סכסוך שכירות אולם אירועים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סכסוך שכירות אולם אירועים:

בפניי תובענה שעניינה חובות נטענים סביב סיום התקשרות חוזית להשכרת נכס מקרקעין.
רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים -


אין חולק כי לתובע, מר אלנג'אר (להלן: "אלנג'אר"), זכויות בנכס מקרקעין בשד' ההסתדרות 33 בחיפה, בו מוקם אולם אירועים, בשטח של כ-1,000 מ"ר (להלן: "האולם").
ביום 13.7.2008 השכיר אלנג'אר את האולם לנתבעת מס' 1, גנוטל שיווק והפצת מזון ומוצרי צריכה בע"מ (להלן: "גנוטל"), בהתאם לחוזה בכתב (להלן: "ההסכם הראשון") המפרט את תכולת האולם, הציוד שיש באולם, תנאי התשלום ועוד. הסכם זה היה אמור להיות בתוקף עד יום 13.7.2010.
ביום 1.1.09 נחתם הסכם שני (להלן: "ההסכם השני") עם חברה נוספת, הנתבעת מס' 2, פינת המזל בעיר בע"מ (להלן: "פינת המזל") לגבי האולם אשר נועד לחול במקום ההסכם הראשון, עד יום 31.12.2010.
בסמוך לתחילת ביצועם של ההסכם הראשון והשני – התגלעו מחלוקות באשר לתשלומים ובאשר לתניות נוספות שבשני ההסכמים. בשל אותן מחלוקות, אלנג'אר הגיש תביעה כנגד חלק מהנתבעים דכאן לתשלום חוב דמי שכירות – בסך של למעלה מ-221,000 ₪. הנתבעים דשם טענו להגנתם כי דמי השכירות נפרעו במלואם וכי לחילופין, מכל חוב יש לקזז נזקים שנגרמו להם עקב כך שהם לא הצליחו לקבל רשיון עסק לאולם (בשל מצגי שווא מצד אלנג'אר) ובגין הצורך לתקן ולחדש ציוד שהושכר להם (ואשר היה אמור להיות חדש אך התגלה כישן ומקולקל). עוד הועלו שם טענות מצד הנתבעים לגבי כך שאלנג'אר לא הנפיק חשבוניות כדין לגבי התשלומים שבוצעו. תביעה קודמת זו (ת"א 12653-06-09 בבמ"ש זה, להלן: "התביעה הקודמת"), הסתיימה בפשרה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: "הסדר הפשרה").
בהסדר הפשרה מיום 16.10.09, חויבו הנתבעים לשלם לאלנג'אר סכום מסויים, נקבעה סנקציה של פינוי למקרה של איחור בתשלום, נקבע כי דמי השכירות החודשיים לתקופה עתידית מסויימת יהיו בשיעור מופחת – וכיוצ"ב הסכמות המפורטות בהסכם הפשרה.
לא חלפו כמה חודשים – ואלנג'אר הגיע למסקנה שהסכם הפשרה הופר, שכן ההמחאות שמסרו הנתבעים בידיו לצורך תשלום הסכם הפשרה חוללו ורק כנגד חלקן שילמו הנתבעים סכומים חלופיים במזומן.
היות והסדר הפשרה כלל סנקציה של פינוי – ביום 24.3.2010 פנה אלנג'אר ללשכת ההוצל"פ וביקש לממש את פסה"ד שנתן תוקף להסדר הפשרה ולבצע פינוי (תיק 08-05040-10-0, להלן: "תיק ההוצל"פ"). בהחלטתו של כב' הרשם אוחיון, מיום 1.4.2010 ניתן צו פינוי במעמד צד אחד. הנתבעים הגישו בקשה לביטול ההחלטה. ביום 29.4.2010 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשם חלאילה, שם נקבע כי נכון ליום 1.4.2010 היה פיגור בתשלום של דמי השכירות, אך המדובר בסך של 23,150 ₪ בלבד והיות ואלנג'אר הסכים לקבל כספים באיחור, אין מקום ליתן צו פינוי. כב' הרשם חילט לטובת אלנג'אר 20,000 ₪ שהופקדו, הורה על תשלום של 3,150 ₪ נוספים (ששולמו) וקבע כי אין מקום ליתן צו פינוי. אלנג'אר הגיש ערעור לבהמ"ש השלום בעכו (להלן: "הערעור בעכו") לגבי החלטה זו.
בשלב הזה – בטרם הוכרע הערעור בעכו – ביוני 2010, הוגשה התביעה הנוכחית בתיק זה, כאשר בשלב הראשון היא היתה תביעה למתן צו פינוי, כנגד חלקם של הנתבעים בלבד (אשר הוגשה גם בשם מוסך הבונים חנא אלנג'אר ובניו בע"מ – החברה של אלנג'אר אשר חתמה על ההסכמים הרלבנטיים. יש כמובן הבדל בין אלנג'אר לבין חברה זו אך הנתבעים לא העלו כל טענה לגבי העדר יריבות למול אלנג'אר – ולא נזדקק לנושא זה.
ביום 12.8.2010 התקיימה ישיבת קד"מ בתיק זה. היות וסוגית הפינוי טרם הוכרעה במסגרת הערעור בעכו – הצעתי לצדדים להסכים על פינוי ביום 15.9.2010, לייתר את המשך ההליכים בעכו ולהפוך את התביעה שבפני לתביעה כספית, למקרה ועדיין נותרו מחלוקות כספיות.
בעוד הצדדים שוקלים את המהלכים - הערעור בעכו התקבל, משמע, שניתן צו פינוי (להלן: "צו הפינוי"). בפסק דינו של כב' השופט סלאח, נקבע כי כן היה מקום ליתן סעד של פינוי, מה גם שבמהלך הזמן המשיכו הנתבעים שלא לשלם את דמי השכירות. עוד נקבע באותו פס"ד כי הקביעות של כב' הרשם חלאילה לגבי גובה החוב נכון ליום 1.4.2010 אינן מהוות מעשה בית-דין והצדדים יוכלו להעלות את טענותיהם ההדדיות לגבי ההתחשבנות בתיק האזרחי המתאים.
בעקבות החלטה זו, ביום 16.9.2010 בוצע הפינוי (להלן: "הפינוי"). בר"ע שהגישו הנתבעים לגבי פסק הדין שבערעור בעכו נדחתה (31309-09-10 בבהמ"ש המחוזי חיפה, ע"י כב' השופטת בר-זיו) שכן במועד בירור הבר"ע הפינוי כבר בוצע והדיון הפך תיאורטי.
בשלב הזה, לאחר הפינוי, ביום 20.2.2011 הוגשה התביעה המתוקנת – כספית במהותה, כנגד הנתבעים "המקוריים" ונתבעים חדשים, וכאן – רק אלנג'אר היה התובע.


טענות הצדדים בהליך הנוכחי –


אלנג'אר טוען שלאחר הפינוי נותרו כלפיו חובות בסך של כ-300,000 ₪ בגין דמי שכירות עד הפינוי, הוצאות בגין ביטוח של הנכס בסך של כ-27,000 ₪, עלות שיקום ושיפוץ הנכס ועלות רכישת ציוד חדש במקום ציוד שנעלם או הושחת בסך של מליון ₪, עלויות משפטיות בסך של 150,000 ₪ וטוען עוד כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 300,000 ₪ בגין עגמת נפש – כך שסך התביעה הינו כ-1,500,000 ₪.
באשר לזהות הנתבעים השונים – עמדתו של אלנג'אר היא כי כל שמונת הנתבעים חייבים בתשלום החוב ביחד ולחוד, כדלקמן: (א) הנתבעות 1-2, גנוטל ופינת המזל – חתומות על הסכמי השכירות הראשון והשני וחבותם הנטענת ברורה; (ב) הנתבעת 3, קורונה פלוס בע"מ (להלן: "קורונה") – הינה חברה שמשמשת את הנתבעים 5 או 6 והפעילות באולם התבצעה על שמה; (ג) הנתבעת 4, זרך השקעות בע"מ (להלן: "זרך השקעות") – הינה חברה בבעלות הנתבע 8, מר סרגי רוזמן (להלן: "רוזמן"), כאשר לטענת אלנג'אר חלק מהנתבעים יזמו את הקמת זרך השקעות על שמו של רוזמן על מנת לעשות בחברה זו שימוש לצורך התחמקות מתשלום ארנונה לגבי האולם וכי בכל מקרה זרך השקעות חתומה כערבה לחובות גנוטל ופינת המזל מכח הסכמי השכירות; (ד) הנתבע 5, מר גנאדי וול (להלן: "גנאדי") – החתום כערב להסכמי השכירות על גבי ההסכמים עצמם ועל גבי שטר חוב רלבנטי; (ה) הנתבע 6, מר איגור וול (להלן: "איגור") – אחיו של גנאדי ובעל מניות בגנוטל ופינת המזל, החתום אף הוא כערב על הסכמי השכירות; (ו) הנתבע 7, מר סרגי מרצ'נקו (להלן: "מרצ'נקו") – אשר הינו, לשיטת אלנג'אר, שותפם העסקי של גנאדי ואיגור וחב בחובות הנטענים הן מכח שותפות זו והן בשל שמסר לאלנג'אר המחאות לשם ביצוע תשלומים בהתאם להסכמים; (ז) הנתבע 8, רוזמן – הרשום כבעליה של זרך השקעות, ומכאן חבותו הנטענת.
הנתבעים מכחישים את הטענות. לשיטתם אין חובות בכל הנוגע לדמי השכירות, אין חובות לגבי פרמיות הביטוח ואין נזקים באשר למצב המושכר והציוד בעת הפינוי. לטענתם, אלנג'אר הוא אשר חייב להם כספים רבים והם אף הגישו תביעה שכנגד בתחילת ההליכים לגבי סכום של כמליון ₪ - אשר נמחקה בפס"ד מיום 10.7.2012 עקב אי תשלום אגרה. לטענתם אלנג'אר הוא זה שהפר את ההסכמים, לרבות בשל שהציג בפניהם מצג לפיו ניתן יהא להשיג רשיון עסק אך התברר שלא ניתן לעשות כן בשל חריגות בניה שבוצעו. עוד טוענים הנתבעים להפרות בשל מצבו של הציוד, עלויות שנגרמו עקב רכישת ציוד ושיפוץ ועוד. ממשיכים וטוענים הנתבעים כי אין כל יריבות בין אלנג'אר לבינם, למעט שתי החברות אשר חתמו על הסכמי השכירות – וכי דין התביעה להדחות כנגד שאר הנתבעים.



מסכת הראיות –


מטעם התביעה העידו אלנג'אר והמומחה מטעמו – מר מרדכי בן אבי (להלן: "בן אבי"). מטעם ההגנה העידו מר איגור קונטובסקי (אשר ציוד השייך לו נותר נעול באולם במועד הפינוי, להלן: "קונטובסקי"); מר פנחס דוידוב (אשר שימש כאיש תחזוקה מטעם הנתבעים באולם, להלן: "דוידוב"); מר אלכס גלמן (עובד באולם מטעם הנתבעים, להלן: "גלמן"); מרצ'נקו; גנאדי; ומר רוסלאן יוספוב (עובד לשעבר באולם, להלן: "יוספוב").
כמו כן הגישו הצדדים תמונות ומסמכים לרוב – לרבות העתקי כל המסמכים שהוגשו במסגרת ההליכים המתוארים מעלה, והתיק תפח לכדי מאות עמודים.

דיון והכרעה –


לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים – עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה כנגד חלק מהנתבעים, והכל מחמת הנימוקים שאפרט להלן.

הערות מקדימות –


אין ספק כי ניהולו של הליך זה, כפי שנוהל, היה מיותר. יתכן והיה מקום לפתוח בהליך, שעה שטרם הוכרעה סוגית הפינוי – אך לא היה כל מקום להמשיכו, ובוודאי שלא באופן בו הוא התנהל, לאחר הפינוי. היה ברור כי אם קיימת יתרת חוב הרי שהיא פשוטה לחישוב. הצעתי לצדדים להגיש מסמכים, או לפנות לכל מתווה אחר שיאפשר להגיע לפתרון בדרך מהירה ופשוטה. לצערי הצדדים בחרו לנסות ולהחיות מחדש מחלוקות שכבר נדונו בעבר. האיבה שנוטרים הצדדים זה כלפי זה, ואשר לצערי השתלטה אף על עורכי דינם, הביאה לכך שהתנהל תיק שחרג מעבר לגבולות הריאליים שלו וגרם להקדשת זמן רב.
נדבך נוסף מהותי במסקנתי לגבי הספק בצורך לנהל את ההליכים הינו העובדה שכל הנתבעים מצויים במצב כלכלי אשר בעטיו סיכויי הגביה של פסק הדין בתיק נמוכים במיוחד. הנתבעות 1-4 אינן פעילות מזה זמן רב (וראו את סעיף 11 של כתב התביעה המתוקן שם אלנג'אר בעצמו מציין עובדות אלו). לגבי הנתבעים הנותרים – כנגד גנאדי מתנהל תיק פש"ר 51189-11-11 בבהמ"ש המחוזי בנצרת, אשר במסגרתו ניתן כנגדו צו פשיטת רגל במאי 2012. אמנם ניתן בחודש אוקטובר שנה זו אישור להמשיך את ההליכים נגדו בתיק זה אך אני בספק באשר ליכולת לגבות ממנו סכומים אלו או אחרים. לגבי איגור, הוא במצב של חייב מוגבל באמצעים. שני הנתבעים היחידים אשר אין מידע לגבי מצבם הינם מרצ'נקו ורוזמן – אך, כפי שאפרט בהמשך – דין התביעה כנגדם להדחות. מצב זה, באשר לחוסר הסולבנטיות של הנתבעים העיקרים היה ידוע במהלך ניהול התיק, הנושא עלה במהלך הישיבות וחבל שלא ניתן היה לקבל את המלצות בהמ"ש לקיצור ההליכים.
נעבור עתה להכרעה בדרישות הכספיות של אלנג'אר – בהתאם לפריטים המופיעים בכתב התביעה המתוקן, ולאחר סיכום הממצאים הכספיים נבחן את העילות כנגד הנתבעים השונים במובחן.


דמי השכירות –


אלנג'אר בסיכומיו טוען כי החוב הינו כדלקמן: לגבי התקופה שעד סוף 2009 - בהתאם להסכם הפשרה אשר לא בוצע, בסך 276,220 ₪; לגבי התקופה שעד סוף יולי 2010 - בסך 195,720 ₪, בשל המחאות שחוללו; ולגבי אוגוסט-ספטמבר 2010, עד הפינוי בפועל, בסך 84,240 ₪ (על בסיס חישוב של 9,000$ לחודש), כאשר מסכום זה יש לנכות 169,427 ₪ אשר שולמו (סעיף 23.4 לסיכומי אלנג'אר). משמע, שע"פ החישוב שמופיע בסיכומים – החוב בפריט זה הינו 386,753 ₪. לגבי חישוב זה – אומר מקדמית כי אינני מקבלת את בסיס החישוב שכן יש לבצע את החישוב בהתייחס ל-6,000$ לחודש ולא לפי 9,000$.
בכל מקרה, מעבר להערה דלעיל – יש לראות כי בכתב התביעה המקורי הדרישה אחרת לגמרי ובכתב התביעה המתוקן ניתן למצוא גרסה שלישית.
בכתב התביעה המקורי נטען כי נכון ליום 14.6.2010 (מועד הגשת כתב התביעה המקורי), חוב דמי השכירות (לאחר ניכוי הסכומים ששולמו עד אותה עת) הינו 173,000 ₪ (וראו כי החישוב אף מופיע בתצהירו של אלנג'אר שצורף לכתב התביעה המקורי ושם החישוב מבוסס על 6,000$ לחודש ולא 9,000$). לסכום זה יש להוסיף דמי שכירות עד הפינוי, כלומר, שלושה חודשים נוספים (6,000$ X 4 ₪/$ X 3 = 72,000 ₪ + מע"מ), משמע – 173,000 ₪ + 72,000 ₪ + מע"מ לגבי 72,000 ₪ (16% נכון לספטמבר 2010) = 256,520 ₪.
בכתב התביעה המתוקן דורש אלנג'אר עבור דמי השכירות את הסכומים הבאים: עד סוף 3/2010 – יתרת חוב בסך של 147,000 ₪ (בגין חובות שנותרו לצורך קיום הסכם הפשרה במלואו בניכוי 169,287 ₪ ששולמו על חשבון) + דמי שכירות לגבי החודשים 3/2010 ועד הפינוי (ע"פ 6,000$ ארה"ב X 4 ₪/$ (ע"פ השער הקבוע בהסכמים) X 7 חודשים), כלומר - 168,000 ₪ + מע"מ = 194,880 ₪. סכום זה יחד עם 147,000 ₪ הינם 341,880 ₪. יש לנכות מסכום זה 23,150 ₪ אשר שולמו במסגרת ניהול ההליכים בתיק ההוצל"פ (20,000 ₪ שחולטו + 3,150 ₪ ששולמו לפי החלטת כב' הרשם חלאילה). מכאן, שעל פי כתב התביעה המתוקן - הסכום לתשלום עד מועד הפינוי הינו 341,880 ₪ פחות 23,150 ₪ = 318,730 ₪.
מכאן שאלנג'אר עצמו מספק שלושה חישובים שונים, ללא כל הסבר לגבי השוני בין החישובים וללא אסמכתאות לגבי ההבדלים.
בשלב זה יצוין כי בהליך שהתנהל בפני כב' הרשם חלאילה נחקרו ממושכות בעלי הדין לגבי כל תשלום ותשלום ונמצאו סתירות ופרצות משמעותיים בגרסת אלנג'אר לגבי החובות כמו גם בגרסת הנתבעים לגבי התשלומים. אמנם כב' השופט סלאח, בערעור בעכו, קבע כי קביעותיו של כב' הרשם אינן מהווה מעשה בי-דין, אך הוא לא קבע שהן שגויות והוא לא התייחס אליהן לגופן. קראתי בעיון רב את החלטתו המפורטת של כב' הרשם מיום 28/4/2010 (נ/1), אשר דן לפרטי פרטים בטענות של הצדדים לגבי התשלומים שבוצעו ואני מאמצת חלק מקביעות אלו וקובעת כי הוכחו החובות והתשלומים ע"פ הפירוט דלהלן.
לאחר פסק הדין בתביעה הקודמת נקבע כי הצדדים יסכמו ביניהם את ההתחשבנות לגבי הרכיבים שנותרו אז במחלוקת ורכיבים אלו יצטרפו לסכום שעליו סוכם. במסגרת הדיון בתיק ההוצל"פ דרש כב' הרשם חלאילה מאלנג'אר לפרט מה היו ההסכמות בעקבות הסדר הפשרה. אלנג'אר הגיש לתיק ההוצל"פ מסמך שסומן מש/14 שם הוא כתב כי לאחר הסדר הפשרה הצדדים הסכימו כי הסכום לתשלום לגבי דמי השכירות עד סוף אוקטובר 2010 הינו 276,345 ₪ (אשר לגביו ניתנו 10 המחאות – 5 לגבי דמי השכירות ו-5 נפרדות לגבי המע"מ) + 13,640 ₪ (הפרשים בגין מע"מ שלא שולם בעבר) + 27,100 ₪ (בגין עלות ביטוח הנכס) = 317,085 ₪. כלומר, ע"פ המסמך שאלנג'אר עצמו הגיש – אלו הסכומים שהיה צריך לשלם ע"פ הסדר הפשרה, לסילוק כל המחלוקות שאליהם התייחס הסדר הפשרה.
מסכומים אלו יש לנכות את הבאים:

(א) המחאה אחת בסך 47,442 ₪ שאמנם חוללה אך שולם במקומה במזומן;
(ב) סכום של 169,287 ₪ שאלנג'אר מודה שהנתבעים שילמו לו (בסכומים קטנים מצטברים) וראו כי הוא הגיש לתיק ההוצל"פ רשימה של כל אותם סכומים ששולמו לו ע"פ הודאתו (להלן: "רשימת התשלומים");
(ג) סכום של 30,000 ₪ אשר שולם לפני הדיון בבהמ"ש ביום בו הושג הסדר הפשרה (על פי הודאתו של אלנג'אר במסגרת חקירתו הארוכה בתיק ההוצל"פ, וראו כי הוא הודה שסכום זה שולם למרות שהוא לא ציין אותו ברשימת התשלומים – ואפנה לקביעתו של כב' הרשם חלאילה בעמ' 6 להחלטתו, אשר מקובלת עלי ומבוססת כדבעי על החקירות שנשמעו בפני ועל המסמכים הקיימים בתיק);
(ד) סכום של 3,400 ₪ אשר שולמו ביום 3.4.2010 ואשר אף הם לא מופיעים ברשימת התשלומים אך הוסכם בין ב"כ של הצדדים במהלך הדיון בתיק ההוצל"פ שהם שולמו;
(ה) 20,000 ₪ שעל חילוטם הורה הרשם חלאילה והם הועברו לידי אלנג'אר;
(ו) 3,150 ₪ נוספים אשר על תשלומים הורה הרשם – ומוסכם שהם שולמו.


משמע, שסך הסכומים ששולמו ושיש לנכות מהתחשיב שביצע אלנג'אר הינו 273,279. אם ננכה את מה ששולם מהתחשיב של אלנג'אר – ההפרש הינו 317,085 מינוס 273,279 = 43,806 ₪.
לסכום זה יש להוסיף את דמי השכירות שלא שולמו מנובמבר 2009 ועד הפינוי (במחצית ספטמבר 2010) – 10.5 חודשים X 6,000$ X 4 ₪/$ + מע"מ =252,000 ₪ + מע"מ = 292,320 ₪. צירוף שני הסכומים 292,320 + 43,806 = 336,126 ₪.
לכן, לשיטתי הוכח כי זהו סכום החוב לתשלום.
טרם סיום אתייחס עוד לטענת הנתבעים לפיה הם אינם חייבים בתשלום זה או אחר בשל שני נימוקים: האחד, כיון שאלנג'אר מעולם לא הנפיק חשבוניות ולכן הם לא יכלו להתקזז על רכיב המע"מ באשר לתשלומים ששילמו במהלך השנים, והנזק המצטבר בשל אי קיזוז המע"מ עולה על שיעור התשלום. השני, הוא שכיון שאלנג'אר הפר את ההסכמים וגרם להם נזקים – עומדת להם זכות קיזוז בסכומים גבוהים בהרבה.
לגבי טענות הנתבעים בהקשר זה אומר שניים אלו: ראשית, באשר לאי הנפקת חשבוניות – לא הוכח שלא הונפקו כל החשבוניות כיון שאלנגא'ר צירף חשבוניות חלקיות. היות וכך – לא ניתן לדעת אילו חשבוניות היו ואילו לא היו, ולא ניתן לברר את טענת הנתבעים באשר לאי יכולתם להתקזז לגבי המע"מ. מעבר לכך, אי הנפקת חשבוניות לא מצדיקה אי תשלום גורף. שנית, באשר לטענת הנתבעים לגבי הנזקים הנטענים ברי הקיזוז – אזי שלנושא זה אתייחס בהמשך, אך אומר כבר עתה כי מכלול טענותיהם של הנתבעים לגבי נזקים שכאלו לא הוכחו. לא שוכנעתי כי נגרם נזק, לא שוכנעתי כי הוכח גובה הנזק – מה גם שהטענות מושתקות, ולכן אף טענת קיזוז זו נדחית.
התוצאה היא שלגבי רכיב זה – קביעתי היא כי קיים חוב לגבי דמי השכירות בסך של 336,126 ₪ נכון למועד הפינוי, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפינוי ועד היום - 365,000 ₪ בקירוב.

ביטוח הנכס –


אלנג'אר טוען כי בהתאם להוראות ההסכמים היה על הנתבעים לבטח את האולם, אך הם הפרו חובה זו והוא נאלץ לבטח במקומם את הנכס – בעלות של 23,000 ₪. גנאדי טוען מנגד שכיון שלא היה רשיון עסק לאולם, הוא לא יכול היה לערוך ביטוח על שמו של העסק ולכן הוסכם שאלנג'אר יקים את הביטוח על שמו. ממשיך וטוען גנאדי כי הוא היה זה ששילם עבור הביטוח באמצעות הוראת קבע מחשבונו של גנאדי. גנאדי עוד מוסיף כי בשלב מסוים הוראת הקבע בוטלה ונוצר חוב כלפי חברת הביטוח – והיא הגישה תביעה לגבי יתרת החוב כנגד אלנג'אר וגנאדי יחדיו.
טענותיו של גנאדי נדחות היות והוא לא הציג כל אסמכתא לגבי התשלום הנטען מצדו במסגרת אותה הוראת קבע, מה גם שעמדתו סותרת את שאמר בחקירתו בפני כב' הרשם חלאילה במסגרת תיק ההוצל"פ ביום 7.4.2010 בעמ' 8 שורות 5-15).
בד בבד עם קביעה זו - יש אף לדחות את דרישתו של אלנג'אר להחזר הסכום בפריט זה מחמת כמה נימוקים.
ראשית, יש לראות כי הפוליסה אשר תשלומה נתבע ואשר צורפה לכתב התביעה המקורי אינה הפוליסה שצורפה לכתב התביעה המתוקן. לכתב התביעה המקורי – צורפה פוליסה של חברת הביטוח "מנורה" לגבי אולם שמחות בשד' ההסתדרות 33 לגבי התקופה שמיום 1.1.2009 עד 31.12.2009. דא עקא, שהסכסוך לגבי פוליסה זו כבר הוכרע בין הצדדים בהסכם הפשרה (היות והדרישה של אלנג'אר להשיב לו את ששילם לגבי הפוליסה של שנת 2009 עלתה בתביעה הקודמת (סעיף 17 לכתב התביעה הקודמת) והוכרעה בהסדר הפשרה, וראו את סעיף 3 להסכם הפשרה, עמ' 1 לפרוטוקול מיום 16.10.2009). בעדותו בבהמ"ש אלנג'אר הפנה לפוליסה זו משנת 2009 (מוצג 10 בתיק מוצגי התביעה – עמ' 13 שורה 18) וטען כי זו הפוליסה אשר את סכומה הוא דורש בתביעה הנוכחית. דא עקא, שלכתב התביעה המתוקן - אלנג'אר צירף העתק של פוליסה אחרת, לגבי התקופה שמיום 1.1.2010 עד 31.12.2010, של חברת הביטוח "שומרה", המתייחסת למוסך שקיים בשד' ההסתדרות 33 (וברי כי הפוליסה מתייחסת למוסך ולא לאולם שמחות שכן היא כוללת הרחבות לגבי תיקוני רכבים והוראות שונות שמתאימות אך ורק להפעלת עסק של מוסך). לא ברור כיצד פוליסה זו של המוסך קשורה לעניינינו ובוודאי שהסכום שמצויין בפוליסה עשוי היה להיות אחר לו היא היתה מותאמת לאולם אירועים ולא למוסך.
שנית, אלנג'אר לא צירף כל אסמכתא לגבי כך שהוא שילם בפועל עבור הפוליסה.
שלישית, אף אם שילם אלנג'אר את הסכום המופיע ואף אם המדובר בביטוח שקשור לאולם האירועים – אזי שהוא תובע את מלוא הסכום שמצויין בפוליסה אך היא היתה אמורה להיות בתוקף עד 31/12/2010 והואיל והפינוי היה בספטמבר 2010 - היה על אלנג'אר להסתפק ולבקש 3/4 מהסכום בלבד (וראו כי ע"פ ההסכם שחתם אלנג'אר עם סיגל (אריה) לייבה מיום 20.9.2010 (ת/2) – האולם מושכר לצד זה החל מיום 20.9.2010 ובהתאם לסעיף 12 על צד זה לקיים ביטוח לנכס על חשבונו מיום תחילת השכירות).
רביעית, בחקירתו של אלנג'אר (עמ' 10 שורות 30-31) הוא מפנה לתביעה שהגישה חברת הביטוח הכשרת הישוב, נגדו ונגד גנאדי ואיגור, אשר במסגרת הסדר פשרה שהושג בה – הוא שילם כ-4,135 ₪ ואיגור וגנאדי שילמו סכום זהה. תביעה זו מתייחסת בכלל לפוליסה בחברת ביטוח שלישית, לגבי התקופה שעד 31.7.2009. מכאן, שאין אלא להסיק כי כל סוגית עריכת הביטוחים והתשלום לגביהם נותרה לוטה בערפל, והמשמעות הינה שאלנג'אר לא הוכיח את טענותיו בהקשר זה.
לכן הדרישה בפריט זה נדחית.

עלויות שיפוץ הנכס ורכישת ציוד חדש –


אין חולק כי לאחר מתן צו הפינוי נאלץ אלנג'אר לפרוץ את דלתות האולם והוא נכנס למקום בליווי נציג של ההולצ"פ – עו"ד אחמד חטיב (להלן: "חטיב"). אלנג'אר טוען כי כאשר הוא פרץ לאולם לאחר מתן צו הפינוי הוא גילה חוסרים משמעותיים בתכולה, גילה כי ציוד רב אשר הושכר כחלק מהאולם ניזוק או נעלם וכי מצבו של האולם היה בכי רע וחייב תיקונים ושיפוצים – בעלות כוללת של כ-381,299 ₪. אלנג'אר מבסס את דרישתו, בין היתר, על נספח א' להסכם הראשון הכולל רשימה של פריטים שנמסרו לידי הנתבעים כחלק מהמושכר (להלן: "רשימת הציוד שהושכר"), על רשימה שהכין חטיב בעת ה"פריצה" לאולם (מוצג 38 לתיק מוצגי התביעה, להלן: "הרשימה של חטיב"), כמו גם על חוות דעתו של המומחה מטעמו – מר מרדכי בן אבי, אשר העריך את החוסרים והנזקים (להלן: "חוו"ד בן אבי").
הנתבעים טוענים מנגד כי היה זה אלנג'אר אשר סיפק להם ציוד מקולקל, ישן וחסר וטוענים כי חלק ניכר מהציוד שמפורט ברשימת הציוד שהושכר היה לא תקין. עוד טוענים הם כי אלנג'אר נטל מהמושכר ציוד רב במהלך הזמן וכי יש לקחת בחשבון גם בלאי סביר לגבי חלק מהפריטים. בנוסף, טוענים הנתבעים כי במועד הפינוי פרץ אלנג'אר את דלתות הנכס, החליף את המנעולים ונעל את האולם בפניהם תוך שנותרו בתוך האולם פריטים רבים השייכים להם ואשר שווים עשרות אלפי שקלים. הם מפנים לבקשה שהם הגישו להשבת הציוד, ללשכת ההוצל"פ בעכו, יום לאחר הפינוי (מוצג 40 לתיק מוצגי התביעה) אליה צורפה רשימה ארוכה של פריטים שלטענת הנתבעים שייכים להם ונותרו "כבני ערובה" בנכס (להלן: "רשימת רכוש הנתבעים").
לגבי נושא זה – עמדתי היא כי אלנג'אר לא הוכיח את היסודות העובדתיים אשר בבסיס דרישותיו והוכח כי גרסתו אינה מהימנה כלל ועיקר באשר לראש נזק זה. אלנג'אר סתר עצמו, סתר את המסמכים וסתר אף את הראיות שהוא עצמו ביקש להציג. הואיל ונטל ההוכחה רובץ על שכמו – יש לדחות את הדרישות בפריט זה בכללן, ואפרט את נימוקי.
ראשית, יש לראות כי אלנג'אר סומך את עיקר ממצאיו לגבי מה שנמצא באולם במועד הפינוי על הרשימה של חטיב, כאשר טענתו היא שהשוואת הרשימה של חטיב לרשימת הציוד שהושכר מלמדת על כך שהיו חוסרים של ציוד שהנתבעים "העלימו". דא עקא, שחטיב, מי שערך את הרשימה לא התייצב לדיון והרשימה הינה בבחינת עדות שמועה ולא קבילה. אמנם עו"ד חטיב פעל מטעם ההוצל"פ ואין לחשוד בו כבעל אינטרס זה או אחר, ועם זאת – שעה שקיימות מחלוקות לגבי פריטים מסויימים, המצאם, כמותם ומצבם – לשיטתי ללא התייצבותו למתן עדות, הרשימה של חטיב אינה קבילה ולמצער – משקלה אפסי.
שנית, אף אם נצא מנקודת הנחה שיש ליתן משקל לרשימה של חטיב, יש לראות כי אלנג'אר עצמו מתכחש לפריטים שמופיעים ברשימה. דוגמא אחת לציוד שהנתבעים טוענים שהיה שלהם ושנותר באולם הינה 5 מסכים של טלויזיות. אלנג'אר בחקירתו נשאל אם הנתבעים התקינו 5 מסכי טלביזיה והשיב כי: "לא היה להם טלביזיה ולא שום דבר" (עמ' 15 שורה 31), ברם אולם – ברשימה של חטיב, אשר עליה מתבסס אלנג'אר עצמו מופיעים אותם חמישה מסכי טלביזיה. מכאן ברור שעדותו של אלנג'אר בנקודה זו לא היתה מדוייקת, בלשון המעטה. כאשר הוא הופנה שוב לנושא זה והתבקש להסביר מדוע נטל לידיו את חמשת מסכי הטלביזיה שחטיב מציין ברשימתו, אם הם אינם שייכים לו, הודה שהמסכים היו של הנתבעים ותשובתו היתה: "כשאנחנו נכנסנו אז לא היה שום דבר" (עמ' 16 שורה 13). ברי כי תשובה זו לא רק שאינה ברורה אלא שסותרת את הרשימה של חטיב – והיא מהווה נימוק נוסף למסקנתי לפיה אין ליתן אמון בתיאוריו של אלנג'אר לגבי מצב הנכס ומצבת הציוד שהיתה באולם בעת שהושבה לידיו החזקה בו.
שלישית, אלנג'אר בחקירתו אף טען כי כל הפריטים שברשימת רכוש הנתבעים היו שלו וכי אף פריט לא שייך לנתבעים (עמ' 10 שורה 23 ושוב בעמ' 15 שורה 14, שם הוא טוען כי "לא היה להם שום דבר", ובעמ' 16 שורה 8 שם העיד כי במועד ביצוע צו הפינוי וה"השתלטות" על האולם הוא לקח לעצמו כל מה שהיה שם, כיון ש-"כל הדברים שהיו בפנים זה שלי אז לכן אני יכול לקחת"). אף טענה עובדתית זו אינה נכונה. תחילה, לאור עדותו של קונטובסקי, לגבי ציוד שהיה שלו ונותר באולם – אותו קיבל בחזרה מאלנג'אר רק לאחר הליך משפטי (עמ' 24 שורות 15-16 ומוצג ת/5). אף דוידוב העיד כי ציוד אישי שלו נותר "נעול" באולם וכי אלנג'אר הואיל לשחרר את הציוד כנגד תשלום (עמ' 26 שורות 24-31).
אם לא די בכך – אזי שאם נשווה את רשימת רכוש הנתבעים עם רשימת הציוד שהושכר – נראה כי חלק מהפריטים שהנתבעים טוענים שנותרו באולם בכלל לא מופיעים ברשימת הציוד שהושכר (כגון 2 מכונות ערבוב קולה, מחשב נייד, מכונת צילום, טלביזיה וממיר, 2 מכשירי גלאי מתכות, ביגוד, מצלמת וידאו, מקרן, מקרר ומקפיא של חברת קולה, שתיה חריפה שכמויות נכבדות, סכום כסף במזומן ועוד). לא ברור לי כיצד אלנג'אר יכול לומר לגביהם שהם היו שלו מלכתחילה. רק כדוגמא, נציין את בקבוקי השתייה החריפה הרבים אשר מופיעים ברשימה של חטיב. בקבוקי שתייה בכלל אינם מופיעים ברשימת הציוד שהושכר, ולמרות זאת, כאשר אלנג'אר מופנה לכך שבעת הפינוי היו במקום בקבוקים רבים תשובתו היתה – "כשאני נתתי להם את האולם היו משקאות חריפים בהיקף יותר מאשר כשהם פינו" (עמ' 17 שורה 12), ושוב – ברשימת הציוד שהושכר אין ולו בקבוק בודד.
זאת ועוד. עדותו של אלנג'אר לגבי הציוד שנמצא באולם במועד הפינוי היתה מבולבלת, לא עקבית וסתרה עצמה – וראו לדוגמא את עמ' 15 שורות 16 עד 24, שם הוא סותר עצמו שוב ושוב לגבי השאלה אם במועד הפינוי היה ציוד של הנתבעים באולם, או שהם לקחו את כל רכושם מהאולם טרם הפינוי, כאשר בשלב מסוים, כאשר אלנג'אר עצמו כבר לא זכר מהי עמדתו, והאם הנתבעים לקחו את ציודם או שהוא נותר באולם, השיב: "אני אומר שהם לא לגמרי אולי לקחו את הכל".
רביעית, יש קושי משמעותי באשר לחו"ד של בן אבי, ועם כל הכבוד, במקרה זה, משקלה של חוות הדעת אינו רב ובוודאי שלא עובר את רף ההוכחה הנדרש. בחלק העיקרי של חו"ד בן אבי – משווה השמאי בצורה מסודרת בין רשימת הציוד שהושכר לבין הרשימה של חטיב ומציע את הערכתו לגבי שווי הפריטים "החסרים", כאשר הערכתו הכוללת לגבי החוסרים והנזק לציוד – הינה בסכום של כ-338,599 ₪.
לשיטתי הקושי הראשון טמון בכך שלא ניתן להעריך את שווי הפריטים שכלל לא היו בעת הפינוי. בן אבי מתייחס למספר רב של פריטים אשר לטענת אלנג'אר היו במועד השכרת האולם אך בכלל לא היו בעת הפינוי (כגון: חמורי עץ, מדפים, מקרר לשתיה, עגלות, כוסות מסוימות, פמוטים, שולחן נירוסטה, כספת די.וי.די, מערכת הגברה ועוד ועוד). אין מידע לגבי סוגם של פריטים אלו, טיבם, איכותם ומצבם בעת שנמסרו לנתבעים – אף אם נצא מנקודת ההנחה שהם אכן נמסרו להם ולא היו באולם בעת הפינוי. ההערכה לגבי פריטים אלו לא יכולה להתבצע ללא כל נתונים לגבי הפריטים שאבדו – ולא אוכל לקבל את ההערכות הכלליות לגבי פריטים אלו. איזה די.וי.די? מאיזו שנה? איזה מקרר? איזו כספת? איזו צלחת? מה ערכה של קערת הגשה? בן אבי לא מספק כל תיאור לגבי הפריטים וברי כי אם הוא קיבל תיאור זה או אחר – היה זה מפי אלנג'אר, אשר עדותו בהקשר זה לא אמינה (מעבר להיות עדות יחידה של בעל דין).
הקושי השני מתייחס לפריטים שחסרים רק בחלקם, כגון טענת בן-אבי שמתוך 350 כוסות יין שנמסרו לנתבעים הושבו רק 242, כלומר שיש חוסר של 108 כוסות, אותו הוא מעריך בסכום של 1,780 ₪ (וקיימות דוגמאות רבות נוספות, לגבי חוסר בסכו"ם, בצלחות ועוד). כאן הבעיה הינה שבן אבי בהגינותו ציין כי הוא לא ראה את הפריטים בהם מדובר והערכותיו מבוססות על מחיר כללי. הוא נשאל לדוגמא כיצד העריך את מחירה של צלחת שחסרה אם לא העריך את שווי צלחת קיימת – והסביר כי "התייחסתי לסוג כללי של צלחות" (עמ' 19 שורה 17) ובהמשך הסביר כי ערך ממוצע (עמ' 20 שורה 2). לו היינו מדברים על פריט שהיה במועד מסירת החזקה לנתבעים (כלומר מופיע ברשימת הציוד שהושכר) אך "נעלם" כליל ואין לו זכר ברשימה של חטיב – ניתן היה לקבל את הגישה לפיה ההערכה תתבצע על בסיס ממוצע זה או אחר. אך שעה שעסקינן בפריטים שחלקם עדיין נמצא – יש להעריך את שוויו של כל פריט בזיקה לפריט עצמו (לרבות מצבו, גילו, בלאי אפשרי וכו'). יש לראות כי בן אבי התבקש להסביר מדוע לא העריך את הפריטים שכן נמצאו בשטח (כגון – מקררים, כסאות וכו') והשיב כי גם לגבי פריטים אלו הוא ערך ממוצע וכי - "חלק מההערכה שלי נעשתה על סמך ראיה של דברים דומים. בעל העסק אמר לי מה בערך היה ..." (עמ' 21 שורות 15-16), ובהמשך הסביר כי הוא עצמו לא ראה במו עיניו את הפריטים אשר לגביהם מסר את חוות הדעת (עמ' 23 שורה 22) וכי למרות שבעת ביקורו חלק מהפריטים היו במקום – הוא לא הסתכל עליהם ולא בדק אותם וכדבריו: "לא התייחסתי אליהם" (שם, שורה 28). נדמה לי שאין בכך די, ובוודאי שבנסיבות לא ניתן להסתמך על תיאוריו של אלנג'אר באשר לפריטים ומצבם.
במיוחד יש לציין כי בן אבי הוסיף כי הוא ביקש לראות קבלות לגבי עלות הציוד שנרכש (כגון – עלות הצלחות שנקנו, על מנת לדעת מהי המשמעות הכספית של אבדן X צלחות), והסביר כי הוא ביקש לראות קבלות "אבל לא קיבלתי את זה" (עמ' 20 שורה 12) ואף לא קיבל לעיוני את פוליסת הביטוח שהונפקה לגבי האולם על ידי אלנג'אר (שעשויה לכלול מידע לגבי שווי התכולה).
באשר להערכתו לגבי הנזק למבנה – יש לראות כי הוא מתייחס לעבודות שיפוץ חיוניות בסך של כ-42,700 ₪ - לגבי עבודות כגון: תיקון מדרגות, התקנת תריס גלילה בכניסה, תיקון קירות גבס, החלפת דלת, התקנת כיור, תיקון מערכת חשמל וכו'. אף לגבי הערכה זו קיים קושי משמעותי.
תחילה – יש לזכור כי אין בפני מידע לגבי מצב הנכס בעת מסירתו לידי הנתבעים (ובן אבי אישר שאין לו מידע לגבי המצב טרם תחילת השכירות – עמ' 21 שורה 24). עוד מוסכם כי הנתבעים שיפצו את האולם לאחר שקיבלו את החזקה בו – וראו כי בהסכם הראשון מצוין כי לא ישולמו דמי שכירות למשך ארבעת חודשי השכירות הראשונים בשל הצורך בביצוע השיפוצים. משמע, שמן הסתם מצבו של הנכס היה כזה שדורש שיפוץ טרם הועבר לחזקת הנתבעים. יתכן והוא היה זקוק לשיפוץ גם לאחר הפינוי – אך בהעדר כל דרך להשוות בין המצב לפני תחילת השכירות לבין המצב אחר הפינוי – לא ניתן לקבוע כי עבודות השיפוץ שאליהן מתייחס בן אבי נובעות מנזקים שגרמו הנתבעים.
בנוסף, יש לראות כי אלנג'אר בחקירתו טוען כי הוא ביצע (בלשון עבר) את התיקונים הדרושים (עמ' 10 שורה 14), ואם כך הוא הדבר – היה צורך להציג קבלות לגבי העלויות בפועל של התיקונים ולא לבסס את הדרישה על הערכה של שמאי לגבי עלויות תיאורטיות.
יתרת מכך. אלנג'אר מצרף מטעמו הצעות מחיר לגבי עבודות שיפוץ שיש לטענתו לבצע עקב נזקים שגרמו הנתבעים (מוצג 39 ל-ת/1) – אך עיון בהם מהווה נדבך נוסף במסקנתי לגבי חוסר מהימנותה של גרסתו (מעבר לכך שהמדובר בהצעת מחיר ולא בקבלה לגבי תשלום בפועל). לדוגמא – מוצגת הצעת מחיר של "נגרות וריהוט א.פ.ק" לגבי שיפוץ לכל הארונות, הדלתות, השולחנות, הכסאות והחלפת התקרות – מיום 19.10.10 בסך כולל של 65,000 ₪ (הצעת מחיר שניתנה על שם השוכר החדש). הכיצד דורש אלנג'אר תשלום שמבוסס על הצעת מחיר זו כאשר המומחה מטעמו העריך את כלל ההוצאות בסך של 42,000 ₪ בלבד? וראו כי הצעות המחיר כולן הינן מחודש אוקטובר 2010 וחוה"ד של בן-אבי הינה מנובמבר 2010, משמע – שמן הסתם הצעות המחיר הוצגו לעיונו או שהיו צריכות להיות בפניו. דוגמא שניה – מצורפת הצעת מחיר בסך של 43,000 ₪ לגבי תיקון מערכת מיזוג האויר – כאשר בן אבי כלל לא מתייחס לנזקים בתחום זה. דוגמא שלישית – מצורפת הצעת מחיר של "אנטון" בסכום כולל של 69,900 ₪ אשר כוללת אף היא תיקון של דלתות, מדרגות ותקרה, פריטים הקיימים כבר בהצעת המחיר של "נגרות וריהוט א.פ.ק" המוזכרות מעלה. לו היה טוען אלנג'אר כי ביקש הצעות מחיר מכמה בעלי מקצוע על מנת לבחור את הזול מכולם – ניחא, אלא שהוא לא העלה טענה שכזו אלא בחר לבקש מבהמ"ש לפסוק לזכותו פיצוי בגין עבודות השיפוץ תוך הפניה להצעות מחיר "חופפות". אניח שאין המדובר בנסיון להטעיה אלא בטעות – אך בוודאי של אוכל לקבל את דרישתו.
יצוין עוד לגבי נושא זה כי אלנג'אר טוען שהואיל והאולם נזקק לשיפוצים - הוא העניק לשוכר החדש 3 חודשי שכירות "בחינם" על מנת לשפץ את האולם (סעיף 8.1 להסכם עם השוכר, ת/2) אך אזכיר שוב כי גם כאשר נכנסו הנתבעים לאולם הם קיבלו ארבעה חודשי שכירות "חינם" לצורך שיפוצים (סעיף 8.1 להסכם הראשון), ומעבר לכך - אם השוכר החדש קיבל "3 חודשים חינם" לשיפוצים – המשמעות היא שהוא שיפץ את האולם על חשבונו ולא אלנג'אר.
טענות הנגד של הנתבעים – כפי שמצאתי לדחות את טענותיו של אלנג'אר לגבי נזקים שהותירו הנתבעים בנכס – כך מצאתי לדחות את טענותיהם של הנתבעים לגבי מצבו של הנכס עובר לקבלת החזקה ולגבי הציוד שנותר לאחר הפינוי. על מנת שלא להאריך שלא לצורך אומר בהקשר זה רק שלושה אלו: ראשית, מחיקתה של התביעה שכנגד מלמדת על כך שלנתבעים לא היתה כל אפשרות להוכיח את התביעה שכנגד; שנית, עמדתי היא כי לו מצב הנכס היה כה בעייתי – הנתבעים היו יכולים להפסיק את השכירות, לפנות בכתב לאלנג'אר לגבי הבעיות – ולא כך היה ב"זמן אמת"; ושלישית – החלק הארי של טענותיהם כבר הועלה במסגרת התביעה הקודמת ולכן הושתק ו"נבלע" במסגרת הסדר הפשרה.
לכן, אני דוחה את טענותיו של אלנג'אר לגבי עלויות השיפוץ באולם, לגבי נזקים שהסבו הנתבעים לאולם ולגבי עלויות של ציוד חסר אשר ניזוק או נעלם על ידי הנתבעים. במקביל, אני דוחה את טענותיהם של הנתבעים לנזקים "הפוכים" (ברי קיזוז).

עגמת נפש –


נדמה לי שלא היה מקום להעלאת טענות בדבר עגמת נפש מצד אלנג'אר שעה שהתנהלותו רחוקה מלהיות אדיבה - והדרישה לפיצוי נזיקי שכזה נדחית.

סיכום ביניים –


אשר על כן אני מוצאת שיש לשלם לאלנג'אר את הסכום שפורט מעלה לגבי דמי השכירות שטרם שולמו.
טרם סיום נבחן בקצרה את העילות הנטענות לגבי כל אחד משמונת הנתבעים.
הנתבעות 1-4 - החברות: כפי שכבר ציינתי, אין כל חשיבות להכריע מי מהחברות צריכה לשאת בתשלום כיון שכולן לא סולבנטיות. עם זאת, אעיר עוד כדלקמן:
גנוטל ופינת המזל חייבות לשאת בתשלום חוב דמי השכירות היות והן חתומות על ההסכם הראשון וההסכם השני.
קורונה חייבת לשאת בתשלום הואיל והוכח כי היא היתה החברה אשר הנתבעים 5-6 הציגו כשוכרת הנכס. הבקשות שהוגשו לגבי רשיון עסק היו על שם קורונה והקבלות והחשבוניות שהוצגו בתיק לגבי דמי השכירות הינן כולן על שמה של קורונה. בהקשר זה אציין כי אלנג'אר בסעיף 2 לתצהירו שהוגש עם כתב התביעה המקורי (תצהיר מיוני 2010) טוען כי "רק לאחרונה" הוא למד שקורונה מעורבת בהחזקת הנכס – טענה שאינה יכולה להיות אמיתית שכן הוא עצמו מצרף חשבוניות וקבלות שהוא הוציא לקורונה לגבי דמי שכירות עוד ביום 2.12.2008 (וראו קבלה נוספת מיום 19.4.2009). לכן, שעה שהנתבעים עצמם הציגו את קורונה כמי שמחזיקה בנכס – אזי שעליה לשאת בדמי השכירות המתאימים. מעבר לכך, עיקר החוב סומך על הסכם הפשרה אשר לא שולם במלואו ויש לראות כי קורונה היתה צד להסכם הפשרה ולכן מחוייבת אף היא לפרוע את החיובים שהושתו על הצדדים לפסק הדין שנתן תוקף להסדר הפשרה.
לגבי זרך השקעות – הוצג מסמך אשר ממנו עולה כי הנתבעים ביקשו לרשום אף חברה זו כמחזיקת הנכס בעיריה בשלב מסוים (נספח 36 ל-ת/1) ואף הוצג הסכם שלישי במספר, שנחתם לכאורה בין זרך השקעות לבין אלנג'אר לגבי האולם. בהקשר זה אני מקבלת את עמדת אלנג'אר לפיה הוא לא חתם על ההסכם השלישי עם זרך השקעות (עמ' 10 שורה 6) וכי מבחינתו הנכס לא הושכר לזרך השקעות (עמ' 10 שורות 1-6). לפיכך, דווקא על יסוד עמדתו זו – יש להורות על דחיית התביעה כלפי זרך השקעות. אולי היה נסיון מצד הנתבעים לערב אותה במארג העסקי הקשור להפעלת האולם, אך נסיון שכזה אינו מקים עילה חוזית או נזיקית מצד אלנג'אר כלפי זרך השקעות.
הנתבעים 5-6 – גנאדי ואיגור: אין חולק כי גנאדי ואיגור אישית חתומים כערבים על ההסכם הראשון והשני וחייבים אישית בחוב דמי השכירות.
הנתבע 7 – מרצ'נקו: טענתו הראשונה של אלנג'אר היא כי מרצ'נקו היה שותף של גנאדי ואיגור ולכן חייב לשאת בחובות הנטענים מכח שותפות זו או אחרת. טענת השותפות לא הוכחה, ובוודאי שלא שותפות שקשורה לניהול האולם או שכירות הנכס – וראו כי אפילו אלנג'אר אינו טוען כי מרצ'נקו בעל מניות במי מארבע החברות הנתבעות (עמ' 11 שורה 17). אמנם מרצ'נקו הסביר כי הוא הלווה כספים לאחים וול, אמנם הוא נמצא תכופות באולם בתקופה בה באולם פעל בניהולם ואמנם הוא חתום על שלוש המחאות לפקודת אלנג'אר (אליהן נתייחס בהמשך) – אך בין עובדות אלו לבין הוכחות טענת השותפות המרחק רב (וראו את חקירתו בפני הרשם חלאילה ביום 7.4.2010 בעמ' 2 שורות 29-49 ואת חקירתו בתיק זה בעמ' 32 שורות 19-29).
טענה שניה היא כי יש לחייב את מרצ'נקו בתשלום בשל שחתם על שלוש המחאות.
לגבי שתי ההמחאות הראשונות – המדובר בהמחאות שחוללו שנמשכו מחשבונו של מרצ'נקו – על סך 20,000 ₪ כל אחת, זמני פרעון 31.8.2009 ו-30.9.2009. שתי המחאות אלו צורפו למכתבו של ב"כ לשעבר של הנתבעים אשר כותב לב"כ של אלנג'אר באוגוסט 2009 כי אלנג'אר מתנגד לקבלת ההמחאות וכי שתי ההמחאות נמסרו לו על מנת לשלם באמצעותן את שכר הדירה אך הוא סירב לקבלן והחזיר אותן (מוצג 6 לתיק מוצגי התביעה ת/1). אלנג'אר טוען בחקירתו כי בסוף הוא הסכים לקבל את הציקים אבל "הם חזרו" (עמ' 8 שורה 16) – וראו את מוצגים 8(1) ו-8(2) אשר מהם עולה כי המחאה אחת בוטלה והשניה חזרה בציון אכ"מ/נה"ב.
עמדתי היא כי אין מקום לחייב את מרצ'נקו בשל אותן המחאות – במסגרת תביעה זו, ובוודאי שלא לגבי כל חוב דמי השכירות, שכן ניתן היה אולי מבחינה שטרית לחייב אותו רק בתשלום 40,000 ₪ מכח שתי ההמחאות עליהן חתם. הסיבה הראשונה הינה שאין עסקינן בתביעה שטרית. הסיבה השניה הינה שהחוב לגבי דמי השכירות אשר אותו נועדו לכסות שתי ההמחאות כבר "הוסדר" במסגרת הסדר הפשרה – בפסק דין שנתן תוקף להסדר הפשרה. כאשר הצדדים הגיעו להסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, היה זה אחרי ששתי ההמחאות לא שולמו והחוב הרלבנטי נכלל בסכומי הסדר הפשרה. מרצ'נקו אינו צד להסדר הפשרה ויש ללמוד מכך על ויתור מצד אלנג'אר על האפשרות לדרוש ממנו היום לפרוע את חוב דמי השכירות (וראו את חקירת מרצ'נקו לגבי מטרת ההמחאות).
לגבי ההמחאה השלישית – אשר זמן פרעונה 24.1.2010, על סך של 54,300 ₪ - הרי שאלנג'אר העיד כי הוא קיבל את ההמחאה ממרצ'נקו לצורך תשלום דמי השכירות אך לא טען כי הוא חוללה, אין על הצילום של ההמחאה אידיקציה לכך שחוללה ובחקירתו של מרצ'נקו לא הוכח כי היא חוללה (עמ' 32 שורות 4-10). משמע, שהיא אחת מההמחאות שקיבל אלנג'אר על חשבון החוב (ואזכיר כי אלנג'אר מסכים כי קיבל על חשבון החוב כ-169,000 ₪). עוד יודגש כי מרצ'נקו העיד כי הוא חבר קרוב של האחים וול והלווה להם כספים. לכן, ברי שאין בקיומה של המחאה זו כדי לחייב את מרצ'נקו בחוב דמי השכירות.
הנתבע 8 – רוזמן: לא ניתן להבין מהי עילת התביעה נגדו. אמנם הוא בעל מניות בקורונה אך לא הוכחו כל נסיבות שמצדיקות הרמת מסך בתיק זה. אף לגביו טען בחצי-פה אלנג'אר כי הוא היה שותף של איגור ושל גנאדי (עמ' 12 שורה 2), אך טענתו הסתמית לא הוכחה. עוד אעיר כי לגבי רוזמן, אלנג'אר טען במהלך החקירה הנגדית כי אף הוא נתן לו המחאות במהלך ההתנהלות – אך בא כוחו תיקן ואישר שרוזמן מעולם לא נתן המחאה לאלנג'אר (עמ' 11 שורות 26-30). לכן, לא הוכחה כנגדו כל עילה, חוזית, נזיקית, שטרית או כזו הסומכת על דיני החברות.


סיכום –


אשר על כן, לאור כל האמור מעלה – התביעה כנגד הנתבעים 1, 2, 3, 5 ו-6 מתקבלת ועליהם לשלם לתובע, ביחד ולחוד, 365,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ (כולל מע"מ) והחזר אגרה יחסי בסך 10,000 ₪ (לאור הפער בין סכום התביעה לבין פסק הדין). התביעה כנגד הנתבעים 4, 7 ו-8 נדחית – אם כי ללא צו להוצאות.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה שכירות ?

  2. הגדרת מושכר

  3. נטישת המושכר

  4. חוב ועד בית שוכר

  5. משרד בשכירות מוגנת

  6. העברת זכויות במושכר

  7. מזגן - חיבור של קבע

  8. התיישנות חוב שכירות

  9. עשיית דין עצמי משכיר

  10. הקמת מבנה מחוץ למושכר

  11. ביצוע שינויים במושכר

  12. החזרת דמי פיקדון בטעות

  13. בלאי הנובע משימוש סביר

  14. סמכות בית הדין לשכירות

  15. תיקון נזק בתקופת השכירות

  16. פיצוי לפי סעיף 197 לשוכר

  17. תאונת דרכים עם רכב מושכר

  18. סכסוך שכירות אולם אירועים

  19. פיצוי על סירוב שוכר להתפנות

  20. עזיבת דירה בשכירות לפני הזמן

  21. בניה לא חוקית ע''י שוכר דירה

  22. תיקון דלתות במושכר - בלאי סביר

  23. ערעור על פסק דין בנושא שכירות

  24. בלאי סביר כתוצאה משימוש זהיר רגיל

  25. מימוש אופציה שכירות משרד עורך דין

  26. שימוש לא סביר במושכר או בלאי טבעי ?

  27. בלאי טבעי הנובע משימוש רגיל במושכר

  28. תביעה נגד שוכר לקבלת כספי שכירות משנה

  29. הסתרת העובדה כי הנכס בשכירות לפני מכירה

  30. כניסת משכיר לדירה כדי להראות אותה לקונים

  31. הרחקת דיירים פוטנציאלי בשכירות באופן שיטתי

  32. סכסוך על רקע יחסי שכירות שהתקיימו בין חברות

  33. טענת עזיבת המושכר באישון לילה תוך השארת חובות

  34. בנספח להסכם הרכישה קוצרה תקופת אופציית השכירות

  35. מזגן בדירה בשכירות שהפסיק לעבוד - הודעה למשכיר

  36. טענת קבלת דירה בשכירות במצב גרוע עם ליקויים שונים

  37. מציאת פגמים בדירה לאחר מסירתה שנגרמו בתקופת השכירות

  38. האם עזיבת המושכר בתום שלוש שנות השכירות הראשונות על פי ההסכם מהווה הפרת הסכם ?

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון