, כטענת הנתבעת.
ו. העסקת עובדים במשך שנים והיותו של אותו חגי, מנהל הייצור של הנתבעת, המעסיקה מאות עובדים, יצרו מצג ברור של שליחות.
"סמכות נחזית -בהעדר סמכות ממשית מסיבה כלשהי, הרי כאשר שולח יוצר כלפי הצד השלישי מצג שעל פיו לשלוח יש סמכות ממשית והצד השלישי פועל על פי מצג זה, השולח מנוע מלטעון כלפי הצד השלישי כי לשלוח אין סמכות לחייבו. כלל זה מבוסס על עיקרון המניעות. כדי להתאים את הכלל לדיני החברות נאמר כי כאשר החברה יוצרת כלפי הצד השלישי מצג שעל פיו לפועל מטעמה יש סמכות לחייבה והצד השלישי פועל על פי מצג זה, החברה מנועה מלטעון כי לנושא המשרה לא הייתה סמכות לחייבה. כלל זה מותנה בתנאים הבאים:ב ראשית, המצג נעשה ע"י אורגן מוסמך בעל סמכות ממשית ליצור מצג זה או על ידי המסמכים הפומביים של החברה. שנית:ו הצד השלישי סמך על מצג זה."
(ד"ר אברהם פלמן בספרו "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה", כרך ב', מהדורה רביעית מורחבת ומעודכנת, עמוד 713).
 
על אותו עקרון חוזר כבוד הנשיא א. ברק במאמרו:נ "דוקטרינות מדיני חברות ודיני שליחות" הפרקליט כד (תשכ"ח) 39, 178.
 
התובעת הסתמכה על מצג ברור זה של הנתבעים, ולכן גם אם היה מסתבר, שאותו חגי לא היה מוסמך להתחייב, הרי שהנתבעת, משיצרה את המצג האמור, אינה יכולה להתנער מאחריותה להתחייבויות שנטל או לפעולות שעשה, בייחוד כשפעולות אלו באות לשרת את האינטרס הישיר של הנתבעת לצורך העסקת עובדי יצור (ראה דיני חברות, ד"ר חביב סגל עמ' 122-116).
 
10.  בשולי הדברים, יש לציין, כי טענה נוספת נשמעה מפי הנתבעת, אם כי בלשון רפה, והיא כי אותו מסמך נחתם עם גוף המכונה "פרגוד", ואילו הנתבעת שמה הנכון והמלא הינו "פרגוד פיתוח מוצרים בע"מ", ואותו מסמך גם לא נחתם בחותמת החברה.
גם טענה זו דינה להדחות.
הגדרת שמם המדויק של הצדדים המתקשרים בחוזה, אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת חבות הצדדים על פיו, כל עוד ניתן להבין ולזהות מי הצדדים האמיתיים שהתקשרו.
אין כל ספק, לאחר שמיעת הראיות, כי הכינוי "פרגוד", מתייחס לנתבעת והמסמך אף נחתם ע"י מנהל היצור של הנתבעת.
אותן עובדות בגינן נתבע השכר, היו עובדות שעבדו בפועל במפעל הנתבעת, שאחת מהן, אף הייתה במשך כשנה מזכירתו של מנהל הנתבעת.
 
סוף דבר:ב
11.  לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי בין התובעת לנתבעת היה "הסכם", לפיו סיפקה התובעת לנתבעת שירותי כוח אדם, בגינם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת תמורה, אשר נקבעה בין הצדדים בהתאם לשעות העבודה של העובדים שעבדו בפועל אצל הנתבעת, בתוספת העמלה שהגיעה לתובעת בשיעור של 35%.
מעבר לקיומו של "הסכם" כזה בין הצדדים, הרי שבנוסף קיים גם "החוזה" המהווה גם הוא הסכם מחייב, וגם מכוחו מחויבת הנתבעת לשלם לתובעת את התמורה בגין מתן "השירותים".
 
12.  בשולי הדברים, משהנתבעת "נהנתה" מעבודתן של אותן עובדות ששכרן שולם ע"י התובעת, הרי שהטענה כי הנתבעת אינה צריכה לשלם בגין שכר עבודתן של העובדות והעמלה המגיעה לתובעת, יש בכך "עשיית עושר ולא במשפט".
 
13.  התובעת הוכיחה את זכאותה לקבלת הסכומים הנתבעים על ידה, אלא שלא נתנה כל הסבר מדוע לא שלחה לנתבעת כל דרישה לתשלום הסכומים המפורטים בכתב התביעה, ורק לאחר למעלה משנתיים הגישה תביעה לביהמ"ש, מבלי לשלוח לנתבעת כל מכתב דרישה לתקן את ההפרה ול"קיום" "ההסכם" או "החוזה", ובלאו הכי לקיום דרישותיה.
בצדק טען מנהל הנתבעת כי עד ליום קבלת התביעה, לא נתקבלה אצלם כל דרישה המתייחסת לחוב בגינו הוגשה התביעה.
מאידך, בסמוך לאחר קבלת התביעה, יכלה הנתבעת לתקן את ההפרה ולשלם את סכום החוב הנדרש, דבר שלא נעשה על ידה עד עצם היום הזה.
לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 21,269 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.00 (45 יום לאחר מועד הגשת התביעה) ועד למועד התשלום בפועל.
כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מתום 30 יום מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
 







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי סמכות נחזית ?

  2. סמכות בית הדין למים

  3. סמכות לבצע שינויים מבניים

  4. סמכות בית משפט - עוולה בסיני

  5. טענת העדר סמכות שיפוט בינלאומית

  6. סמכות שיורית של בית המשפט המחוזי

  7. סמכות נשיא בית המשפט להעברת תיקים

  8. סמכות בית משפט לא לאשר מכירה בהתמחרות

  9. בקשה לדחיית תביעה נגד המדינה בהעדר סמכות

  10. סמכות ייחודית למחלקה הכלכלית בביהמ''ש המחוזי

  11. תביעת בן זוג לשעבר - סמכות בית משפט לענייני משפחה

  12. הפררוגטיבה הניהולית של המעביד מקנה לו סמכות לעשות שינויים במקום העבודה

  13. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון