פיצויים על ימי מעצר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים על ימי מעצר:

התביעות הוגשו בעילות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה וכליאת שווא, והתובעים עותרים לפיצויים לפי תקנה 8 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982, בשל ימי המעצר בהם שהו בתנאי הפרדה.

למען הנוחות ונוכח הבדלים בין תקופות המעצר של כל אחד מהתובעים והמקור החוקי מכוחו נעצרו, אסקור בקצרה את העובדות הרלוונטיות ביחס לכל אחד מהתובעים.


ת.א. 13456/08

התובע 1, יליד 1972, תושב עזה, נעצר בעזה ביום 24.1.03 ע"י רשויות צה"ל וביום 24.2.03 הוצא כנגדו צו מעצר מנהלי ע"י מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה מכוח הצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראת שעה) (אזור חבל עזה) מס' 941, התשמ"ח-1988 (להלן: "צו בדבר מעצרים מנהליים, חבל עזה") שתוקפו היה לששה חודשים.

המעצר המינהלי הוארך מעת לעת באופן רציף עד ליום 18.9.05.

ביום 12.9.05 הוציא האלוף דן הראל, מפקד כוחות צה"ל באזח"ע מנשר בדבר סיום הממשל הצבאי על רצועת עזה. באותו היום חתם האלוף הראל על צו המקצר את מעצרו המנהלי של התובע עד ליום 12.9.05. במקביל, חתם הרמטכ"ל על צו כליאה המכריז על התובע כלוחם בלתי חוקי וזאת מכוח סמכותו לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הלב"חים"), כך שלמעשה התובע נותר עצור בישראל.

עד ליום 25.12.2005 הוחזק התובע 1 בכלא קציעות באגף רגיל, ועל תקופה זו אין לו כל תביעה או טענה. התובע טוען כי החל מיום 25.12.2005 הוחזק בכלא אשמורת בתנאי הפרדה, בתא מופרד משאר אגפי בית הסוהר, ביחד עם עצירים אחרים, וזאת עד ליום 1.10.07.

ביום 28.8.07 הגיש התובע עתירת אסיר כנגד הנתבעת, שירות בתי הסוהר והרמטכ"ל במסגרתה עתר להוציאו מהפרדה ולהעבירו לבית סוהר שבו מוחזקים עצירים מנהליים בריכוזים גבוהים. בדיון שהתקיים הצהירה ב"כ המדינה כי המדינה פועלת למציאת מקום שיאושר על ידי הרמטכ"ל, להחזקת התובע [ואסירים אחרים כמותו] שלא בהפרדה. ואכן, ביום 1.10.07 הוצא התובע מכלא אשמורת והועבר לכלא מגידו שם הוחזק באגף רגיל.
בעקבות ההעברה לכלא מגידו, נמחקה העתירה שהגיש.

למעשה, תביעתו של התובע 1 חסאן מסעוד מתייחסת לתקופה שבה היה מוחזק בכלא אשמורת, לאחר שהוכרז כלוחם בלתי חוקי, מיום 25.12.05 ועד ליום 1.10.07 סה"כ 646 ימים. סכום התביעה הועמד על סך 146,067 ₪.

ת.א. 13473/08
התובע 2, ריאד סעדי עבד אל חמיד עיאד, יליד 1973, תושב עזה, נעצר בעזה ביום 1.1.02 ע"י רשויות צה"ל וביום 17.3.02 הוצא כנגדו צו מעצר מנהלי ע"י מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה מכוחהצו בדבר מעצרים מנהליים חבל עזה, שתוקפו לששה חודשים.

המעצר המנהלי הוארך מעת לעת באופן רציף עד ליום 11.12.05.

ביום 12.9.05 ולאור הוצאת המנשר בדבר סיום הממשל הצבאי על רצועת עזה, חתם האלוף הראל על צו המקצר את מעצרו המנהלי של התובע 2 עד ליום 12.9.05. באותו היום חתם הרמטכ"ל על צו כליאה המכריז על התובע 2 כלוחם בלתי חוקי וזאת מכוח סמכותו לפי חוק הלב"חים, כך שלמעשה התובע נותר עצור בישראל.

התובע 2 הוחזק בתנאי הפרדה, עם עצירים אחרים, באגף נפרד בבית הסוהר בתקופות כדלקמן:

בכלא אשמורת – מיום 18.3.2002 עד ליום 2.1.2003. בתקופה זו הוחזק התובע 2 עם אדם בעל אזרחות בריטית שהיה כלוא בסטטוס של "לוחם בלתי חוקי".
בכלא איילון – מיום 2.1.2003 עד ליום 25.12.2003. בתקופה זו הוחזק ביחד עם עצירים מנהליים אחרים.
בכלא אשמורת – מיום 25.12.2005 ועד ליום 1.10.2007. בתקופה זו הוחזק התובע 2 ביחד עם התובע 1 ועציר מנהלי נוסף ששוחרר ביום 11.3.2007.

ביום 28.8.07 הגיש התובע 2 עתירת אסיר כנגד הנתבעת, שירות בתי הסוהר והרמטכ"ל במסגרתה עתר להוציאו מהפרדה ולהעבירו לבית סוהר שבו מוחזקים עצירים מנהליים בריכוזים גבוהים. העתירה נדונה יחד עם עתירת תובע 1.

ביום 1.10.07 הוצא התובע 2 מכלא אשמורת והועבר לכלא קציעות שם הוחזק באגף רגיל.

תביעת התובע 2, ריאד סעדי מתייחסת לתקופה מיום 18.3.2002 ועד ליום 1.10.2007, בסה"כ 1,923 ימים והועמדה על סך של 434,809 ₪.

הדיון בשתי התביעות אוחד, והוסכם כי תחילה תידון שאלת האחריות והצדדים הגישו סיכומים בעניין זה בלבד.

טענות התובעים

כבר בפתח סיכומיהם, מדגישים התובעים כי אין בפיהם כל טענה כי הוחזקו בנפרד מאסירים ועצירים פליליים. גם לטענתם, קיימת חובה להחזיק עצירים מנהליים ומי שהוכרזו כ"לוחמים בלתי חוקיים" בנפרד מאסירים ועצירים פליליים, וחובה זו מעוגנת בדין הפנימי ובמשפט הבינלאומי.

לטענת התובעים, על תנאי מאסרם חלות הוראות פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1972, (להלן – "הפקודה" או "פקודת בתי הסוהר") המגדירה "אסיר" בלשון כללית כמי ש"נתון כדין במשמורת חוקית" ועל כן הפקודה חלה גם על עצירים מנהליים או לוחמים בלתי חוקיים.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי הוחזקו בהפרדה מסוג "הפרדת רבים" המוגדרת בסעיף 19א(2) לפקודה, בתא המוגדר כ"תא הפרדה" והמופרד משאר אגפי בית הסוהר, שבו שוהים אסירים אחרים שיש להחזיקם בנפרד מן הקבוצה אליה הם משתייכים, מבלי לעמוד בתנאי החוק בכל הנוגע ל"הפרדת רבים". התובעים מלינים על כך ש"הופרדו" מאוכלוסיית העצירים המנהליים לסוגיהם עליהם הם נמנים, בין עצירים מנהליים לפי חוק סמכויות שעת חירום או לפי צו מעצר מנהלי שהוצא על ידי מפקד כוחות צה"ל ובין לוחמים בלתי חוקיים.

למעשה, שני התובעים הוחזקו יחדיו בתא הפרדה בכלא אשמורת, ביחד עם עציר מנהלי נוסף, החל מיום 25.12.2005. ביום 11.3.2007 שוחרר העציר המנהלי הנוסף ועד ליום 1.10.2007 שהו שני התובעים בתא הפרדה, מבלי שהיה עמם אדם נוסף. בתאריך זה, ובעקבות עתירות אסירים שהוגשו על ידי כל אחד מן התובעים, הופרדו התובעים: התובע 1 חסן מסעוד הועבר לכלא מגידו, שם הוא מוחזק באגף רגיל, והתובע 2 ריאד עיאד הועבר לכלא קציעות לאגף רגיל.

באשר לתנאי החזקתם בהפרדה, טוענים התובעים כי הותר להם לצאת מהתא לחצר הטיולים של הכלא, ללא נוכחות עצירים אחרים, פעמיים ביום למשך שעה בכל פעם, כך שבמשך 22 שעות ביממה היו מחוייבים לשהות בתא אחד יחד עם אותו עציר/עצירים ששהו עימו בתא, ללא מגע או תקשורת עם עצירים מנהליים אחרים, תוך פגיעה בכבודם ובזכותם לתנאי כליאה הולמים.

התובעים מדגישים כי הם אינם טוענים נגד החזקתם במשמורת ואף אינם חולקים על השיקול הביטחוני לפיו הוחלט על החזקתם ב"הפרדת רבים", אלא שלטענתם משהוחלט על החזקתם ב"הפרדת רבים", היה על המדינה לקיים את הוראות סעיפים 19א-יא לפקודת בתי הסוהר והתנאים הדרושים להארכת ההפרדה, בין אם מדובר באסיר פלילי ובין אם מדובר בעציר מנהלי או לוחם בלתי חוקי, שהינו סוג של עציר מנהלי.

בסיכומיהם סוקרים התובעים את סעיף 19 לפקודת בתי הסוהר על תתי סעיפיו וטוענים כי הוראות הסעיף השונות הופרו באופן בוטה על ידי הנתבעת שהחזיקה אותם בהפרדה במשך זמן ממושך, מבלי שהארכת התקופה תעשה ע"י הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר, לפרקי זמן קצובים כמתחייב מהוראות החוק, מבלי להעניק לתובעים זכות טיעון בע"פ על עצם ההארכה הבלתי מוגבלת של תקופת ההפרדה ומבלי לבקש לכך את אישור בית המשפט.

באשר למעמדם של כלואים מכוח חוק הלב"חים טוענים התובעים כי כליאה לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים היא מעצר מנהלי לכל דבר ועניין. בהקשר זה מפנים התובעים לע"פ 6659/06 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל (להלן – "פרשת פלוני") בו נדונה שאלת חוקיותו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים ונקבע כי כליאה לפי חוק זה היא בבחינת מעצר מנהלי לכל דבר ועניין. עוד מוסיפי התובעים בהקשר זה כי הוראות הדין המסדירות את תנאי כליאתם של עצירים מנהליים חופפות להוראות המסדירות את תנאי כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים.

באשר לתחולת פקודת בתי הסוהר על עציר מנהלי ולוחם בלתי חוקי, טוענים התובעים בראש ובראשונה כי ההלכה הפסוקה היא, שתנאי כליאתו של עציר מנהלי ולוחם בלתי חוקי צריכים להיות טובים משל אסיר פלילי כאשר עקרון זה נובע ממעמדם המיוחד של עצירים אלה שלא הורשעו בדין ושחזקת החפות עומדת להם.

בהקשר זה מוסיפים התובעים וטוענים לתחולת פקודת בתי הסוהר בהתבסס על רע"ב 5682/08 וליד חאלד חוסיין עלי נ' מפקד בית סוהר איילון ואח' (להלן: "עניין וליד עלי"). באותו מקרה מדובר היה בעציר מנהלי לפי צו מעצר מנהלי מטעם מפקד כוחות צה"ל מיום 7.6.07 אשר הועבר ביום 28.7.07 ל"הפרדת יחיד" בכלא איילון מכוח אישור של שר הביטחון. עתירת אסיר שהגיש לבית המשפט המחוזי כנגד החזקתו בהפרדת יחיד בניגוד לסעיפים 19א-יא לפקודת בתי הסוהר נדחתה, תוך שטענת המדינה לפיה סעיפים 19 א-יא לפקודת בתי הסוהר אינם חלים על עצירים מנהליים, אלא תקנות המעצר המנהלי, התקבלה.

וליד עלי הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הדיון בבקשה הביעו נציגי המדינה עמדתם כי יש להחיל את הוראות פקודת בתי הסוהר בעניין "הפרדת יחיד" על עציר מנהלי ובהתאם לכך קבע בית המשפט העליון כי אין צורך לדון ולהכריע בשאלה המשפטית. התובעים טוענים כי אמנם עמדת המדינה באשר להחלת פקודת בתי הסוהר התייחסה ל"הפרדת יחיד", אך יש בסוגיה בכללותה כדי להשליך גם על שאלת תחולת פקודת בתי הסוהר על "הפרדת רבים" של עציר מנהלי. לטענת התובעים, יצירת אבחנה בין "הפרדת יחיד" ל"הפרדת רבים" היא מלאכותית ומחטיאה את מטרת המחוקק.

התובעים טוענים כי עיקרון השוויון מחייב שעצירים מנהליים שונים יקבלו יחס שווה ומכאן שעציר מנהלי המוחזק ב"הפרדת רבים" צריך ליהנות מאותן הזכויות החלות על עציר מנהלי המוחזק "בהפרדת יחיד" בהעדר הוראה מפורשת אחרת המסייגת את תחולת סעיפים 19 א-יא לפקודת בתי הסוהר ביחס לעציר מנהלי המוחזק ב"הפרדת רבים".

בהקשר זה טוענים התובעים כי אבחנה בין עצור ב"הפרדת יחיד" לעצור ב"הפרדת רבים" תגרום להפלייתם של עצירים מנהליים לעומת עצירים פליליים, שאצלם אין אבחנה בין אסיר פלילי המוחזק ב"הפרדת רבים" לבין עציר פלילי המוחזק ב"הפרדת יחיד", תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לאור עמדת הפסיקה ולפיה תנאי כליאתו של עציר מנהלי צריכים להיות טובים משל עציר פלילי.

עוד טוענים התובעים לחפיפה ושוויון בתנאי הכליאה של לוחמים בלתי חוקיים לתנאי הכליאה של עצירים מנהליים, וזאת מכח פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת פלוני, שם נקבע כי המנגנון הקבוע בחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים הוא מנגנון של מעצר מינהלי, אלא שחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים מופעל כנגד תושבי חוץ ואזרחי מדינת אויב, לרבות תושבי עזה, ואילו מעצר מנהלי לפי חוק סמכויות לשעת חירום מופעל כלפי תושבים הנתונים לשליטה של מדינת ישראל, לרבות תושבי איו"ש.

לפיכך, מסכמים התובעים וטוענים כי על תנאי מעצרם, הן בתקופת היות התובע 2 עציר מנהלי והן בתקופת מעצרם של שני התובעים כלוחמים בלתי חוקיים, יש להחיל את הוראות פקודת בתי הסוהר, והואיל והמדינה הפרה את הוראות סעיפים 19א – 19יא לפקודת בתי הסוהר, ובגין כך נגרמה להם פגיעה עד כדי שלילת צלם אנוש, הינם זכאים לפיצוי כנטען על ידם בתביעה.


טענות הנתבעת
בפתח סיכומיה טוענת המדינה לשימוש לרעה שעושים התובעים בזכות הגישה לערכאות, וברתימה הצינית של ההליך המשפטי להמשך ניגוחה של המדינה. הנתבעת חוזרת ומצביעה על מסוכנותם של התובעים, שהינם פעילי טרור המשתייכים ל"חיזבאללה", ואשר על מידת מסוכנותם לביטחונה של המדינה, עמד גם בית המשפט העליון בפרשת פלוני הנזכרת לעיל.

לגופו של עניין, בפתח סיכומיה מתייחסת הנתבעת לתשתית הנורמטיבית מכוחה נעצרו ונקבעו מקומות כליאתם של כל אחד מהתובעים.

באשר לתובע 1 מציינת הנתבעת כי בתקופה עליה הוא מלין בכתב התביעה, התובע 1 היה כלוא מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, וכי מקום כליאתו נקבע ע"י הרמטכ"ל, בהתאם לסעיף 3 לחוק זה.

באשר לתובע 2, מציינת הנתבעת כי תחילה הוחזק במעצר מינהלי מכוח הצו בדבר מעצרים מנהליים ובהמשך מיום 12.9.2005 היה כלוא מכוח חוק הלב"חים. בתקופת כליאתו מכוח צו מעצרים מנהליים נקבע מקום כליאתו ע"י המפקד הצבאי ובתקופת היותו כלוא מכוח חוק הלב"חים נקבע מקום הכליאה ע"י הרמטכ"ל.

הנתבעת טוענת כי שיקול הדעת של הרמטכ"ל או המפקד הצבאי אינם עומדים לביקורת במסגרת הליך זה ובהתאם לחוק הלב"חים וחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק המעצרים המנהליים") הערכאה לה מסורה הסמכות העניינית לבצע ביקורת שיפוטית על החלטות לכליאת התובע היא בית המשפט המחוזי, בין במסגרת ביקורת שיפוטית על צו המעצר או צו הכליאה עצמם ובין אם במסגרת עתירת אסיר. ואכן, בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הלבח"ים הועמד עניינם של התובעים לביקורת שיפוטית של בית המשפט המחוזי בתל אביב, וביום 26.1.2006 נקבע על ידי בית המשפט שם כי צווי הכליאה בעניינם של התובעים הוצאו כדין. גם לאחר העברת התובעים לכלא אשמורת, בחודש 12/2005, הועמד עניינם של התובעים לביקורת שיפוטית עתית, בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק הלבח"ים במועדים שונים: 16.7.06, 13.2.07, 3.9.07 ו- 20.3.08. טענות התובעים באשר לחוקיות חוק הלבח"ים נדחו, ובית המשפט העליון אישר את פסק הדין בפרשת פלוני הנזכרת לעיל.

הנתבעת שבה ומדגישה, כי אין בפי התובעים טענות באשר לתנאי מעצרם, למעט הטענה היחידה כי בהיותם מוחזקים ב"הפרדת רבים", לא הופעלו בעניינם הפרוצדורות המשפטיות הנדרשות לשם החזקה כזו. אלא, שלטענת הנתבעת, התובעים לא הוחזקו בשום שלב בתנאי "הפרדה" ועל כן טענותיהם לגבי פרוצדורה כזאת או אחרת שהיה צריך לנקוט כדי להחזיקם בתנאי הפרדה, לא רלבנטיות לעניין.

באשר למקום כליאתם של התובעים ולתנאי כליאתם, מציינת הנתבעת כי מקום הכליאה נקבע על ידי המפקד הצבאי הרלבנטי, בהתייחס לצו מעצר מנהלי, ועל ידי הרמטכ"ל בצו כליאה המוצא לפי חוק הלבח"ים ואין לשירות בתי הסוהר שיקול דעת להעביר את העציר למקום כליאה אחר.

ואילו תנאי הכליאה, אלו נקבעו בתקנות סמכויות שעת חירום (מעצרים)(תנאי החזקה במעצר מינהלי), תשמ"א-1971 (להלן – "תקנות המעצרים המינהליים") לגבי מעצר עצורים מנהליים, ובתקנות כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (תנאי כליאה), התשס"ב-2002 (להלן – "תקנות הלבח"ים"), לגבי כלואים מכח חוק הלבח"ים.

טענתם של התובעים כי יש לסווג את המעצר מכח חוק הלב"חים כמעצר מנהלי, לצד מעצר מנהלי מכוח חוק המעצרים המנהליים, מקובלת על המדינה, אך לטענתה, החלת הוראות פקודת בתי הסוהר כלל אינה מתעוררת בענייננו שכן התובעים בשום שלב, לא הוחזקו בתנאי הפרדה, לא "הפרדת רבים" ולא "הפרדת יחיד".

ובמה דברים אמורים?

הנתבעת מתייחסת בסיכומיה לאבחנה בין המושגים השונים "החזקה בנפרד" ו"החזקה בהפרדה" וטוענת כי "החזקה בנפרד" הינה החזקה של אוכלוסיות או קטגוריות מסויימות של עצורים בנפרד מאוכלוסיות או קטגוריות של עצורים אחרים שאינם זהים להם במהותם באותו מתקן כליאה (למשל: עצורים מנהליים מול אסירים פליליים), כאשר הפרדה זו, לטענתה, היא בבחינת מתן זכות עדיפה הניתנת לעצורים מנהליים הזכאים להיות מוחזקים בנפרד מעצורים ואסירים פליליים.

גם המדינה מסכימה כי עצירים הכלואים מכח חוק הלבח"ים ועצורים מנהליים – שייכים שניהם לקטיגוריית ה"עצירים המנהליים", ויש להחזיקם בנפרד מאסירים השייכים לקטיגוריות אחרות, כגון: אסירים פליליים או עצורים פליליים, הנמצאים באותו מתקן כליאה. ואם לצורך העניין, במתקן כליאה מסויים מוחזקים רק שני עצורים מנהליים, וכל השאר הם אסירים פליליים, יש להחזיק את שני העצורים המנהליים באגף נפרד או בתא נפרד מיתר העצורים.

מאידך, "החזקה בהפרדה" לטענת המדינה, הינה הפרדה של אדם או קבוצת אנשים השייכת לאוכלוסיה או קטגוריית עצורים מסויימת בהפרדה מאותה אוכלוסיה או קטגוריה אליה הם שייכים, באותו מתקן כליאה, כאשר בהפרדה זו עוסק סעיף 19 לפקודת בתי הסוהר המתייחס לשתי החלופות הקיימות: "החזקת יחיד" ו"החזקת רבים". "החזקת יחיד" – הינה החזקה של אסיר בתא לבדו, ואילו "החזקת רבים" – הינה החזקת אסיר עם אסירים אחרים שגם לגביהם יש צורך בהחזקה בהפרדה. הנתבעת מדגישה כי חלופות אלה של החזקת יחיד ורבים רלוונטיות רק ל"החזקה בהפרדה" ואינן רלוונטיות במקרה של "החזקה בנפרד".

מכאן, ש"החזקה בנפרד" משמעה החזקה של קבוצות שלמות או קטיגוריות שונות שלמות בנפרד האחר מן השניה, באותו מתקן כליאה, ואילו "החזקה בהפרדה" מתייחסת להחזקה של פרטים מסויימים, לבד או עם אחרים, בנפרד מיתר האנשים השייכים לאותה קבוצה או קטיגוריה, באותו מתקן כליאה.

באשר למהות האבחנה בין המושגים האמורים טוענת הנתבעת כי בעוד "החזקה בנפרד" היא בבחינת מתן זכות לעצירים מנהליים שזכאים להיות מוחזקים בנפרד מאסירים ועצורים פליליים, הרי ש"החזקה בהפרדה" הינה בבחינת מגבלה המוטלת על עצורים אשר נקבע כי יש צורך להחזיקם בהפרדה מאוכלוסיית העצורים אליה הם שייכים באותו מתקן כליאה.

וכיוון שהחזקה בהפרדה הינה מגבלה המוטלת על העציר, נקבעו הן בפקודת בתי הסוהר והן בתקנות הלבח"ים ותקנות המעצרים המנהליים מנגנוני ביקורת הקובעים, בין היתר, אילו אישורים נדרשים לשם המשך החזקתו של עציר מסויים בתנאי הפרדה מקבוצתו.

הנתבעת טוענת כי בשום שלב בתקופות הרלוונטיות לכתב התביעה לא הוחזקו התובעים בתנאי הפרדה כלשהי אלא הוחזקו בנפרד מאוכלוסיות אסירים המשתייכים לקבוצות אחרות בהתאם לתקנה 2 לתקנות הלב"חים ומשכך הוראות סימן ב1 לפקודת בתי הסוהר אינן רלוונטיות לעניין.

באשר למקרה וליד עלי טוענת הנתבעת כי מקרה זה אינו רלוונטי לענייננו שכן שם נדונה השאלה כיצד יש לפעול על מנת להמשיך ולהחזיק עציר מסויים בתנאי הפרדת יחיד ובהקשר זה נדונה שאלת היחס בין תקנה 3 לתקנות המעצרים המנהליים ובין הוראות סימן ב'1 לפקודת בתי הסוהר, בעוד שבמקרה נשוא התביעה לא הוחזקו התובעים בשום שלב בתקופות הרלוונטית לתביעה בתנאי הפרדה – לא הפרדת יחיד ולא הפרדת רבים.

לפיכך טוענת הנתבעת כי נכונות המדינה לפעול במקרה של הפרדת יחיד לפי הוראות פקודת בתי הסוהר, כפי שהובעה בעניין וליד, אינה רלוונטית לתביעה. בהקשר זה מדגישה הנתבעת כי עמדת המדינה כפי שהובאה בעניין וליד היא כי לפקודת בתי הסוהר ותקנות המעצרים המנהליים יש תחולה מקבילה. מאחר ולא הייתה מניעה לעשות כן, הביעה המדינה נכונות מאותו המועד ואילך לפעול במקרה של הפרדת יחיד על פי הוראות פקודת בתי הסוהר, אינה מלמדת כי במקרה דנן יש להחיל את הוראות פקודת בתי הסוהר.

לסיכום טענה זו טוענת הנתבעת כי משהוחזקו התובעים "בנפרד" ולא ב"הפרדה" (יחיד או רבים), לא היה צורך בקבלת אישורים כלשהם להחזקתם באופן בו הוחזקו.

הנתבעת סבורה כי טענת התובעים כי הוחזקו ב"הפרדת רבים" שגויה, שכן על מנת שיוחזקו בהפרדת רבים כפי שהם טוענים יש להראות שהוחזקו אסירים נוספים הנמנים על אותה קטגוריה של התובעים במקום ובזמן בו הוחזקו וכי בוצעה הפרדה מאותם אסירים הנמנים על אותה קטגוריה כשלהם. הנתבעת מדגישה כי במשך כל התקופות הרלוונטיות לתביעה הוחזקו התובעים אך ורק בנפרד מאוכלוסיות אסירים אחרות שהוחזקו במתקן הכליאה באותו הזמן, בהתאם לחובה הקבועה בתקנה 2 וכאשר היו עצירים נוספים המשתייכים לקטגוריה שלהם, הם הוחזקו עמם בצוותא.

הנתבעת טוענת כי התובעים לא הצביעו ולו על מקרה אחד שבו הוחזקו עצורים נוספים מאותה קטגוריה שלהם באותו הזמן באותו מתקן כליאה, כאשר התובעים מוחזקים בנפרד מהאסירים מאותה קטגוריה שלהם ומכאן שהתובעים לא הוחזקו בהפרדה בשום שלב. אדרבא, גם התובעים הודו כי כאשר הוחזקו התובעים בכלא אשמורת, בתקופה מיום 25.12.2005 שהה עמם בתא עציר מנהלי נוסף בשם צאלח מוחמד סלימאן דאר סלימן, עד ששוחרר ביום 11.3.2007.

הנתבעת שבה ומדגישה כי החזקה בתנאי הפרדה אינה מתייחסת לסיטואציה בה אסיר או קבוצת אסירים מוחזקים במתקן מסויים, כאשר קבוצת אסירים אחרת הנמנית על אותה קטגוריה מוחזקת במתקני כליאה אחרים.

הנתבעת טוענת כי עיון בסיכומי התובעים כמו גם בעתירת אסיר שהוגשה על ידם מעלה כי הם עצמם אינם טוענים להחזקה בהפרדה באותו מתקן כליאה אלא לכך שהוחזקו בהפרדה מעצורים באותה הקטגוריה שהוחזקו במתקני כליאה אחרים בישראל. הנתבעת מפנה לעתירת אסיר שהגישו התובעים ביום 28.8.2007 במסגרתה לא טענו כי הם מופרדים מעצירים מנהליים אחרים או לבח"ים השוהים באותו מתקן כליאה, ובעתירתם פנו בבקשה להעבירם למתקן כליאה אחר, בו שוהים עצירים מנהליים ולבח"ים.

הנתבעת מבהירה בסיכומיה כי הסמכות לקבוע את מקום הכליאה, כשמדובר בכלוא מכוח חוק הלב"חים מסורה לרמטכ"ל ובמקרה של עציר מנהלי נתונה הסמכות מפקד הצבאי הרלוונטי כאשר החלטה זו אינה כפופה להוראות פקודת בתי הסוהר והביקורת על החלטה זו מסורה לבית המשפט המחוזי, בין במסגרת הביקורת השיפוטית על צו המעצר המנהלי או הכליאה ובין במסגרת עתירת אסיר. הנתבעת טוענת כי במשך השנים לא תקפו התובעים החלטות גורמים אלה באשר למקום הכליאה, לא כשנקבעו לראשונה ולא כששונו במהלך הזמן וכי לראשונה הועלתה טענתם במסגרת עתירת אסיר שהוגשה, שאז נבדקה הבקשה והתובעים הועברו לבתי כלא אחרים.

רק לאחר שנקבע מקום הכליאה, עוברת הסמכות לקבוע את האופן ותנאי ההחזקה של העצורים במקום הכליאה שנקבע, לגורמים שונים בשירות בתי הסוהר ובבית הסוהר עצמו, בהתאם לפקודת בתי הסוהר ולתקנה 3 לתקנות הלבח"ים/תקנות המעצרים המנהליים, כאשר לגבי החזקה ב"תנאי הפרדה" קבועה פרוצדורה מסויימת וקבלת אישורים. הנתבעת מבהירה כי הוראות סימן ב'1 לפקודת בתי הסוהר חלות רק ביחס לתנאי הכליאה במתקן הספציפי ואינן קשורות לקביעת מקום הכליאה עצמו.

והואיל ובשום שלב התובעים לא הוכיחו כי בעת שהותם במעצר, שהו באותו מתקן כליאה עצירים מנהליים או לבח"ים נוספים, הרי שאין מדובר במעצר ב"תנאי הפרדה" מן הקבוצה אליה השתייכו, אלא במעצר "בנפרד" מן האסירים והעצירים הפליליים. ובהעדר תשתית עובדתית התומכת בטענות המשפטיות של התובעים, דין תביעתם להידחות.

הן התובעים והן הנתבעת הגישו סיכומים משלימים:

סיכומים משלימים מטעם התובעים
התובעים מתייחסים בסיכומיהם המשלימים לטענת הנתבעת ולפיה הסמכות הבלעדית לקבוע מקום הכליאה של לוחם בלתי חוקי מסורה לרמטכ"ל וכי הוא אינו כפוף להוראות פקודת בתי הסוהר בכל הנוגע לקביעת מקום הכליאה ותנאי הכליאה, וטוענים כי לנציב שירות בתי הסוהר הסמכות לקבוע היכן יוחזק אסיר, בהתאם לסעיף 12(א) לפקודת בתי הסוהר וכי בעשותו שימוש בסמכות זאת הוא אינו פטור מהחובה לפעול לפי סעיפים 19א-יא לפקודה.

בהקשר זה מוסיפים התובעים וטוענים כי לוחם בלתי חוקי הוא קטגוריה או סוג של אסיר כמשמעו בסעיף 12 לפקודת בתי הסוהר אלא שהסמכות לקבוע באיזה בית סוהר יוחזק מסורה לרמטכ"ל ולא לנציב שירות בתי הסוהר וכי סעיפים 19א-יא חלים גם לגביו באופן מלא.

לטענת התובעים, סמכותו של הרמטכ"ל לקביעת מקום כליאה של לוחם בלתי חוקי לפי סעיף 3 לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, היא סמכות מקבילה לסמכות נציב שירות בתי הסוהר לפי סעיף 12 לפקודת בתי הסוהר וכי סמכות הרמטכ"ל לקבוע את מקום החזקתו של לוחם בלתי חוקי אינה מוציאה את הלוחם הבלתי חוקי מתחולת פקודת בתי הסוהר.

בעניין זה מוסיפים התובעים וטוענים כי תקנות כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים היא בבחינת חקיקת משנה הכפופה לחקיקה ראשית והיא פקודת בתי הסוהר.

התובעים טוענים כי הפרשנות אשר נותנת הנתבעת להוראות סעיף 19 לפקודת בתי הסוהר ככוללות רכיבים של זמן ומקום בכל הנוגע להגדרת אסיר ב"הפרדה", אינה עולה מלשון הסעיף והיא נעדרת אסמכתאות בחוק או בפסיקה.

התובעים מתייחסים לתקופה שבה הוחזק התובע 2 ריאד עיאד במעצר מנהלי מתוקף צו מנהלי מיום 17.3.02 עד להכרזתו כלוחם בלתי חוקי ביום 12.9.05 כאשר בתקופה זו המקור החוקי להסדרת תנאי כליאתו הוא תקנות סמכויות שעת חירום (מעצרים) (תנאי החזקה במעצר מינהלי), תשמ"א-1981. התובעים מפנים לסעיף 1 לתקנות בהם מוגדר "המפקד" כמנהל בית הסוהר כמשמעותו בפקודת בתי הסוהר וטוענים כי הפניה להוראות פקודת בתי הסוהר הינה הבסיס לכך שהוראות סעיף 19א-יא חלות גם על עצירים מנהליים, בנפרד מהשאלה מיהו הגורם המקצועי לו נתונה הסמכות לקבוע באיזה מתקן ישהה העציר. בהסתמך על כך טוענים התובעים כי טענת הנתבעת לעניין סמכותו הבלעדית של הרמטכ"ל לקבוע את מקום הכליאה, אינה רלוונטית לתקופה שבה הוחזק ריאד עיאד מתוקף צו המעצר המינהלי שהיה תקף עד ליום 12.9.05.


סיכומים משלימים מטעם הנתבעת
הנתבעת שבה ומציינת כי הסמכות לקבוע את מקום המעצר במקרה של כלוא מכוח חוק הלב"חים נתונה לרמטכ"ל ובמקרה של מעצר מנהלי למפקד הצבאי הרלוונטי וכי מדובר בסמכות בלעדית ולא מקבילה, כאשר לפי סעיף 11 לחוק הלב"חים רשאי הרמטכ"ל לאצול מסמכויותיו לקצין בדרגת אלוף בלבד.

כאשר מתבצעת העברה של עצור ממקום למקום נעשית הדבר נעשה באמצעות הוצאת צו חדש ע"י הרמטכ"ל בו יצויין מקום המעצר החדש.

בהתייחס לסמכות לקביעת מקום הכליאה בצו מעצר מנהלי טוענת הנתבעת כי מדובר בהוראה מחמירה עוד יותר שכן סמכויות שר הביטחון לפי חוק המעצרים המנהליים וסמכויות המפקד הצבאי אינן ניתנות כלל להאצלה לגורמים אחרים.

בהתייחס לטענת התובעים בדבר הגדרת "מפקד" כ"מנהל בית הסוהר" טוענת הנתבעת כי מעיון בתקנות עולה כי השימוש במונח "מפקד" מתייחס לסמכויות המפקד בעניינים הקשורים לתנאי המעצר בלבד אך לא לעצם קביעת מקום המעצר בעוד שסעיף 1 מגדיר במפורש את מקום המעצר כמקום שנקבע בצו המעצר שניתן עפ"י החוק, כאשר הסמכות להוציא את הצו נתונה למפקד הצבאי הרלוונטי.

הנתבעת שבה ומדגישה כי טענת התובעים ולפיה החזקה בתנאי הפרדה כוונתה גם להחזקה של אסירים מאותה קטגוריה במתקני כליאה שונים, סותרת את לשון החוק וכוונתו והיא מובילה לתוצאה אבסורדית לפיה בכל פעם שיוחזקו אסירים מקטגוריה מסויימת במתקן כליאה מסויים, ובאותו הזמן יוחזקו במתקן אחר אסירים מאותה הקטגוריה, יהא בכך כדי להיחשב החזקה בתנאי הפרדה.

דיון
טיעוני התובעים שמו במרכז הדיון את השאלה בדבר תחולת הוראות סעיף 19א-יא לפקודת בתי הסוהר, על תנאי המעצר של עצירים מנהלים ושל עצורים מכח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, אך לטעמי אין זו השאלה המרכזית שיש לתת עליה את הדעת, בבואנו לדון בתובענות התובעים.

אין חולק כי יש לראות בתובעים עצירים מנהליים, בין בתקופת מעצרם לפי הצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראת שעה) (אזור חבל עזה) מס' 941, התשמ"ח-1988 ובין בתקופת מעצרם לפי החוק לכליאת לוחמים בלתי חוקיים.בין במוצהר ובין במובלע, המדינה מסכימה כי יש להחיל את הוראות פקודת בתי הסוהר גם על עצירים מנהליים.

השאלה המצומצמת העומדת לדיון בענייננו היא שאלת סיווג החזקתם של התובעים: האם כטענת התובעים החזקתם הייתה "בהפרדת רבים" ואזי הוראות סעיף 19א לפקודת הבתי הסוהר חלות על תנאי מעצרם, או כטענת הנתבעת, התובעים לא הוחזקו בהפרדה, אלא "בנפרד", ואזי הוראות סעיף 19א' לפקודת בתי הסוהר לא חלות על תנאי מעצרם.

ורק אם ייקבע, כי התובעים אכן הוחזקו ב"הפרדת רבים" כטענתם, יש צורך לבחון אם הופרו בעניינם הוראות סעיף 19א לפקודה ומשמעות הפרה זו, ככול שהייתה.

המקורות החקיקתיים הרלבנטיים לדיון בתובענה זו קבועים בפקודת בתי הסוהר, המגדירה בסעיף 19א' מי הוא "אסיר בהפרדה":
"אסיר בהפרדה – אסיר המוחזק בנפרד מכלל האסירים באחד מאלה –


בתא כשהוא לבדו.
בתא עם אסירים אחרים, שגם לגביהם יש צורך בהחזקה בהפרדה".


הוראות סעיף 19א'(1) דנות ב"הפרדת יחיד" ואילו הוראות סעיף 19א'(2) דנות ב"הפרדת רבים".

מקור חקיקתי נוסף, מצוי בתקנה 2 לתקנות סמכויות שעת חירום (מעצרים)(תנאי החזקה במעצר מינהלי), תשמ"א – 1981. כותרת תקנה 2 היא "החזקה בנפרד" והיא קובעת כי:
"עציר יוחזק במקום המעצר בנפרד מאסירים שפוטים ומעצירים הממתינים למשפטם".

הגדרה זהה ל"החזקה בנפרד" נמצא גם בתקנה 2 לתקנות כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (תנאי כליאה), תשס"ב-2002.

עיננו הרואות, כי קיימות שתי אפשרויות שונות של מיון והפרדה של עצורים:
"החזקה בנפרד" – המתייחסת לעצורים מנהליים ועצורים מכח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, המפרידה אותם מקבוצות העצירים והאסירים הפליליים, ומורה על החזקתם בנפרד באותו מתקן כליאה, כך שקבוצות העצירים המנהליים לא יתערבבו עם קבוצות האסירים הפליליים השפוטים או העצירים הפליליים הממתינים למשפטם. [ ראה הדיבר - "עציר יוחזק במקום המעצר.." שבלשון התקנה המלמד כי עסקינן באותו מתקן כליאה]

אפשרות מיון והפרדה נוספת היא זו הקבועה בפקודת בתי הסוהר, של "החזקה בהפרדה" – בין אם ב"הפרדת יחיד" או ב"הפרדת רבים" – המתייחסת להפרדה של עציר או אסיר, אחד או רבים, מן הקבוצה אליה הם משתייכים. גם הפרדה כזו, מטבע הגדרתה, מתייחסת לאותו מתקן כליאה.

האם ההפרדה בה הוחזקו כל אחד מהתובעים הינה "הפרדת רבים" כמשמעותה בפק' בתי הסוהר, כנטען על ידם?

בכתבי תביעתם של כל אחד מהתובעים נטען כי הוחזקו בבתי סוהר בישראל בתנאי הפרדה עם עצירים אחרים תוך הדגשה כי לא מדובר בהחזקה ב"מעצר יחיד" אלא בתא המוגדר כתא הפרדה, המופרד משאר אגפי בית הסוהר יחד עם עצירים אחרים (סעיף 7 לכתב התביעה).

בסעיף 30 לכתבי התביעה של התובעים מבהירים התובעים מהי ההפרדה בה היה מצויים וכפי שהם מציינים: ..."במהלך כל התקופה שבין 25.12.05 ו-1.10.07 שומה היה על הנתבעת להחזיק את התובע בבית סוהר שבו מוחזקים ריכוזים גדולים של עצירים מנהליים ולא להחזיקו בהפרדה. בבתי סוהר מסויימים היה ריכוזים של מספר מאות עצירים מנהליים והנתבעת ביכרה להחזיק את התובע בתא הפרדה, ובכך פעלה שלא כדין".

למעשה, טענת התובעים כלפי המדינה היא כי המדינה ביכרה להחזיקם במתקני כליאה בהם היה מיעוט של עצירים מנהליים, בהפרדה מן העצירים ואסירים הפליליים, במקום בבתי סוהר בהם היו ריכוזים גדולים של עצירים מנהליים.

כך גם נוסח הסעד שהתבקש בכל אחת מעתירות האסירים שהגישו התובעים:
"א. להעביר את העותר לבית סוהר שבו מוחזקים מספר רב של עצירים מנהליים.
ב. וכן לאפשר לו לשהות באותו אגף עם עצירים מנהליים אחרים בבית הסוהר שאליו יועבר.
ג. להעביר את העותר לאחד מבתי הסוהר שלהלן שיש בהם את הריכוזים הגדולים של עצירים מנהליים..".

אלא שהסמכות הבלעדית לקבוע את מקום המעצר של כלוא מכח חוק הלב"חים מסורה לרמטכ"ל, ולמפקד הצבאי לעציר מנהלי, ואין לשירות בתי הסוהר סמכות מקבילה לקבוע את מקום הכליאה. על מנת להעביר כלוא לפי חוק הלבח"ים ממתקן כליאה אחד למשנהו, על הרמטכ"ל להוציא צו מעצר חדש. כך טענה המדינה במסגרת הדיון בעתירות האסירים שהגישו התובעים, כי על הרמטכ"ל לאשר את מקום הכליאה.

זאת ועוד. בית משפט זה נעדר את הסמכות לבקר את שיקול הדעת של המפקד הצבאי או הרמטכ"ל באשר לקביעת מקום הכליאה, הנתון כאמור לסמכותם הבלעדית. תקיפת מקום הכליאה הייתה צריכה להעשות [ונעשתה] במסגרת עתירות האסירים שהגישו התובעים.

בהגנתה ובסיכומיה טענה המדינה בהרחבה, כי התובעים הוחזקו "בנפרד" ולא בתנאי "הפרדה" וכי באף אחת מתקופות המעצר לא הוחזקו התובעים בהפרדה מקבוצת עצורים מנהליים ששהו באותה עת באותו בית סוהר. גם התובעים הסכימו, כי בתקופות השונות למעצרם, שהו התובעים עם עצורים מנהליים אחרים, והחל מיום 11.3.2007 – שניהם יחד. התובעים שהיו ערים לטענות המדינה, כי בתקופות מעצרם, לא שהו באותו מתקן כליאה עצורים מנהליים אחרים מלבדם ומלבד העצורים ששהו עמם בתא, אך בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמם, אין כל התייחסות לטענה זו, והיא לא הופרכה.

אדרבא, תימוכין לטענת המדינה, כי התובעים מעולם לא הוחזקו בתנאי "הפרדה" מעצורים מנהליים אחרים ששהו באותו מתקן כליאה, נמצא בעתירות האסירים שהוגשו על ידי התובעים, אשר לא עתרו על הוצאתם מתנאי ההפרדה באותו מתקן כליאה, אלא להעברתם למתקן כליאה אחר בו שוהים עצורים מנהליים נוספים בריכוז גבוה.

סוף דבר:
הנני סבורה כי התובעים לא הוכיחו התשתית שבבסיס תביעתם, קרי: כי הוחזקו בתנאי "הפרדת רבים". התובעים אמנם הוחזקו בכל תקופת מעצרם "בנפרד" מעצורים ואסירים פליליים, אך לא הוכח כי בתקופות הנטענות על ידם, הוחזקו עצירים מנהליים נוספים הנמנים על הקבוצה אליה השתייכו, וכי התובעים הוחזקו בנפרד מהם באותו מתקן כליאה. משכך, לא הוכח כי הוחזקו ב"הפרדת רבים" ולאור מסקנה זו הנני פטורה מלדון בטענתם, כי הופרו בעניינם הוראות סעיף 19א' לפקודת בתי הסוהר.


דין תביעת התובעים להידחות.

התובעים יישאו בהוצאות המדינה בסך 10,000 ₪, אשר יחולטו מתוך כספי הערבון שהופקד על ידם בקופת בית המשפט.








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה מעצר ?

  2. מעצר על דקירה

  3. הפרת תנאי שחרור

  4. ערר על הארכת מעצר

  5. מעצר על החזקת סכין

  6. פיצויים על ימי מעצר

  7. פיצויים על מעצר שווא

  8. הפרת תנאי שחרור ממעצר

  9. חלופת מעצר בעבירות נשק

  10. מעצר על פריצות למכוניות

  11. חלופת מעצר תושבי השטחים

  12. מעצר בגין גניבת אופנוע

  13. חלופת מעצר בעבירות קשות

  14. בעל מאיים על אשתו - מעצר

  15. ערר על החלטה לשחרר ממעצר

  16. מעצר על ניסיון גניבת רכב

  17. נזק נפשי כתוצאה ממעצר שווא

  18. מעצר בגין הפרת תנאי שחרור

  19. שחרור ממעצר על גניבת רכב

  20. בקשה להארכת מעצר ב-5 ימים

  21. חלופת מעצר בתנאים מגבילים

  22. קשירת קשר לעשות פשע - מעצר

  23. מעצר על גניבת רדיו ממכונית

  24. פגיעה ברכב שעצר במעבר חציה

  25. שחרור ממעצר בעבירות חמורות

  26. בקשה נוספת לעיון חוזר - מעצר

  27. אחריות המדינה על התאבדות במעצר

  28. שחרור ממעצר בגין ניפוץ חלון רכב

  29. פסיקת הוצאות על זיכוי ומעצר שווא

  30. דיון בהארכת מעצר ללא נוכחות החשוד

  31. שחרור ממעצר ללא תסקיר המורה על כך

  32. מעצר קטין על יידוי אבנים על חיילים

  33. שחרור לחלופת מעצר לצורך גמילה מסמים

  34. ספק מובנה עשוי להביא להעדפת חלופת מעצר

  35. בקשה להארכת מעצר בשלושה חודשים נוספים

  36. האם תנאי השחרור ממעצר מהווים הוראה חוקית ?

  37. פיצוי בגין עיכוב ומעצר בשלושה אירועים שונים

  38. תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב עת שימש כרכב משטרתי במהלך מעצר חשוד

  39. בקשה לשחרור בגלל איחורים בהבאה לדיונים של ביקורת תקופתית על מעצר

  40. סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) סמכות שוטר לעכב אדם

  41. לאחר שעצר בצד הדרך על אי תנועה, נוכח לדעת כי חלקי אבן שפה שהיו על הכביש פגעו ברכב

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון