תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת:

1. תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ (להלן: המשיבה) תבעה את המערער (להלן: המערער) בבית משפט השלום בירושלים בעילה של הוצאת לשון הרע. את תביעתה ביססה המשיבה על חמש התבטאויות שונות של המערער בכלי תקשורת שונים. בהתבטאויות אלה טען המערער כי המשיבה לא רק שאינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות, תשנ"ט-1999 (ולהלן: חוק הפיקדון), אלא פועלת נגד יישומו, תוך שבהתנהלותה גוזלת היא את כספי הצרכנים.

2. בית משפט קמא (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), בפסק דין מנומק ומפורט, דחה את התביעה ביחס לשלושה פרסומים, קיבל אותה ביחס לאחד מן הפרסומים, וקיבל אותה ביחס לחלק מפרסום נוסף. לנוכח תוצאה זו, חייב בית המשפט את המערער בפיצויים. בכל הנוגע לפרסום האחד חויב המערער בפיצוי בשיעור של 50,000 ₪, שהוא סכום הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק (סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ולהלן: חוק איסור לשון הרע), ואילו ביחס לפרסום האחר חויב המערער בפיצוי בשיעור של 40,000 ₪. בנוסף חויב המערער בהוצאותיה של המשיבה ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪. בנוסף חייב בית משפט קמא את המערער לפרסם בעיתון יומי אחד תיקון או הכחשה של הדברים שנאמרו מפיו בפרסומים הללו. סמוך לאחר פסק הדין, קיים המערער חובה זו בדרך של פרסום הכחשה בעיתון "יתד נאמן". המשיבה פנתה לבית משפט קמא בבקשת "הבהרה", ולפיה כוונתו הייתה שהפרסום ייעשה בעיתון יומי הפונה לאוכלוסייה שנחשפה לדברי לשון הרע של המערער, ולא לעיתון סקטוריאלי. בית משפט קמא דחה בקשה זו מן הטעם שסיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין.

שני הצדדים להליך אינם משלימים עם פסק הדין, הן בנוגע לעצם הקביעה האם מדובר בפרסום לשון הרע והן בנוגע לגובה הפיצויים ולחיוב בהוצאות. כל אחד מהם הגיש ערעור עליו, והערעורים נדונו לפנינו במאוחד. המשיבה מערערת גם על ההחלטה בבקשת ההבהרה וטוענת כי בית משפט קמא שגה משנמנע מלהבהיר את שהתבקש להבהיר כאמור לעיל.

3. על מנת שניתן יהיה לבחון את טענות הצדדים, נעמוד מעט על הרקע לתביעה נשוא ההליך שלפנינו.

המערער הינו פעיל סביבה, הפועל מזה שנים בהתנדבות לשם הטמעת הליכי מיחזור בישראל. נראה כי פעילותו הייתה אחד הגורמים שהובילו לחקיקת חוק הפיקדון. אלא שלא לילד הזה פילל, ובמהלך השנים שחלפו מעת חקיקת החוק הוא מנהל מאבק ציבורי על מנת שתבוטל ההכרה במשיבה, כפי שנקבעה בו. וזאת לדעת, המשיבה היא תאגיד פרטי, הפועל לאיסוף מיכלי משקה ריקים על פי הוראות חוק הפיקדון. סעיף 8א לחוק הפיקדון נחקק במטרה לאפשר ליצרנים, ליבואנים ולבתי עסק להפעיל את הוראות החוק באמצעות תאגיד וולונטרי, אשר יפעל לאיסוף נרחב של מיכלי המשקה. ביום 14.10.01 יוסד התאגיד, הוא המשיבה, כמיזם משותף של ארבע מיצרניות ויבואניות המשקה הגדולות בישראל (תחילה חברו אליו גם שלוש רשתות השיווק הגדולות בישראל אולם הן פרשו ממנו בשלב מסוים). המשיבה הייתה תאגיד האיסוף היחיד שהוכר כתאגיד מיחזור לפי סעיף 8א הנ"ל, על ידי השר לאיכות הסביבה. ההכרה ניתנה לו ביום 4.10.02.

בשעתו, נבחנה התאגדותה של המשיבה על ידי בית הדין להגבלים עסקיים, ובפסק דינו בהע(י-ם) 508/04 תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה (מיום 13.9.05) נקבע כי אכן המדובר בהסדר כובל. עם זאת, ועל אף קשיים של ממש שמצא בית הדין בהמשך פעילותה של המשיבה כתאגיד יחיד, אישר את פעילותה.

4. כאן המקום לעמוד על הקשיים המבניים שיצר חוק הפיקדון, ואשר פתחו פתח להתנהלות שגררה אחריה ביקורת רבה כלפי המשיבה, עד שהובילה לתיקון החוק (חוק הפיקדון על מיכלי משקה (תיקון מס' 4), תש"ע-2010, מיום 1.2.10).

המשיבה הוקמה כאמור על ידי יצרניות ויבואניות המשקה הגדולות בישראל, כתאגיד ללא מטרת רווח שמטרתו איסוף מיכלי משקה ומיחזורם. על פי החוק בטרם תיקונו, יכולים היו היצרנים והיבואנים להעביר את דמי הפיקדון שמשלם הצרכן, כאשר הוא רוכש בקבוקי משקה החייבים בפיקדון, לקרן לשמירת הניקיון, ולצאת בדרך זו ידי חובתן, תחת מיקסום המיחזור. המשיבה, שהוקמה על ידי היצרנים והיבואנים וזכתה להכרה מכוח סמכותו של השר לאיכות הסביבה, קיבלה לידיה את כספי הפיקדון הללו מידי היצרנים והיבואנים, תחת העברתם לקרן לשמירת הניקיון. המשיבה, בתורה, אמורה הייתה להשתמש בהם לשם קידום המיחזור. אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית לענייננו מקור ההכנסות העיקרי של המשיבה היה הפער שבין דמי הפיקדון שהועברו אליה על ידי יצרניות המשקאות, לבין אלה שהוחזרו לציבור. יוצא אפוא, שכל אימת שפיקדון ששילם הצרכן לא הוחזר לו, נותרו כספי הפיקדון בידי המשיבה, וכך גדלו רווחיה. סעיף 8ב לחוק הפיקדון הציב יעדי מיחזור שעל המשיבה היה להשיגם, שאם לא כן יהא עליה לשלם לקרן לשמירת ניקיון כפל פיקדון בגין כמות מיכלי המשקה החסרה עד להשגת היעד כפי שנקבע. מכאן, שהחוק יצר אינטרס מובנה למשיבה להקטין את היעד הנדרש, והרי לפנינו סתירה חזיתית למטרות החוק. ואכן, כעולה מפסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים, הניסיון שנצבר במהלך שנות פעילותה של המשיבה לימד כי בהעדר תחרות פעלה המשיבה באופן בזבזני, שיש בו כדי לפגוע בתכליות חוק הפיקדון. בית הדין קבע בפסק הדין, כי:

"אכן תאגיד האיסוף לא עמד ביעדי האיסוף המקוריים שנקבעו בחוק הפיקדון. יעדי האיסוף המקוריים שנקבעו בסעיף 8ב(א) לחוק הפיקדון הופחתו במסגרת תקנה 6ב לחוק הפיקדון ... גם לאחר הורדת יעדי האיסוף כאמור, לא עמד התאגיד ביעדים שנקבעו ... ונקנס בהתאם.

הממונה הצביע על סוגי הוצאות שהוציא התאגיד, אשר יש בהם להעיד, לשיטתו, על התנהלות בזבזנית בכספיו, דבר זר למטרות לשמן הוקם. כך למשל, תאגיד האיסוף הוציא מדי שנה כחצי מיליון שקלים עבור יועץ תקשורת ושתי חברות שתדלנות (לוביסטים), שמטרתם הייתה לפעול להורדת יעדי האיסוף שנקבעו בחוק ובתקנות. עוד הוברר, כי לאחר שראו ראשי תאגיד האיסוף שהוא צפוי לעבור את יעד האיסוף המופחת שנקבע לו לשנת 2003, הם נקטו בצעדים על מנת להקטין את כמות האיסוף לאותה שנה. בין השאר הודיע תאגיד האיסוף כי ישלם דמי עידוד מוגדלים בחודש ינואר 2004, על מנת שאספנים ישמרו את המיכלים שאספו ויעבירו אותם לתאגיד רק בחודש ינואר 2004. כלומר, התאגיד גרם להוצאה כספית על מנת להסיט את האיסוף מחודש דצמבר 2003 לחודש ינואר 2004. הוצאה בזבזנית נוספת לטענת הממונה היא תשלום מענק הסתגלות בסך של כ- 285,000 ₪ בשנת 2004 למנכ"ל הקודם של תאגיד האיסוף. הממונה מדגיש כי כל שקל מבוזבז משמעו הקטנת מקורות המימון לאיסוף מיכלי משקה, ומכאן קצרה הדרך לאי עמידה ביעדי האיסוף" (ראו פסקאות 20-21 לפסק הדין).

בית הדין מצא כי אכן נוצר "פרדוקס" בהסדר המותווה בחוק הפיקדון, שכן ככל ששיעור האיסוף גבוה יותר, כך קטנים המשאבים העומדים לרשות התאגיד, בעוד ששיעור ההוצאות המשתנות שלו גדל במצב דברים זה. וכלשונו של בית הדין, החוק יצר "מעין 'מחסום מימוני' לפעולת תאגיד האיסוף" (שם, פסקה 23).

5. כאמור, בתחילת שנת 2010 תוקן החוק. על פי התיקון, הוחלה אחריות ישירה על יבואנים ועל יצרנים לאיסוף ולמיחזור מיכלי משקה והועלו שיעורי הפיקדון, והם גם האחראים לעמוד ביעדי האיסוף והמיחזור (שלא ניתן עתה לשנותם אלא בחקיקה ראשית ולא באמצעות תקנות, כמקודם).

6. בנוסף לביקורת שהובאה בגדרו של פסק הדין של בית הדין להגבלים עסקיים, מצא גם מבקר המדינה ליקויים בהתנהלות המשיבה. בדו"ח 58ב נקבע כי בין 2002 ל- 2006 לא עמדה המשיבה ביעדי האיסוף, וכי בכל אחת מן השנים הללו פנתה היא למשרד לאיכות הסביבה וביקשה להפחית את שיעור האיסוף שנקבע כיעד לאותה שנה. מובן, שעקב ההפחתות הללו, פחת גם שיעור הקנסות שהיה על המשיבה לשלם בשל אי עמידה ביעדים.

7. עוד נביא ברקע הדברים את דבריו של הממונה על ההגבלים העסקיים (בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת מיום 16.8.05), ולפיהם "אם למישהו כדאי לשלם עוד ועוד קנסות, סימן שמשהו רקוב בשיטה", ועוד אמר באותו דיון כי "יש להביא את כל הדברים לשולחן אחד כדי שפעם אחת ולתמיד יהיה אפשר להפסיק את המסע הזה של גזילת כספי ציבור ולפתור את הבעיה בבת אחת".

על רקע הדברים הללו, נפנה עתה לפסק דינו של בית משפט קמא.

8. אין חולק, כי המערער מנהל מאבק מזה שנים נגד המשיבה, בשל התנהלותה המתוארת לעיל. כפי שקבע בית משפט קמא, ובדין קבע, המדובר על דרך העיקרון במאבק שיש בו עניין ציבורי. במסגרת המאבק שמנהל המערער, נתבע הוא בעבר על ידי המשיבה בגין התבטאויות שונות שהתבטא נגדה, ואשר היא ראתה בהן התבטאויות פוגעניות. במסגרת ההליך הקודם (ת.א. 4807/06 של בית משפט השלום בירושלים) הגיעו הצדדים לידי הסכמה, ולפיה יחזור בו המערער מן הדברים שאמר ויתנצל עליהם, ואף יתחייב כי לא יחזור על אמירות אלה בעתיד. לנוכח ההסכמה מחקה המשיבה את התביעה וויתרה על הוצאותיה. התביעה נשוא ההליך שלפנינו הוגשה בעקבות זאת שהמערער "חזר לסורו", כטענת המשיבה, שב על התבטאויותיו הקודמות והוסיף עליהן כהנה וכהנה. במסגרת התביעה ביקשה המשיבה כי בית המשפט יקבע שכל אחד מן הפרסומים העומדים ביסודה הוא בבחינת לשון הרע, כי לא עומדות למערער הגנות כלשהן מכוח חוק איסור לשון הרע, וכי המערער יחויב בפיצויים ללא הוכחת נזק בשיעור של 100,000 ₪ בגין כל אחד מן הפרסומים הללו, שכן הדברים נאמרו במטרה לפגוע במשיבה. לא למותר להוסיף, כי בשנת 2009 הגישה המשיבה תביעה נוספת כנגד המערער (ת.א. 6612/09), שכן עוד ההליך נשוא הערעור שלפנינו מתנהל והולך, המשיך המערער להשמיע דברי ביקורת כנגדה, העולים, לטעמה, כדי לשון הרע. תביעה זו עדיין תלויה ועומדת.

9. ועתה לפרסומים עצמם, לקביעות שקבע בית משפט קמא ביחס אליהם, ולהכרעה בטיעוני הצדדים לפנינו. יש להקדים ולומר, כי המחלוקת נטושה על השאלה האם מהווים הפרסומים לשון הרע והאם - בהנחה שאכן כך הוא - עומדת למערער הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. המערער אינו חולק כי הדברים עצמם נאמרו מפיו.

הפרסום הראשון

10. ביום 4.4.06 פרסם המערער מאמר בטור הדעות של העיתון "דה מרקר", שכותרתו "כיסיו התפוחים של תאגיד המיחזור". בין היתר נאמר בו כך:
"עיקר שכחנו: איכות הסביבה נותרה יתומה ומבוישת, כי המיחזור לא ממש מעניין: לא את התאגיד, וכאמור אף לא את בעליו. תאגיד המיחזור עושה כל אשר בידו להקשות על רשתות השיווק, המרכולים, ומעל כולם - ציבור הצרכנים, רק כדי שלא יחזירו את המיכלים הריקים, ובעיקר - שלא יעלה בידם לפדות את תמורתם".

בית משפט קמא קבע, כי פרסום זה אינו חורג מביקורת לגיטימית ואינו מהווה לשון הרע. בין היתר עמד הוא על כך שהמאמר פורסם בטור "דעות", ומכאן שהקורא הסביר יכול היה לדעת כי אין המדובר בתחקיר היוצר מצג של "אמת אחת", אלא בהבעת דעה. עוד מציין בית המשפט כי המדובר בגוף ציבורי, היכול להציג בפני הציבור את עמדתו בדבר טיב התנהלותו, בין מיוזמתו ובין בתגובה לפרסומים המתייחסים אליו. בנוסף קבע בית המשפט כי גם אם דבריו של המערער מתאפיינים ב"ציוריות מוגזמת", הרי שהסגנון שבחר בו נועד לעורר תשומת לב ציבורית לביקורתו, ולהשפיע על עמדות חברתיות וכלכליות בנוגע ליישום חוק הפיקדון, והלא ביקורת על יעילותה של המשיבה הושמעה לא רק על ידי המערער כי אם גם על ידי גופים מקצועיים האמונים על כך, כגון מבקר המדינה, ועדת הכלכלה של הכנסת, הממונה על ההגבלים העסקיים ובית הדין להגבלים עסקיים. בית המשפט דחה את הטענה לפיה מן הדברים במאמר ובפרט מכותרתו ("כיסיו התפוחים של תאגיד המיחזור") משתמעת אמירה כאילו עושה המשיבה שימוש בלתי כשר בכספים המצטברים בידיה בשל אופן היישום של חוק הפיקדון.

11. המשיבה סבורה, כי בית משפט קמא טעה בדחותו את התביעה ביחס לפרסום זה, שכן הקורא הסביר אינו יכול שלא להבין את המאמר אלא כדיווח עובדתי על כך שהמשיבה פועלת בניגוד לחוק על מנת להקשות על השבת מיכלי המשקה וקבלת הפיקדון תמורתם, וכי הדברים נאמרו במטרה לפגוע בה.

12. לא נמצאה לנו עילה להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא, המבוססת כראוי על האיזון המתחייב בין חופש הביטוי לבין איסור לשון הרע, בפרט כאשר המדובר בגוף ציבורי, בחשיבות חברתית בקיומה של ביקורת על גופים כאלה, ובחשיבות בקיום שיח חופשי בחברה דמוקרטית לשם עיצוב עמדותיו של הציבור בנושאים שיש בהם עניין ציבורי (רע"א 3614/97 עו"ד דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607).

המסקנה היא, כי מטעמיו של בית משפט קמא, המפורטים לעיל, דין ערעור המשיבה בכל הנוגע לפרסום הראשון להידחות.

הפרסום השני

13. ביום 15.1.06 התראיין המערער בתכנית הרדיו "מה קורה", המשודרת ברדיו ירושלים. בין היתר אמר כדברים הבאים:

"אני חושב שהם עושים מעשה נבלה, ואני משתמש בביטוי עדין, הם פשוט גוזלים את כספי הצרכן הדל...".

ועוד אמר בהמשך:

"אני רציתי לפני שבועיים לקרוא לראש הממשלה בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, פשוט לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה העריץ הזה".

בית משפט קמא מצא, כי הביטוי "מעשה נבלה" מייחס למשיבה מעשים לא חוקיים של גזל ושחיתות בפעולותיה, ובכך יש משום פרסום לשון הרע. במיוחד כך, שהמערער הוסיף וכינה את המשיבה במילים "תאגיד נבזה" המלמד על הבעת ביזוי ושאט נפש מהתנהגותה. עוד קבע בית המשפט כי אין עומדות למערער ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. המערער לא הוכיח מעשי גזל, היינו מעשים בלתי חוקיים של המשיבה גם אם הוא סבור שיש לתבוע ממנה לפעול להגדלת שיעור האיסוף ולשינוי תפיסתה לפיה יש להעדיף "רבי אספנים" על פני צרכנים בודדים ועל פני רשתות שיווק לשם איסוף המיכלים המיועדים למיחזור. בנוסף סבר בית המשפט כי אין עומדת למערער הגנת תום הלב. בית המשפט מצא, כי אין המערער חב ב"חובת אזהרה" לציבור מפני התנהלות "גזלנית" של המשיבה, להבדיל מזכותו להביע דעה על התנהלותה. הוא לא הוכיח כי נקט אמצעים סבירים על מנת למנוע את הטעות בפרסום בדבר היות המשיבה "גזלנית", ואין בהיעדר כוונת זדון משום ראייה לתום ליבו. בהקשר זה אמר בית המשפט, כי המערער "נכח בדיוני ועדת הכלכלה וכן הוכח כי היה ידוע לו על פסק הדין שניתן ע"י בית הדין שבמסגרתו נבחנו בין השאר טענות שונות ובכללן טענות ממין טענותיו של [המערער] שנכללו בפרסומים. לפיכך לא קיים אינטרס חברתי לפרסום דברים שהם בגדר לשון הרע על מנת להשפיע על מדיניות [המשיבה] או על הציבור בנוגע ליישום חוק הפיקדון ובפרט כאשר היה ידוע [למערער] שהגורמים האמונים על בחינת כשרות פעולותיה של [המשיבה] לא קבעו ש[המשיבה] פועלת שלא כדין". בהקשר זה הוסיף בית משפט קמא והסתמך גם על מכתב ההתנצלות שכתב המערער במסגרת ההליך הקודם שנוהל נגדו. חתימתו על המכתב מהווה השתק שיפוטי, שכן זכה בביטול התביעה תמורת התנצלותו והבטחתו שלא לחזור על אמירותיו.

14. בכל הנוגע לפרסום זה מסקנתנו היא כי דין ערעורו של המערער להתקבל. איננו סבורים כי הדברים המצוטטים לעיל משמעותם הסבירה היא ייחוס מעשים פליליים למשיבה. השימוש במונח "גזל" הינו שימוש שיש בו קונוטציה שלילית, ללא ספק, אולם אין נובעת ממנו המסקנה "המילונית" אליה הגיע בית משפט קמא. די אם נזכיר, בהקשר זה, כי במהלך הדיון שהתנהל בוועדת הכלכלה של הכנסת בשנת 2005, השתמש גם הממונה על ההגבלים העסקיים בביטוי "גזילת כספי ציבור" כדי לתאר את התנהלות המשיבה. המדובר, אפוא, בהבעת דעה נוקבת כנגד התנהלות המשיבה, ולפיה תוצאת התנהלותה היא "גזל". אין זו קביעת עובדה (שאינה אמת) לפיה מבצעת המשיבה מעשים פליליים על מנת לגזול את הציבור. נזכיר כי קודם לאמירה לפיה גוזלת המשיבה את כספי הצרכן, אמר המערער כי הוא חושב שהמשיבה עושה מעשה נבלה. רוצה לומר, המדובר בהבעת דעה מובהקת ולא בקביעת עובדה. כך גם צודק המערער בטענתו לפיה ההתבטאות שהמדובר ב"תאגיד עריץ ונבזה" היא הבעת דעה אישית, על רקע ביקורתו העקרונית שבהינתן החזרת המיכל ללא תמורה, נותרים דמי הפיקדון, השייכים לציבור, בידי המשיבה. עוד יש לומר, כי הנמקתו של בית משפט קמא לפיה אין אינטרס חברתי בפרסום הדברים, אותם מצא כלשון הרע, על מנת להשפיע על המדיניות בסוגיה השנויה במחלוקת ציבורית, שכן דיונים בעניין זה נערכו בגופים ציבוריים ומקצועיים שונים - אינה מקובלת עלינו. זכותו של המערער להשמיע דברי ביקורת לשם קידום מדיניות ציבורית הנראית בעיניו ראויה אינה נגרעת אם דברים העולים בקנה אחד עם עמדתו הושמעו כבר על ידי גורמים ציבוריים ומקצועיים אלה ואחרים.

עוד מצאנו כי צודק המערער בטענתו לפיה טען גם טען ובאופן מפורש לתחולתן של שלוש מתוך 12 הגנות תום הלב המפורשות בחוק איסור לשון הרע, ובכללן הגנת החובה לדווח, הגנה על עניין אישי והגנה על הבעת דעה (סעיפים 237 ו-247 לסיכומי המערער), והמשיבה אף התייחסה לטענותיו בסיכומיה (סעיפים 270 - 308 לסיכומיה). משכך, נראה כי טעה בית משפט קמא בכך שנתן משקל לעובדה שהמערער לא פרש בכתב ההגנה את סעיפי המשנה הללו.

15. משהגענו למסקנה כי דין ערעורו של המערער ביחס לפרסום השני להתקבל, ממילא מתבטל חיובו בפיצויים בגין פרסום זה.

הפרסום השלישי

16. ביום 15.1.06 התראיין המערער בתכנית הטלוויזיה "מבט לכסף" המשודרת בערוץ הראשון, ואמר בה כי:

"התאגיד עושה הכל כדי להרוג את חוק הפיקדון".

בצדק דחה בית משפט קמא את תביעתה של המשיבה בגין פרסום זה. ההתבטאות המצוטטת לעיל אינה עולה כדי לשון הרע, וכפי שקובע בית המשפט בפסק דינו, המדובר בהתבטאות לגיטימית במסגרת שיח חופשי בסוגיה ציבורית, שתכליתה להביא לידי שינוי.

הפרסום הרביעי

17. גם פרסום זה עניינו בהתבטאות של המערער במסגרת התכנית "מבט לכסף", הפעם מיום 11.3.07. אלה הדברים שעל יסודם הושתתה התביעה נגדו:

"אלא שבשנת 2000 קלקלו את החוק, הכניסו לתוכו תאגיד מיחזור מתווך שהתברר שפועל נגד חוק הפיקדון ואני אומר את זה באחריות, עושה הכל, לוקח, בוגד באמון הציבור בעזרת גוף פרטי שנקרא אמון הציבור ששילמו לו כסף כדי שיגיד שחוק הפיקדון יקר.
...
עובד של תאגיד חושב בבוקר, כולל יושבת ראש התאגיד, מה אני אעשה כדי לאסוף מחר פחות? אגב, ככה נכנסו כל גורמי הפשע לחוק הפיקדון".

לנוכח דברים אלה הגיב המראיין באומרו:

"דני, הם לא כאן בשביל באמת להגן אולי על ההאשמות שהן מאוד חריפות".

ועל כך השיב המערער:
"כל אזרחי מדינת ישראל מוקיעים אותם, ואני חושב להגיד את זה קבל עם ... זה יצר מין מצב כזה שככל שהתאגיד אוסף פחות מיכלים הוא יישאר עם יותר כסף בכיסיו ובכיסי בעליו ויותר טוב להם".

בכל הנוגע לפרסום זה מצא בית משפט קמא כי דבריו של המערער, לפיהם הפעילה המשיבה גוף פרטי בתשלום (גוף מחקר ששמו "אמון הציבור") על מנת שיציג מסקנות "מוזמנות" לפיהן איסוף מיכלים באמצעות חוק הפיקדון יקר, תוך שמתלווית לכך אמירה המייחסת למשיבה "בגידה" באמון הציבור, הינם בבחינת לשון הרע, שכן מוסקת מהם טענה בדבר התנהגות בלתי חוקית של המשיבה. הדברים ביחס לתשלום ל"אמון הציבור" הובעו כעובדה ולא כהבעת דעה אישית של המערער, ובכך ייחס הוא למשיבה שיתוף פעולה מוסווה מן הציבור, תמורת תשלום, בינה לבין "אמון הציבור", והכל על מנת להונות את הציבור. לפיכך קבע בית המשפט כי דברים אלה הם בבחינת לשון הרע, וכי הם חורגים מהשמעת ביקורת לגיטימית כנגד יישום החוק באמצעות המשיבה.

18. משהגיע למסקנה כי המדובר בלשון הרע, נפנה בית משפט קמא לבחון את טענות ההגנה של המערער, האחת אמת בפרסום והאחרת הגנת תום הלב. בכל הנוגע לטענת ההגנה הראשונה מצא בית המשפט כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי המשיבה שילמה ל"אמון הציבור" במישרין עבור המחקר, כפי שלא הוכיח אף מימון בעקיפין. משכך, מצא כי הגנה זו אינה יכולה לעמוד למערער. גם הגנת תום הלב נדחתה על ידי בית המשפט, הן משום שהמערער נמנע מלפנות ל"אמון הציבור" או למשיבה בטרם אמר את אשר אמר, על מנת לברר את אמיתות המידע שלטענתו היה בידיו (ואשר את מקורותיו סרב למסור במהלך חקירתו), והן משום שמצא כי דברים אלה לא נאמרו כ"אמרת לוואי", אלא על רקע דבריו החמורים על הוקעת הציבור את המשיבה. בנוסף הזכיר בית משפט קמא את מכתב ההתנצלות שכתב המערער במסגרת ההליך הקודם, ובנסיבות אלה היה מצופה ממנו שינהג בזהירות יתרה ולא ישתלח במשיבה.

19. מנגד, דחה בית משפט קמא את טענת המשיבה לפיה המילים "ככה נכנסו גורמי פשע" הם בבחינת לשון הרע. בניגוד לטענתה, לא מצא בית המשפט כי ניתן להסיק מהם שהמערער ייחס לה הכנסה של גורמי פשע לתחום האיסוף, אלא שהמערער סבור, כי אופן יישום החוק על ידי המשיבה גרר כניסתם של גורמי פשע, להבדיל מפעולה יזומה על ידה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין לשלול מן המערער את הזכות להתריע כנגד פרצה שאפשרה לגורמים עבריינים להיכנס לתחום האיסוף, וזאת בשל תמריצים שנתנה המשיבה ל"רבי אספנים".

20. משהגיע בית משפט קמא למסקנות אליהן הגיע, חייב את המערער בפיצוי בשיעור של 40,000 ₪, תוך שהוא מביא בחשבון, מצד אחד, את חומרת הדברים ואת הימנעות המערער מבדיקתם בטרם אמרם, ומצד שני, את העובדה שהדברים בכללותם הינם בבחינת פרסום לגיטימי כנגד גוף ציבורי, הנתון מטבע הדברים לביקורת, וכן את העובדה שהמדובר בפרסום שנועד לבחון את האפקטיביות של חוק הפיקדון, כפי שעשו זאת גורמים שונים אחרים.

21. המשיבה מערערת על דחיית תביעתה בכל הנוגע לחלק השני של ההתבטאות, ואף טוענת כי הדברים נאמרו במטרה לפגוע, ואילו המערער טוען כנגד הקביעה שדבריו בנוגע ל"אמון הציבור" הינם בבחינת לשון הרע, וכנגד הקביעה שאין עומדת לו הגנה מן ההגנות הרלוונטיות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. בנוסף טוען הוא כנגד גובה החיוב בפיצוי.

22. לא נמצאה לנו עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא ביחס לאותו חלק מן ההתבטאויות שלסברתו אינן בבחינת לשון הרע.

אין חולק, כי גורמי פשיעה חדרו לתחום האיסוף, וכטענת המשיבה, הייתה זו היא עצמה אשר פנתה בתלונה למשטרה על מנת להביא למעצרם. אולם שלא כטענת המשיבה, איננו סבורים כי ניתן להבין מן הציטוט האמור, שהמשיבה עודדה, במישרין או בעקיפין, מעורבות של גורמי פשיעה בתהליך איסוף מיכלי משקה. המדובר בהבעת דעה, לפיה יישום החוק כפי שיושם יצר פרצה שקראה לגורמי פשיעה להיכנס לתחום. לא למותר לציין בהקשר זה, כי תיקון החוק משקף את הניסיון להתגבר על פרצה זו, בדרך המונעת מ"רבי אספנים" לזכות ביתרון כפי שזכו לו בעבר. כך גם אין באמירה לפיה "כל אזרחי ישראל מוקיעים [את המשיבה]" משום לשון הרע. האמירה באה על רקע טענתו של המערער, שיש בה ממש, ולפיה היה למשיבה אינטרס להפחית את יעדי האיסוף (ואכן פעלה להביא לידי תוצאה זו) כדי להותיר בידיה יותר כסף.

23. אשר לטענות המערער ביחס לאותו חלק מן הפרסום הרביעי, לגביו נקבע כי הוא מהווה לשון הרע. אנו סבורים כי בדין קבע בית משפט קמא שהמדובר בלשון הרע וכי אין עומדת למערער הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק. נזכיר, כי המערער טען, שהמשיבה שילמה לגוף בלתי תלוי סכום כסף, על מנת שגוף זה יפרסם חוות דעת, הנחזית להיות אובייקטיבית, ובה יטה את האמת לטובת המשיבה. המערער כשל באופן חד משמעי בהוכחת הגנת אמת בפרסום. כך גם לא הוכיח המערער שפעל כמצוות החוק בסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך נשללה הגנת תום הלב. מסקנתנו הינה, אפוא, כי דין ערעורו של המערער בגין חיובו באמירת לשון הרע להידחות. לעניין גובה הפיצויים נתייחס בהמשך.

הפרסום החמישי

24. עניינו של פרסום זה במאמר שפרסם המערער בגיליון מס' 14 של העיתון "כוורת", ואשר הוקדש לנושא "צביעות". במאמר כתב המערער כדברים הבאים:

"מאז עושה התאגיד כל אשר לאל ידו במצוות בעליו, כדי להקשות על בעלי מרכולים ועל הצרכן להחזיר את המיכלים הריקים ולפדות את תמורתם. מרגע שמיכל משקה יוצא ממפתן המפעל, והיצרן (אחד מבעלי התאגיד) גבה את סכום הפיקדון, הוא עושה הכל כדי לא להיפרד מהכסף...
כבר בשנת 2003 הגיע התאגיד לפי נתוניו, לשיעור איסוף של 61.4% בעוד שבפועל לא עלה על 39.9% בלבד".

בית משפט קמא מצא כי התבטאויות אלה נועדו להציג את דעתו של המערער כנגד היעדר השקעה מספיקה באיסוף מהצרכן ומהמרכולים. המערער מעריך, כעולה מן האמור לעיל, כי התנהלותה של המשיבה נובעת מהיעדר כדאיות כלכלית (לשיטתה) בהעמקת האיסוף, וכי המודל שאומץ בחוק הפיקדון יצר תמריץ ל"אי נקיפת אצבע" לעידוד החזרת מיכלים ריקים. מאחר שנקודת האיזון הכלכלי היא שכל החזרה מעבר ל- 62% תגרום להפסד למשיבה ולבעליה, מקשה היא, לדעתו של המערער, על מרכולים ועל צרכנים, להחזיר את המיכלים ולפדות את תמורתם, והכל על מנת להעשיר את קופתה.

מאחר שתכנים דומים לאלה המפורטים לעיל הושמעו ונידונו בהרחבה בפני גורמים שונים, ומאחר שהמדובר בדיון לגיטימי, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין המדובר בלשון הרע אלא ביטוי למחלוקת הקוטבית בין בעלי הדין בכל הנוגע לניהול המיטבי של המשיבה. בהקשר זה הפנה בית המשפט גם לדבריה של מנכ"ל המשיבה, גב' נחמה רונן, שהעלתה אף היא תהיות ביחס ליעילותו של החוק.

לאור תוכנו הכולל של המאמר, ובהינתן האיזונים המתחייבים בסוגיה המעוררת דיון ציבורי לגיטימי, הגיע בית המשפט למסקנה כי דין התביעה ביחס לפרסום זה להידחות.

25. המשיבה טוענת, כי המערער פרסם עובדה שגויה, ולפיה שיעור האיסוף בשנת 2003 לא עלה על 39.9%, בעוד שבפועל עלה שיעור האיסוף על 60%. בכך פרסם המערער נתוני שקר, וייחס בכך למשיבה הפרה בוטה של חוק הפיקדון תוך עשיית מעשי מרמה שתכליתם להסוות את ההפרה הנטענת. עוד טוענת היא כי לא עומדת למערער הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב, כעולה מן הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא לעניין שיעור האיסוף הנכון. בנוסף טוענת המשיבה כי גם הדברים האחרים המצוטטים לעיל, ולפיהם עושה המשיבה הכל כדי לרצות את בעליה (יצרני המשקאות), ולהקשות על בעלי מרכולים ועל צרכנים להחזיר את המיכלים הריקים ולפדות את תמורתם, על מנת שלא להיפרד מן הכסף - הם בבחינת לשון הרע, וחזרה כמעט מדויקת על הדברים אשר בגינם כתב המערער מכתב התנצלות בעבר.

26. בצדק טוען המערער במענה לטענות אלה, כי עיון במאמר כולו, ממנו הובא הציטוט לעיל מלמד, כי במאמרו הסביר המערער את בסיס הנתונים שעל פיו יש לחשב, לטענתו, את אחוזי המיחזור, והוא מספר המיכלים שיוצרו לעומת מספר המיכלים שנאספו מתוכם למיחזור. המערער ממשיך ומראה, כי בעוד שהמשיבה פרסמה נתוני יצור נמוכים לשנת 2002 (525 מיליון מיכלים), הרי שעל פי נתוני המשרד להגנת הסביבה לשנת 2000 עולה כי באותה שנה יוצרו 910 מיליון מיכלים חייבי פיקדון, והמערער מביע תהייה כיצד זה ירדו נתוני הייצור במשך שנתיים מ- 910 מיליון מיכלים ל- 525 מיליון מיכלים, והאם אין ההסבר נעוץ בכך שלמשיבה אינטרס להציג נתוני יצור נמוכים על מנת להראות אחוז מיחזור גבוה (שהרי מדובר בנתון יחסי). המשיבה לא הוכיחה כי הנתונים הללו אינם נכונים ובית משפט קמא לא קבע ממצא עובדתי בעניין. בנסיבות אלה אנו סבורים כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה הציג המערער עובדות שקריות שתכליתן להוציא את דיבתה רעה, שכן במאמר מפרט המערער את התשתית העובדתית עליה נסמך, ולא הובאה ראיה לסתור. לעניין זה אף מפנה המערער לעדותו של סמנכ"ל תשתיות במשרד להגנת הסביבה (עמ' 29, ש' 12-18) ממנה עולה כי יצרניות המשקאות שחל עליהן חוק הפיקדון לא היו מחויבות בדיווח למשרד להגנת הסביבה בכל הנוגע להיקפי הייצור שלהן, והרי זה הנתון השנוי במחלוקת. סמנכ"ל התשתיות העיד, כי "לשם זה שונה החוק כרגע ובעצם הרים לצורך העניין את המסך. הייתה חציצה בין המשרד לבין החברים בתאגיד וכרגע הוא לא קיים, וכיום כן צריך לבדוק מה קורה בכל חברה וחברה". נראה, אפוא, כי מאבקו הציבורי של המערער לא היה נטול בסיס, ולטענותיו היה על מה לסמוך. ממילא אין בדבריו אלה משום לשון הרע.

27. אשר לחלק האחר של ההתבטאות אין לנו אלא לחזור על שנאמר כבר ביחס לפרסום הראשון ולפרסום השלישי, היינו שהמדובר בהתבטאויות לגיטימיות, גם אם חריפות, במסגרת מאבק ציבורי כנגד הכשלים שיצר חוק הפיקדון במתכונתו המקורית.

ערעורה של המשיבה ביחס לפרסום זה נדחה, אפוא.

פיצויים, הוצאות ופרסום התנצלות

28. על אף קביעתנו לפיה חלק מן הפרסום הרביעי היווה לשון הרע, כפי שקבע בית משפט קמא, אנו סבורים כי יש מקום להתערבותנו באופן שיביא להפחתה משמעותית מסכום הפיצויים שהמערער חויב בו. למסקנה זו הגענו על יסוד מכלול נסיבות העניין העולות מפסק דינו של בית משפט קמא וממה שנאמר על ידינו עד כה. נדגיש מספר שיקולים בהקשר זה.

השיקול האחד עניינו בכך שהמדובר במאבק לגיטימי בעל חשיבות ציבורית שמנהל המערער זה שנים כנגד המשיבה, ונמצא כי יש טעם וצדק בדברי ביקורת שהשמיע בהזדמנויות שונות כלפיה.

שיקול נוסף הוא, שמטרת המערער לא הייתה לפגוע במשיבה, אלא להביא לידי שינוי המדיניות, והדברים המהווים לשון הרע נאמרו במסגרת ריאיון באמצעי תקשורת כחלק מביקורת כוללת שהשמיע המערער.

זאת ועוד. לא ניתן להתעלם מן הרושם לפיו המשיבה סימנה לה למטרה להשתיק את המערער. בהקשר זה יוער, כי המשיבה שגרה מכתב איום בתביעת פיצויים לעיתון "גלובס", בגין כתבה שפרסם ביוני 2008, ואשר עסקה בנושאים דומים, אולם לא ממשה את האיום. כך גם נמנעה המשיבה מלהגיש תביעה נגד ארגון "חיים וסביבה" שראה להעניק לה את "אות הגלובוס השחור" לשנת 2007, אות שהוא "אות קלון סביבתי" המוענק מדי שנה על ידי הארגון האמור, שהוא ארגון הגג של ארגוני הסביבה. גם בעניין זה הזהירה המשיבה את הארגון כי אם לא יחזור בו מן הכוונה להעניק לה את האות האמור, תשקול נקיטת צעדים משפטיים, אולם לא ממשה את איומה.

לפיכך, החלטנו להעמיד את הסכום לפיצוי בו יחויב המערער על 10,000 ₪, תחת הסכום של 40,000 ₪ שחויב בו בבית משפט קמא.

אשר לעניין פרסום ההתנצלות בעיתון יומי נפוץ דווקא, לא מצאנו לנכון לקבל את ערעורה של המשיבה על דרך של הוספת הבהרה בעניין. המערער עמד בחובה שהוטלה עליו ופרסם הכחשה בעיתון יומי. איננו מוצאים הצדקה לכך שהיום, בעבור כשש שנים ממועד הפרסום, תוטל על המערער חובה נוספת לפרסם הכחשה בעיתון יומי נפוץ יותר. נזכיר בהקשר זה כי המשיבה תרמה תרומה רבה לעבור הזמן הרב בעצם הגשת תובענה גורפת ורבת פרטים, תחת התמקדות בפרסום האחד והיחיד שנמצא על ידינו ככזה המהווה לשון הרע.

29. סיכומו של דבר: ערעורו של המערער ביחס לפרסום השני מתקבל. ערעורו ביחס לפרסום הרביעי נדחה בקשר לעצם הקביעה שהמדובר בפרסום לשון הרע, ומתקבל לעניין סכום הפיצוי. ערעורה של המשיבה נדחה על כל היבטיו.

30. לעניין ההוצאות, בהינתן שהתביעה שהוגשה כנגד המערער בבית משפט קמא הייתה תביעה גורפת והתייחסה לחמישה פרסומים, בעוד שבעקבות פסק דין זה התברר כי רק חלק מפרסום אחד יש בו משום לשון הרע, ולאחר שהמערער נגרר לניהול משפט ארוך וממושך בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק, אנו סבורים כי לא רק שלא הייתה הצדקה להורות על חיובו של המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בבית משפט קמא, אלא שהיה מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד באותה ערכאה.

לפיכך אנו מורים על ביטול חיובו של המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד כפי שנקבעו בבית משפט קמא. תחת זאת תשלם המשיבה למערער סכום כולל של 25,000 ₪ בגין ההליך בבית משפט קמא, וסכום נוסף של 20,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעורים שלפנינו.

הערבון שהפקידה המשיבה יועבר לידי המערער לסילוק מקצת החיוב שנפסק לעיל. הערבון שהפקיד המערער יוחזר לו.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון