האם אפשר לבטל פסק דין בפשרה

האם אפשר לבטל פסק דין בפשרה ?

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא האם אפשר לבטל פסק דין בפשרה:

עניינו של פסק הדין בתביעה לביטול פסק דין שניתן על דרך הפשרה, על פי הסכמה דיונית לפסיקה בדרך זו, מחמת פגם בהסכמת התובעת, שטעתה לסבור כי בפסק הדין תתקבל לפחות מחצית מתביעתה.

על התביעה:

1. התביעה היא תביעה לביטול פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (מאת כב' השופט מ' בר-עם), מיום 2/2/10, בת.א 11272/08, בו הוכרעו תביעות הדדיות (להלן: "פסק הדין" ו"התביעות ההדדיות", בהתאמה) בין הנתבעים לתובעת.
פסק הדין ניתן על יסוד הסכמת הצדדים למתן פסק דין בדרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "סעיף 79א" ו"החוק", לפי העניין), ובו הורה בית המשפט על דחיית התביעות ההדדיות, ללא הנמקה.

2. בכתב התביעה נטען לעילות ביטול של טעות והטעייה, כמשמען בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). על פי הנטען, נפל פגם בהסכמתה של התובעת לפסיקה על דרך הפשרה, הסכמה אשר הושפעה מדברים שנאמרו על ידי השופט וכתוצאה מלחץ בלתי הוגן שהופעל עליה באמצעות השופט וקלדניתו, באולם בית המשפט ומחוצה לו, דברים אשר גרמו לה להאמין כי תביעתה לא תידחה, וכי לכל הפחות תתקבל בחלקה העיקרי. בדיעבד, כאמור, נדחתה תביעתה, באופן המוכיח, כך על פי הנטען בתביעה, כי התובעת הוטעתה וטעתה.

3. בהחלטה מיום 11/1/12, בבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, הוריתי על סילוק התביעה בעילת ההטעייה על הסף, לאחר שקבעתי כי המצגים המטעים הנטענים לא נעשו על ידי צד להסכם הדיוני. כן קבעתי כי יתר הטענות לגבי התביעה ועילתה יידונו לאחר שמיעת הראיות ובפסק הדין. תוצאת החלטתי זו היא כי נותר להכריע בצידקת התביעה מכח עילת הטעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים.

התביעות ההדדיות והפסיקה נשוא בקשת הביטול:

4. הנתבעים הם בעליו של נכס מסחרי באיזור התעשייה בראשון לציון, אשר הושכר על ידם לתובעת, למטרת ניהול עסק של גן ילדים, מכח הסכם שכירות בכתב (להלן: "הסכם השכירות"). התביעות ההדדיות הוגשו בקשר ליחסי שכירות אלה, לאחר שנסתיימו, בעקבות עזיבת התובעת את המושכר.
תביעת הנתבעים הוגשה ראשונה ובה נתבע סך של כ- 433,000 ₪, בגין חוב התובעת בעבור השימוש שנעשה על ידה בנכס, לרבות בגין השקעות אשר, לטענתם, היה על התובעת להשיב מכח הסכם השכירות, ואילו תביעתה הנגדית של התובעת עמדה על סך של כ- 4.6 מיליון ₪ בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת הסכם השכירות על ידי המבקשים, משלא נתקבל טופס 4 למבנה מהרשות המקומית, בשל העדר חברת ניהול ובגין מצבו של המושכר, והן בגין נזקי אובדן הכנסות ואובדן רווחים.

5. קדמו למתן פסק הדין שני דיונים בפני כב' השופט בר-עם.

בדיון הראשון, ביום 29/3/09, המליץ בית המשפט לצדדים כי יפסוק על דרך הפשרה, ללא נימוקים, על פי סעיף 79א, על יסוד כל המסמכים שבתיק בית המשפט ולאחר מתן אפשרות להציג טיעון קצר משלים בכתב והגשת ראיות נוספות עד למועד שייקבע. הנתבעים הביעו הסכמתם ואילו התובעת ביקשה שהות להודיע עמדתה, אולם בשלב מאוחר יותר הודיעה על העדר הסכמה.
לפיכך נקבע מועד לשמיעת ראיות והצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים (ראה בפרוטוקול הדיון מיום 29/3/09, נספח 2 לכתב ההגנה - יוער כי מסמכי ההליכים הקודמים לרבות הליכי הערעור צורפו לכתבי הטענות והם חלק מחומר הראיות בהליך זה).
בישיבה שיועדה לשמיעת ראיות, ביום 2/11/09, ישיבה אשר לקראתה הוגשו תצהירי העדות הראשית ואשר אליה התייצבו כבר העדים, שב בית המשפט והציע לצדדים להסכים לפסיקה על דרך הפשרה. לאחר הפסקה לצרכי התייעצות, בנסיבות שעוד יפורטו להלן, הודיעה התובעת (הנתבעת 1 והתובעת שכנגד בהליכים הקודמים) על הסכמתה לפסיקה בדרך הפשרה במתכונת אשר הוצעה והצדדים אף הסכימו כי פסק הדין ינתן על דרך הפשרה על פי הראיות שכבר הוגשו ועל פי השלמה ראייתית מסוימת נוספת וללא נימוקים (להלן: "ההסדר הדיוני").
בית המשפט בירך על הדרך המוסכמת בה בחרו הצדדים לסיים הסכסוך ביניהם, בדרך שהוצעה על ידו במהלך הדיון, נתן תוקף של החלטה להסכמה והורה על הגשת סיכום טענות קצר (ראה בפרוטוקול הדיון מיום 2/11/09, נספח 1 לכתב ההגנה).

6. בהמשך לכך, לאחר קבלת הטיעונים ובהתאם להסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין. בפסק הדין ללא נימוקים וללא צו להוצאות, נכתב כי השופט בחן את כתבי הטענות על נספחיהם, התרשם מתצהירי הצדדים, שקל את כל השיקולים הרלבנטיים המשפטיים והעובדתיים, והעריך את הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם, התחשב בשיקולי צדק, הוגנות וסבירות, כמו גם בעצם מתן ההסכמה לפסיקה בפשרה, ולאחר כל אלה החליט על דחייה של התביעות ההדדיות (ראה פסק הדין, נספח י' לכתב התביעה).

7. התובעת ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"א 35677-03-10, בטענה כי פסק הדין לא נומק וכי הנמקה כאמור נדרשה נוכח דחיית התביעה הנגדית שסכומה גבוה, ובטענה כי דחיית תביעתה במלואה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.
עוד טענה בכתב הערעור כי הופעל עליה לחץ בלתי סביר להסכים לפסיקה על דרך הפשרה, וכי בכך טעם להתערבות ערכאת הערעור, להתיר הגשת ראיות נוספות ועוד (ראה כתב הערעור, נספח יא' לכתב התביעה).
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור נוכח הסכמתה המפורשת של התובעת למתן פסק דין ללא נימוקים. בית המשפט המחוזי אף הפנה להצהרת התובעת בהליך הערעור כי בא כוחה הסביר לה את כל האפשרויות בפסיקה על דרך הפשרה, לרבות האפשרות לדחיית שתי התביעות גם יחד (ראה סעיף 7א לתצהירה בערעור, נספח ה' לכתב התביעה). בית המשפט המחוזי הוסיף כי החלק הארי בתביעת התובעת עמד על כ- 4 מיליון ₪ בגין אובדן הכנסות ואובדן רווחים, וכי חזקה על המשיבה כי ידעה היטב בפני אילו סיכונים נמצאת היא בתיתה הסכמתה לפסק דין על דרך הפשרה וחזקה על בית המשפט כי נתן דעתו לכל הנחוץ.
מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט המחוזי, כי נסיבות המקרה אינן כאלה בהן במסגרת פסק הדין על דרך הפשרה נדחתה לגמרי תביעת התובעת, שכן עמדה כנגדה תביעה שכנגד שדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי ציין כי לא מצא בסיס למרכיב העיקרי בתביעת התובעת בגין אובדן הכנסות, וכי משמעות הדבר שכנגד תביעת הנתבעים, על הסך של כ- 433,000 ₪, עמדה, למעשה, תביעת התובעת על הסך של כ – 631,000 ₪, וכי תחימת גדרי המחלוקת לגבולות אלה, אף היא מהווה טעם לדחיית טענת התובעת על הצורך בנימוק פסק הדין נוכח הפער בין סכומי התביעות ודחייתן ההדדית.
בקשת התובעת בערעור להגיש ראיות חדשות בנימוק כי הופעל עליה לחץ בלתי הוגן שהתבטא בדברי השופט ודברי הקלדנית, נדחתה אף היא, תוך שבית המשפט המחוזי העיר כי דומה שטענות אלה מועלות על ידי המשיבה "משום שנכזבה ציפייתה לפסיקה על סכום מסוים לטובתה לאור האמור בתובענה שכנגד ובתצהירים שהוגשו מטעמה", וממילא טענותיה אלה לא הוכחו במישור העובדתי ובהגשת תצהירי התובעת אין די, וכי מכל מקום, אין ערכאת הערעור הפורום המתאים לשמיעת ראיות בנושאים אלה, וכי היה על התובעת להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, או להגיש תביעה נפרדת לביטול ההסכם אם קיימת טענה כי נפל פגם בהסכמת התובעת וניתן להוכיחו על פי דיני הראיות (ראה פסק הדין בערעור, נספח יג' לכתב התביעה).

8. לאחר כל אלה הוגשה התביעה שבפני (אשר הוגשה מלכתחילה לבית המשפט בירושלים, אך הועברה בהחלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון, מיום 9/2/11, לכאן).

דיון והכרעה:

9. בתביעה זו יש להכריע בשאלה באם טעתה התובעת, טעות כמשמעה בסעיף 14 לחוק החוזים, בעת התקשרותה בהסכם הדיוני, האם היה על הנתבעים לדעת אודות טעות זו, או האם קיימים טעמים המצדיקים ביטול ההסכם הדיוני ופסק הדין אשר ניתן מכוחו.
שאלה זו אף מחייבת התייחסות לחילופי הדברים של כב' השופט וקלדניתו עם וכלפי התובעת, בחינת משמעותם ובחינת השאלה באם אמנם הוטעתה התובעת בגינם לסבור כי תזכה בעיקר תביעתה, והאם יש להכיר בטעותה כאמור כיוצרת עילת ביטול להסכם הדיוני ולפסק הדין, ועוד יש לבחון משמעות טענתה לפיה התקשרה בהסכם הדיוני מתוך ידיעה מוטעית כי השופט יתן פסק דין לטובתה.

המצגים / הטעות הנטענת:

10. התובעת טענה כי התקשרה בטעות אשר נגרמה מדברי השופט וקלדניתו, ומכלל הנסיבות בהן נאמרו.
בראיותיה התייחסה התובעת הן לדברים והתרחשויות שאירעו בתוך אולם בית המשפט והן כאלה אשר אירעו מחוץ לו.

10.1 התובעת העידה אודות אמירות של השופט באולם, בשני הדיונים. במיוחד התעכבה על אמירותיו בדיון השני, אז ניתנה הסכמתה להסדר הדיוני, תוך שטענה כי דיון זה ארך כשעתיים וחצי, במהלכן הופעל עליה לחץ רב ומתמשך מאת השופט להיעתר להסדר הדיוני.

לפי עדות התובעת, הציע השופט לצדדים בדיון הראשון להסכים לפסיקה על דרך הפשרה ותוך חילופי דברים פנה השופט לנתבע באומרו "אתה מסרת את המושכר לגב' צפט (התובעת – הערה שלי – ד.ב.ק) ללא טופס 4 וגרמת לה נזקים רציניים. אתה תצטרך לשאת באחריות למעשיך", וכן פנה לבא כוחה באומרו "ברור לך ולמרשתך שלא תקבלו את מלוא סכום התביעה?", וכששאלה את השופט "איך ללא עדים החלטת שלא אקבל את כל סכום התביעה?", השיב לה השופט "תראי היו מקרים שגם פסקתי את כל סכום התביעה". הנתבעת ביקשה שהות על מנת להתייעץ עם בא כוחה עו"ד דן משה, אשר הסביר לה כי הפסיקה האפשרית יכולה להיות אחת מאלה: קבלת תביעת התובעת באופן מלא ודחיית התביעה של הנתבע, קבלת תביעת התובעת באופן חלקי ודחייה מלאה או חלקית של תביעת הנתבע, דחיית תביעת התובעת וקבלת תביעת הנתבע, או דחיית הדדית של התביעות. הנתבעת החליטה כי לא תיטול סיכון זה והודיעה לשופט על אי הסכמתה לפסיקה על דרך הפשרה, והגישה תצהירי עדים מטעמה וחוות דעת כלכלית.

התובעת טוענת כי בפתח הדיון השני, אשר נועד לשמיעת ראיות, וארך כשעתיים וחצי, שב השופט והציע לצדדים להסכים לפסיקה על דרך הפשרה. לטענתה, השופט השתדל לשכנעה תוך החלפת דברים, במהלכם הסבירה התובעת לשופט את המצוקה הכלכלית אליה נקלעה בעקבות ההפרות הנטענות של הנתבע ואת חששותיה מפסיקה ללא שמיעת ראיות, והשופט השיב לה כי הוא מבין את מצוקתה ואין צורך בשמיעת העדים.
התובעת טענה עוד, כי באותו מעמד פנתה לשופט בשאלה לאילו מדבריו, בדיון הראשון, עליה להאמין: האם לדבריו כי ברור שלא יפסוק לה את מלוא סכום התביעה או לדבריו כי היו מקרים בו פסק את מלוא סכום התביעה, והשופט השיב לה בחיוך וחזר ואמר כי הוא מבין את תביעתה ומצוקתה.
התובעת, התלבטה, ביקשה לצאת מהאולם לצורך התייעצות עם בא כוחה, שבה וביקשה מהשופט לשמוע את העדים מטעמה קודם לפסיקה על דרך הפשרה. השופט השיב לה כי אין צורך וכי הוא "...מבין היטב את פני הדברים". אז ביקשה התובעת לשוב ולהתייעץ עם בא כוחה, שבה לאולם ושוב ביקשה לצאת ולהתייעץ. אז, עת שעמדה בפרוזדור בית המשפט וסיפרה לאחת מעדותיה על התלבטויותיה, יצאה לקראתה קלדנית השופט ואמרה לה: "כדאי לך להסכים שהשופט יפסוק עכשיו בפשרה, בגלל שהשופט שלי מאוד התרשם ממך ומהמצוקה שלך, והוא עומד לפסוק לך לפחות חצי מסכום התביעה ומעלה. זה תיק ברור ולא כדאי לך למשוך אותו" (להלן: "דברי הקלדנית").
בעוד התובעת מאזינה לדברי הקלדנית, חלף השופט על פניה בפרוזדור בית המשפט, פנה לבא כוחה ושוחח עימו. אז, פנה בא כוחה אליה ואמר לה שמסר לשופט כי הם עדיין מתלבטים והשופט השיב לו: "מה יש להתלבט? אין לה ממה לחשוש!".
התובעת שבה לאולם השופט ופנתה אליו בשאלה: "תחשוב שאני הבת שלך, מה אתה ממליץ לי לעשות?", והשופט השיב לה: "אני לא יכול לענות על השאלה הזאת, אך אני מבטיח לך, שאני מבין את התיק, מבין את מצוקתך, ופשרה תחסוך ממך הרבה זמן וכסף. חבל למשוך את התיק, כי עכשיו הכל ברור לי".
שוב ביקשה התובעת לצאת ולהתייעץ עם בא כוחה וחלק מעדיה, אז סיפרה להם על דברי השופט והקלדנית, ואלה השתכנעו כי כדאי לה להסכים לפסיקה על דרך הפשרה, מאחר שהשופט עומד לפסוק לזכותה חלק נכבד מסכום תביעתה.
אז הגיעה התובעת למסקנה כי השופט ידחה את תביעת הנתבע ויקבל תביעתה באופן שיפסוק לזכותה חלק נכבד מסכום תביעתה, ומסרה לשופט הסכמתה לפסיקה על דרך הפשרה.

10.2 התובעת העידה מטעמה מספר עדים לביסוס טענותיה העובדתיות - בא כוחה דאז, עו"ד דן משה (עד תביעה 4), ושלושה עדים שהגיעו לדיון השני מטעמה, ונחשפו לאמירות הרלבנטיות או חלקן - מר יואל גבאי (עד תביעה 1), הגב' מאיה לוי- נידם (עדת תביעה 3) והגב' תמרה גוטרמן (עדת תביעה 2).
עו"ד דן העיד עדות דומה לזו של התובעת לגבי חילופי הדברים באולם השופט, בשני הדיונים, וכן לגבי פגישתו עם השופט בדיון השני מחוץ לאולם, ואמירת השופט לפיה אין לתובעת מה לחשוש או להתלבט. עדות בנושא אמרה זו של השופט נשמעה אף מפי עדי תביעה 1 ו – 2.
עדת תביעה 3 העידה על דברי הקלדנית, וחיזקה בעדותה את גרסת התובעת לעניין זה.

11. הנתבע מסר בתצהירו, כי גרסת התובעת אודות חילופי הדברים בינה לבין השופט באולם בית המשפט אינם מדויקים ואינם תואמים את מהלך הדברים לאשורם, וכי לא היה עד לדברים שנמסרו על ידי השופט וקלדניתו לתובעת ולבא כוחה מחוץ לאולם. הנתבע טען, כי במהלך הדיון בפני השופט לא אמר השופט דבר ולא רמז כי ידחה את תביעת הנתבעים ויפסוק לתובעת מחצית מתביעתה, וכי אילו היה יודע זאת היה חוזר בו בוודאי מהסכמתו להסדר הדיוני. לטענת הנתבע, הדיון השני נקבע לשעה 8:30 בבוקר, ואולם כשהגיעו הצדדים ועדיהם לאולם התברר כי נפלה תקלה ובאותו מועד נקבע תיק אחר בפני השופט. אז נאלצו הצדדים להמתין מחוץ לאולם, והתובעת ניצלה שהות זו והתייעצה עם בא כוחה. בהתחדש הדיון, הודיעה התובעת כי היא מסכימה לפסיקה על דרך הפשרה, כפי שאף בא לידי ביטוי בפרוטוקול בית המשפט.
לחיזוק גרסת הנתבע, בעיקר באשר למשך הדיון השני ולכך שרוב זמן הצדדים בבית המשפט באותו יום הוקדש להמתנה במסדרון, העיד הנתבע את העד מר מוני לומברוזו (עד הגנה 1).

12. לאחר כל אלה יש לקבוע את הדברים אשר נאמרו באולם ומחוץ לו ואף להכריע לעניין משך הדיון ואורכו, כנסיבות העשויות להיות רלבנטיות לחיזוק הטענות בדבר לחץ ומידת השכנוע שתרמו למצגים המטעים הנטענים.

12.1 עדות התובעת באשר לחילופי הדברים באולם בית המשפט, בשני הדיונים, למעשה לא נסתרה, והנתבעים, בטיעוניהם, הניחו לצורך ההכרעה, כי אמנם נאמרו.
משנשמעו העדויות והטענות לגבי האמירות השונות באולם ללא הסתייגות למרות שלא מצאו ביטוי בפרוטוקול, לא ראיתי מניעה מלהניח כי הדברים נאמרו, למרות שלא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון בתביעות ההדדיות.

בנסיבות אלה אניח, גם לצורך הכרעתי זו, כי אמנם השופט בדיון הראשון הניח בפני הצדדים את החולשות והחוזקות של טיעוניהם, ואף המליץ מאוד על הכרעה על דרך הפשרה, תוך שהבהיר תוצאותיה האפשריות של הכרעה בדרך זו.
אף אניח כי בדיון השני חזר השופט מספר פעמים על המלצתו להכרעה על דרך הפשרה, עודד את הצדדים להסכים לכך, וחזר והבהיר לתובעת כי הינו מבין היטב את הדברים ואת מצוקתה וכי הכרעה על דרך הפשרה תועיל לה.

12.2 התובעת ועדיה העידו, כאמור, גם על חילופי דברים עם השופט מחוץ לאולם. לעניין זה תמכה עדות עו"ד דן ועדי תביעה 2 ו – 3, בעדות התובעת, ולפי עדויות אלה, השופט, בדרכו אל מחוץ לאולם פנה לעו"ד דן באומרו כי אין לתובעת סיבה להתלבט וכי אין לה ממה לחשוש.
הנתבע לא יכול היה לסתור עדות זו בעדותו, משלא נכח במקום או שמע את הדברים.
בנסיבות אלה, אניח לצורך המשך הפסק כי אמנם נאמרו אמירות אלה על ידי כב' השופט מחוץ לאולם.

12.3 התובעת ועדת תביעה 3 העידו על דברי הקלדנית מחוץ לאולם – לטענתן, עוד קודם למפגש עם השופט, פנתה אליהן הקלדנית, בעת שהתלבטו מחוץ לאולם, והבהירה להן עד כמה התרשם השופט מהתובעת ואף כי הוא עומד לפסוק לתובעת לפחות מחצית מסכום תביעתה.
עו"ד דן העיד כי בעת שעדכן את התובעת אודות מפגשו עם השופט, עודכן על ידי התובעת אודות דברי הקלדנית.
הנתבע לא יכול היה לשלול אמרות אלה, משלא נכח בעת אמירתן הנטענת.
בנסיבות אלה, אניח לצורך הכרעתי כי גם דברי קלדנית נאמרו.

12.4 באשר למשך זמן הדיון ולמידת האינטנסיביות של "שכנועי" השופט לגבי ההסדר הדיוני, לא קיבלתי את גירסת התובעת. ממכלול הראיות שוכנעתי כי ביום הדיון השני הגיעו הצדדים לבית המשפט בשעה 8:30, ובין השעות 11:30 ל – 12:30 עזבו את בית המשפט (ראה עדות עו"ד דן, עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 21-28, עדות עו"ד אליעש בעמ' 51 לפרוטוקול, שורות 21-22 ועדות עד הגנה 1 בעמ' 45 לפרוטוקול, שורות 26-27). עם הגעתם, נקראו ככל הנראה לאולם, ואז הודיע להם השופט כי יהיה עליהם להמתין לסיום דיון ראיות אחר, וביקשם לחזור ולשקול הסדר דיוני. כניסה זו וודאי לא ארכה זמן רב. לאחר פרק זמן נוסף חזרו כנראה הצדדים לאולם, ושוב נדון נושא ההסדר הדיוני ויצאו שוב, וכאשר נכנסו שוב, בפעם השלישית או הרביעית, כבר הודיעה התובעת את הסכמתה להסדר. למעשה, את רוב שעות ה"דיון" בילו הצדדים ועדיהם באותו היום במסדרונות בית המשפט, בהמתנה לדיון או לתשובת התובעת. כך עלה בבירור מתוך כל התייחסויות העדים (ראה לעניין זה עדות עד תביעה 1, עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 20-32, עדות עדת תביעה 2, עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 7-20, עדות עדת תביעה 3, עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 19-22, עדות עד הגנה 1, עמ' 45- 46 לפרוטוקול).
על כן, לא קיבלתי הטענה לפיה באותו יום התנהל דיון של שעות במהלכן הופעל לחץ מתמשך מצד השופט כלפי התובעת. שוכנעתי אמנם כי השופט חזר והמליץ לתובעת על פסיקה על דרך הפשרה, מחמת שיהיה זה לתועלתה, אך שוכנעתי כי הטענה לפיה עשה כן במהלך דיון רצוף, על פני מספר שעות, בלחץ כבד וחוזר אינה נכונה.

13. משנקבעו המצגים והנסיבות, יש לבחון האם איזה מהם או האם הצטברותם יוצרת מצגים מטעים, המהווים בסיס לעילת הבטלות של טעות.

דיון בעילת הבטלות:

14. הצדדים התייחסו בסיכומיהם לעילת הטעות, אך התייחסו גם לעילות נוספות ולאבחנה שבין בטלות פסק דין מעילה משפטית להבדיל מבטלותו מחמת עילה חוזית, ואמנם סברתי כי יש תחילה לדון בנושא כללי זה ולהסיר חלק מהטענות מהדרך.

בפסק דין עשויים ליפול פגמים שונים, לרבות בשל פגם בהנמקה, במסקנות, טעויות משפטיות כאלה ואחרות, אך גם בשל פגמי התנהלות – נפסדות הקשורה לענייני פסלות שלא הובאו בפני הצדדים, ניהול ההליך באופן לא תקין וכיוצא באלה. פגמים אלה כולם הם פגמים משפטיים בפסק הדין עצמו, והדרך להשיג על פסק הדין בגינם היא בפני ערכאת הערעור.
פגמים אחרים, המאפשרים ביטול פסק דין, הם פגמים הקשורים להסכמות שביסודו – פגמים מדיני החוזים. הדרך להשיג על הסכמים דיוניים ולהביא לשינוי וביטול פסק הדין שניתן מכוחם בשל פגמים שבהתקשרות, היא ב הגשת תביעה לביטול ההסכם מכוחו ניתנו.
התביעה שבפני היא תביעה לביטול הסכם דיוני, ועילתה פגמים חוזיים, הא ותו לא.
לא ניתן במסגרתה לטעון לעילות נפסדות אחרות מחמת התנהלות השופט, מחמת אי תקינות ההליך השיפוטי ועוד.
המקום הראוי להביא טענות לגבי נפסדות ההליך היה בפני ערכאת הערעור. ערעור שהגישה התובעת כבר נדחה, ולא פתוחה לה עוד הדרך להביא טענות ערעוריות בהליך זה.
על כן יש לדחות טענות ב"כ התובעת לגבי נפסדות פסק הדין נוכח התנהלות השופט, שהתחייב לכאורה ופי הנטען, לפסוק תוך משוא פנים.

יש אף לדחות את טענת ב"כ הנתבעים לפיה דחיית טענות התובעת בערעור חוסמת דרכה מהגשת תביעה זו. העדר עילה להתערבות משפטית בפסק הדין, אינה מונעת ביטולו מחמת פגמים חוזיים.

על כן הנני קובעת כי העילה היחידה שיש לדון בה היא עילת הטעות.

למעלה מהצורך אקבע כי משצומצמה המחלוקת לפי החלטתי מיום 11/1/12 לנושא הטעות, ומשב"כ התובעת חזר והצהיר בדיונים בפני כי תביעתו מושתת רק על עילת הטעות, ממילא כל טענה אחרת בשלב הסיכומים מהווה הרחבת חזית שאינה מותרת.

עוד למעלה מכך אציין, כי טענתו של מי שביקש להסתמך על הטיית הדין, לפיה יפסוק שופט לטובתו על דרך הפשרה, ואחר כך מבקש לבטל את פסק הדין מחמת נפסדות בהטיית דין זו, מקוממת, ולא ניתן היה לקבלה ולו מחמת מניעות מניצול הליכים לרעה.

15. התובעת עותרת, כאמור, לביטול ההסדר הדיוני ופסק הדין מחמת טעות לפי סעיף14(א)
לחוק החוזים, ולחילופין לביטולו מכוח סעיף 14(ב). ב"כ הנתבעים חזר וטען כי כתב התביעה אינו מפרט את יסודות העילה לפי סעיף 14(א), שכן לא נטען בו כי הנתבעים ידעו או חייבים היו לדעת אודות טעות התובעת. ב"כ התובעת השיב לטיעון זה כי בכתב התביעה נטען לאמירות שנעשו אולם בנוכחות הנתבע, וכי נוכחות כאמור מהווה ידיעה בכח של דבר הטעות. בנסיבות אלה, ומשהוברר הטיעון העובדתי העומד ביסוד טענת הטעות, יש לבחון טענת התובעת לגופה, ואין לסלקה על הסף.

למען נוחות הדיון יובאו להלן הוראות סעיף 14 (א) ו - (ב) לחוק החוזים:

"14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".


16. טעות המזכה בסעדים לפי סעיף 14 לחוק החוזים "מתבטאת בסתירה שבין המצב העובדתי או המשפטי המוצהר לבין אותו מצב לאשורו" (ראה ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231).
טעות לגבי המצב העובדתי או המשפטי בעתיד אינה בגדר טעות:
"מעצם טיבה מתייחסת טעות למצב הקיים בהווה או בעבר. טעות לגבי העתיד איננה בגדר טעות. כשמדובר בעובדות קיימות בהווה ובאירועים שהתרחשו בעבר ניתנת האמת להיקבע בוודאות. לפיכך יכול להיווצר פער בין סברתו המוטעית של המתקשר לבין המצב לאשורו. פער כזה אינו יכול להיווצר באשר לעתיד, כי לא קיימת וודאות לגביו. אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה... הדין מבחין אפוא בין טעות, המתייחסת למצב העובדתי או המשפטי הקיים בעת כריתת החוזה, לבין אמונה מוטעית המתייחסת לעתיד. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה אינה בגדר טעות. סעיף 14 מכיר רק בסיכון של טעות הנוגעת למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה, ולא בסיכון של אירועים עתידיים" (ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) 278).

הטעות נבחנת במבחן משולב:
מבחן סובייקטיבי, לפיו על הטוען להראות כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, ומבחן אובייקטיבי לפיו יש להראות כי הטעות יסודית בעיני האדם הסביר (ראה ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד (5) 826).

טעות אשר הצד השני ידע עליה או היה עליו לדעת עליה, היא טעות המזכה בביטול ההסכם לפי הוראת סעיף 14(א), ואילו לגבי טעות אחרת, נתון הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט על פי שיקולי צדק שיבחן, לפי הוראת סעיף 14(ב).

17. הטעות הנטענת היא טעותה של התובעת לפיה תזכה בפסיקת השופט לפחות למחצית מסכום תביעתה, דהיינו נטען לקיומו של פער בין המצב העובדתי, לפי ניתן בגדר פסיקה על דרך הפשרה להגיע לתוצאות שונות, לרבות דחיית שתי התביעות, כפי שהיה בפועל, לבין המצב המטעה, לפיו ההסדר הדיוני יוליד רק אפשרות אחת – זכיית התובעת במחצית תביעתה. לטענת התובעת, היה על הנתבעים לדעת על טעותה, שכן היו נוכחים עימה באולם השופט ושמעו שם את דבריו, אשר הולידו את מחשבתה המוטעית.

מכאן אתה למד כי עילת הביטול של התובעת לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים חלה רק לגבי הטעות כתוצאה מהאמירות שנאמרו באולם בלבד, שהרי אין מחלוקת כי הנתבעים לא היו עדים לאמירות שנאמרו מחוץ לאולם.
על כן יש לבחון באם דברי השופט באולמו אמנם הטעו את התובעת, וככל שכך, יש לבחון הצדקה אובייקטיבית לטיעון זה – באם אמנם סביר היה משמיעת הדברים להגיע לכלל הטעות הנטענת.

הוכח כי לאחר הדיון הראשון ביקשה התובעת לשקול את הסכמתה להסדר הדיוני, ולאחר ששקלה ההמלצה, הודיעה בכתב כי איננה מקבלת הסדר זה. התובעת אף העידה, כפי שהעיד גם בא כוחה, כי באותו שלב הוסברו לה האפשרויות השונות של פסיקה על דרך הפשרה.
בנסיבות אלה, לא עומדת טענת התובעת לפיה דברי השופט בדיון הראשון הטעוה וגרמו לה למחשבה המוטעית, שהרי, נוכח הסיכון כי תביעתה תידחה, שעמד לפי הבנתה גם לאחר הדיון הראשון, לא הסכימה להסדר דיוני.

דברי השופט בדיון השני, כפי שהובאו מפי התובעת, היו בעיקר לגבי העובדה כי השופט מבין את מצוקתה, כי אין צורך בעדים וכי הוא מבין היטב את פני הדברים. השופט אף חייך לתובעת, וככל הנראה חזר והמליץ לה לקבל את ההסדר הדיוני.
מתוך עדות התובעת, דברי השופט גרמו לה לטעות הנטענת, אך זאת בנוסף לגורמים משמעותיים נוספים – מסקנתה מדברי השופט בדיון הראשון, דברי הקלדנית, דברי השופט מחוץ לאולם וכלל ההתרחשויות (ראה בתצהירה סעיפים 18 ו – 19, מוצג ת/5).
מתוך עדויות עדי התביעה ניכר כי התובעת אמנם הסכימה להסדר מתוך ציפייה להצלחת התביעה, וכי אף היתה נרגשת (ראה עדות עדת תביעה 3 בעמ' 23 לפרוטוקול), אלא שמתוך העדויות עצמן עולה כי בשלב בו יצאה הקלדנית אל התובעת, עדיין שרויה היתה התובעת בהתלבטויותיה (ראה עדת תביעה 3, עמוד 24, שורות 2-4). משמע, כי באותה עת עדיין סברה התובעת שקיים סיכון באם תסכים להסדר דיוני.

משכך, שוב יקשה לקבל טענה לפיה התובעת הוטעתה כתוצאה מדברי השופט לבדם בדיון השני – אם מתוך כך שלאחר ששמעה אותם עדיין התלבטה ואם מתוך כך שרק התצריף של כלל ההתרחשויות הוא אשר גרם לטעות הנטענת. לפיכך, אין לקבוע כי דברי השופט בדיון השני באולם הם אשר הטעו את התובעת ולכן, משנכח הנתבע רק באולם, לא ניתן לייחס לו ידיעה אודות הטעות.

למעלה מהצורך אקבע כי דברי השופט בדיון השני, כפי שתוארו, אינם חורגים מהמקובל לגבי הכוונת צדדים להסכמה להסדר דיוני. שופטים המבקשים לקרב עמדות הצדדים לקראת הסדרים מהותיים או דיוניים, כרגיל מפנים הצדדים לסיכונים ולסיכויים ואף מכוונים לתוצאות הנאותות בעיניהם, לפי ניסיונם ושיקול דעתם. לא מצאתי באלה מהדברים אשר השמיע השופט באולם ובנוכחות שני הצדדים, התחייבות לפסיקה מסוימת או התחייבות לכך שהתביעות לא יידחו. האמירה לפיה פסיקה בדרך הפשרה תפעל לטובת התובעת איננה נסתרת כלל מתוצאת פסק הדין, הן משום שבפסק הדין ככל הנראה זוכתה התובעת בסכומי פיצוי כנגד קיזוז תביעות הנתבעים, אך גם בהתחשב בכך שתוצאת פסק הדין שלאחר ניהול הראיות היתה עלולה עוד להרע עם התובעת– אפשר ותביעת התובעת היתה נדחית במלואה ואילו תביעת הנתבעים היתה מתקבלת, אפשר והתובעת היתה מחויבת בהוצאות וכיוצא באלה אפשרויות. בנסיבות אלה, לא קיבלתי הטענה לפיה דברי השופט באולם כשלעצמם גרמו לטעות וממילא לא מצאתי כי היה על הנתבעים, שנכחו באולם לדעת אודות טעות זו.
דווקא הסכמת הנתבעים להליך על דרך הפשרה מוכיחה כי לאחר ששמעו את דברי השופט הניחו שהפסיקה תהיה הוגנת וללא העדפת מי מהצדדים, ומכאן מוכח כי לא ידעו ולא יכולים היו לדעת על הטיה צפויה של המשפט להעדפת התובעת.

לפיכך, מתוך שלא הוכחה הטעות הן מהבחינה הסובייקטיבית והן מבחינת קיומו של פער אמיתי בין המצגים לתוצאות, ומתוך שלא הוכחה סבירות הטעות, לא הוכחה טענת התובעת לעילת בטלות מכוח סעיף 14(א) לחוק.


18. משכך, יש לבחון עוד האם עומדת לתובעת עילת טעות לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים.

בהקשר זה יש לבחון, האם דברי השופט וכלל חילופי הדברים נטעו בלב התובעת אמונה כי דחיית התביעה לא תישקל כלל על ידי השופט בעת שייתן את פסק הדין, הגם שבפועל אפשרות זו התקיימה, או שאלה רק יצרו בליבה ציפייה שנכזבה בסופו של דבר.


19. מתוך כל ראיות התביעה, ניתן ללמוד כי התובעת ציפתה שתביעתה תתקבל, לפחות במחציתה, וכי כל העדים מטעמה לא ציפו כלל לדחייתה. ככל שענייננו בציפייה שהיא תקווה למצב עתידי, אזי ציפייה זו אינה מצדיקה הגנה משפטית ואינה מהווה טעות. שונה הדבר באם ענייננו בידיעה מובטחת אודות התוצאה, על פי מצגים מטעים.

19.1 טוענת התובעת כי לא סתם קיוותה, אלא הניחה וידעה כי תביעתה לא תדחה ואף תתקבל ברובה.
אלא, שטענתה זו אינה מוכחת דיה בעדות עד התביעה, עו"ד דן משה – אשר ייצג לכל עניין, לרבות לעניין ההסכמה הדיונית את התובעת, וידע בעצמו, בכל עת על קיום סיכונים – וכלשונו – "אני לא חושב שבעולם המשפט יש ודאות, זה תמיד סיכויים יותר וסיכויים פחות. אין ודאות. לא ידעתי אם בית המשפט יפסוק לה או לא, אבל זו היתה ההנחה כתוצאה ממה שהיה בבית המשפט" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 30-31).
בא כוחה דאז של התובעת המליץ על הגעה להסדר, מתוך שסבר כי הסיכויים גדולים מהסיכונים, ואולם, תוצאת פסק הדין אינה מלמדת כי טעה – הן משום שגם כאשר קיים סיכון נמוך, יכול סיכון זה להתממש, והן משום שבפועל, אפשר והתובעת זכתה בסכום משמעותי מתוך תביעתה, בדרך של קיזוז מסכום התביעה הנגדית, הכול כאשר ערכאת הערעור כבר קבעה כי רק כ- 14% מתוך תביעת התובעת היא תביעה ממשית, וממילא, אפשר שבדרך של דחיית שתי התביעות נפסק לזכות התובעת יותר ממחצית תביעתה זו.

19.2 התובעת לא הוכיחה טעותה הנטענת - הוכחה התלבטות משמעותית מצד התובעת לאורך הדיון השני, הוכח כי חזרה ופנתה בשאלות שונות לשופט בשאלות בעת הכניסה החוזרת לאולמו, גם לאחר ששמעה את דברי הקלדנית והשופט (ראה עדות עדת תביעה 2 בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות 28-32, עדות עדת תביעה 3, עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 32 ועמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-2, 13-17). מכן מתחייבת מסקנה לפיה התובעת לא למדה בוודאות מתוך האמרות ששמעה כי תזכה בתביעתה. לכל היותר, התגבשה בלב התובעת, כתוצאה מדברי הקלדנית והשופט, חיוכי השופט ו"שיכנועיו", טעות בהערכת הסיכוי מול הסיכון לקבלת תביעתה בפסק הדין. הערכה זו אינה מתייחסת למצב הדברים בעת שנתנה הסכמתה (ידיעה על פסיקתו של השופט) אלא למצב הדברים בעתיד, ועל כן זו טעות לגבי מצב עתידי שאין לגביו וודאות – פסק דין שאינו בשליטת התובעת, טעות שאינה טעות כמשמעה בסעיף 14 לחוק.
אעיר בעניין זה כי ההסדר הדיוני כלל אפשרות להשלמת ראיות ולהשלמת טיעון. בכך המחשה נוספת לכך שלא יכולה היתה לצפות כי השופט יפסוק לטובתה, שעה שטרם הונחו בפניו כל הראיות והטיעונים.

על כן, לא ראיתי בציפייתה הנכזבת של התובעת, הגם שנסמכה על אמרות שחיזקוה, משום טעות בעובדות כנטען או כנדרש לצורך ביסוס עילת הטעות.

20. נוסף על האמור לעיל, ואפילו היתה מתקבלת טענת התובעת לטעות בהבנת מצב הדברים עובר למתן הסכמתה לפסיקה על דרך הפשרה, לא שוכנעתי בצדקת ביטול פסק הדין.
בפסק הדין שבערעור, בחנה ערכאת הערעור, את סבירות פסק הדין, ומצאה כי המאזן הראייתי של התביעות, כפי שעמד לנגד עיני השופט, מלמד שתביעתה התובעת לא נדחתה לגמרי עת עמדה כנגדה תביעה שכנגד, שנדחתה אף היא.
אף אני לא שוכנעתי כי התובעת קופחה בפסיקה או כי נגרם עיוות דין, באופן המחייב התערבות לביטול הסדר דיוני. אין זה נכון לבחון את צדקת דחיית התביעות בזיקה לסכומן. סיכוייה של תביעה אינם נבחנים על פי סכומה, אלא על פי עילתה וראיותיה. על כן העובדה כי תביעה של מיליונים נדחתה כנגד תביעת מאות אלפים אינה מלמדת כשלעצמה על בעייתיות או אי סבירות כנטען.

אף סברתי כי טעמי צדק מצדיקים דווקא את דחיית התביעה -
תביעת התובעת, שכבר נקבע בערכאת הערעור כי ברובה המשמעותי לא גובתה כלל בראיות, נדחתה, כנגד דחיית תביעת הנתבעים. התובעת מבקשת לבטל פסיקה זו שכן למדה ממצגים של השופט וצוותו כי תזכה במחצית תביעתה. במידע זה לא שיתפה התובעת את הצד שכנגד. מסקנה מתחייבת מכך היא כי התקשרה עם הצד שכנגד בהסכם הדיוני בחוסר תום לב, בידיעה כי כאשר הסכים למסור ההכרעה לשיקול דעתו של השופט, קיבל על עצמו, מבלי יודעין, חיוב בסך העולה על שני מליון ₪.
עתה פונה התובעת לבית המשפט ומבקשת כי משלא זכתה בתביעתה בדרך הנפסדת לה ציפתה, תינתן לה הזדמנות חוזרת להביא תביעתה ולבררה מחדש.
אין כל צדק בטיעוניה לעניין זה.
אין זה סביר להגיע להסדרים דיוניים מתוך ציפייה להטיית המשפט, ואחר כך לטעון לבטלותם, כאשר ניתנה פסיקה אובייקטיבית, שאינה מוטית.

על בית המשפט להגן על ציפיות כל הצדדים בהסדרים דיוניים. כאשר בשנת 2009 הגיעו הנתבעים להסדר דיוני, יכלו הם להניח כי יביא לסיום ההתדיינות, וכי במתן פסק הדין יהיה סוף לדיון. לא ראיתי בנסיבות העניין, נוכח הבעייתיות הרבה בציפייתה הלא הוגנת של התובעת, הצדקה לפגוע בציפיית הנתבעים לקיום ההסדר ופסק הדין שניתן מכוחו ולשמירה על עקרון סופיות הדיון.
לפיכך אקבע כ שיקולי הצדק מחייבים דחיית עתירת התובעת לביטול ההסדר הדיוני, וממילא לא התקיימה עילת ביטול לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים.

21. למעלה מהצורך, וככל שהייתי קובעת כי התובעת התקשרה בהסכם הדיוני מתוך טעות, היתה טעותה נחזית בעיני כטעות בכדאיות העסקה, כמשמעה בסעיף 14(ג) לחוק החוזים –
התובעת הסכימה לפסיקה בציפייה לתוצאה כדאית, אך נתבדתה. דיני הטעות אינם מגנים על טעויות אלה.

22. הצדדים טענו בהליך שבפני גם לגופן של התביעות שנדחו – תוך שהתובעת טענה לגבי הפרות הנתבעים את הסכם השכירות ותוך שאף הנתבע מסר עדות בנושא זה. הוגשו מסמכים רבים לעניין בעיות הקבלת טופס 4 במושכר, עניין חברת הניהול בו ועוד.
לא ראיתי חשיבות לכל אלה. טענת ב"כ התובעת לפגמי מהימנות בעדות הנתבע אינה חשובה, שהרי ממילא הכרעתי במחלוקות נשוא תיק זה מתבססת בעיקרה על טענותיה העובדתיות של התובעת. על צדקת התביעות ההדדיות בוודאי לא ניתן היה ללמוד מהמעט שנפרש בפני, כאשר בבסיסן טענות לנזקים שיש להוכיחם גם בחוות דעת, וכאשר לא נשמעו כלל הראיות והטענות לגביהן.
כמו כן, משקבעתי כי לא קיימת הצדקה משפטית לביטול ההסדר הדיוני, ממילא עומד פסק הדין, ואין מקום לחזור ולבחון צדקתו.

סוף דבר
נוכח כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
התובעת תישא בהוצאות התביעה וכן בטרחת הנתבעים בסך כולל של 20,000 ₪.


במהלך הדיון בתביעה זו הובאו בפני ראיות אודות התנהלות חריגה מחוץ לאולם בית המשפט. בנסיבות אלה, סברתי כי ראוי להעביר העתק פסק זה לידיעת כב' השופטת דותן, נשיאת בית משפט השלום במחוז ירושלים.


הנני מורה למזכירות לעשות כן.

זכות ערעור כחוק.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון