התיישנות תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח








התיישנות תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח:

1. התובעת הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בגין רשלנות רפואית נטענת. הנתבעות טוענות להתיישנות התביעה.

2. התובעת עברה ניתוח אשר הותיר בגופה חוטי תפרים. התובעת סבלה מזיהומים חוזרים ונשנים בפצע הניתוח. בניתוח שעברה 13 שנים לאחר מכן התברר כי מקור הסבל המתמשך בצלקת הניתוח הינו היוותרותם של חוטי ניילון מאותו ניתוח ראשון. יש לציין כי הניתוח הראשון בוצע 15 שנים לפני מועד הגשת התביעה.

עובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

3. ביום 27.11.96 נותחה התובעת אצל הנתבעת 1 באמצעות צוות רפואי של הנתבעת 2, ניתוח אלקטיבי לכריתת כיס מרה (להלן: "הניתוח הראשון"), אשר בסיומו הפתח הניתוחי בבטן נתפר ונסגר. זמן קצר לאחר שחרורה עברה טיפול להוצאת תפרים ומאז החלה לסבול מכאבים בבטן באזור הצלקת הניתוחית מלווים בהפרשות מוגלתיות.

4. התובעת עברה סדרת בדיקות וטיפולים שונים באזור הצלקת הניתוחית:
א. ביום 8.12.96 הגיעה התובעת לקופת חולים ובוצע סילוק של הקלופסים מפצע הניתוח.
ב. ביום 15.12.96 נקבע לסגירה משנית- מחרתיים.
ג. ביום 17.12.96 בוצעה הטריה וסגירת ניילון.
ד. ביום 24.12.96 צוין כי הפצע נקי. נקבע לסילוק תפרים בעוד שבוע.
ה. ביום 2.1.97 בוצע סילוק של התפרים.
ו. ביום 7.1.97 נמצאו הפרדות חתך. התובעת הופנתה לזיהומולוג. במכתב ההפניה נרשם זיהום בחתך שהושאר פתוח. נרשמו זיהום והפרדות פצע לאחר תפירה משנית.
עוד באותו יום, נבדקה התובעת על ידי זיהומולוג, ד"ר פינקלשטיין, אשר המליץ על טיפול אנטיביוטי, טיפול מקומי והטריה נוספת של הפצע.
ז. ביום 12.1.97 צוין כי התרביות מהפצע היו שליליות. הומלץ על טיפול עם פולידין.
ח. ביום 17.1.97 צוין כי עדיין זיהום מפצע הניתוח. המשך החלפת חבישות.
ט. ביום 12.10.97 צוין כי התובעת בשבוע 8 להריון. הצלקת נראתה נקיה.
י. ביום 20.8.98 התובעת חשה שריפה בבטן ובבדיקה נראתה גרנולמה מתחת לצלקת.
יא. ביום 25.9.98 צוין כי יש גרנולמה- stick- שמני.
(להלן: "סדרת הבדיקות הראשונה")

יב. ביום 13.2.2001 נרשמה הפרשה. ניקוז [ביום 20.2.2001 נרשם אין ביטוח לבני ציון].
יג. ביום 14.11.03 ביקרה התובעת אצל כירורוג אשר מציין: לפני 3 שנים כריתת כיס מרה פתוח- הפרשות מפצע ניתוח- פיסטולה.
(להלן: "סדרת בדיקות שניה")

יד. ביום 5.2.06 התלוננה התובעת על גוש באזור צלקת ישנה, נייד. לא כואב וללא אודם. עוד באותו היום הופנתה לכירורוג.
טו. ביום 12.2.2006 התלוננה התובעת על כאבים בצלקת ניתוחית לאחר כיס מרה לפני 10 שנים. הבדיקה העלתה כי נמוש בקע צלקתי עם שומן שנכלא וניתן להחזרה. זקוקה לניתוח תיקון הבקע. התובעת הופנתה למרפאת חוץ בני ציון לקבלת תור לניתוח.
טז. בדיקה נוספת שנערכה לה מיום 8.11.2006, לאור תלונת התובעת, כי סובלת מכאבים בצלקת ישנה, העלתה כי היא סובלת מבקע בתר ניתוחי עם גרנולומה ממנה יצא חוט אשר כעת חתכתי אותו. הרופא חזר על המלצתו על ניתוח לתיקון הבקע.
יז. ביום 10.11.06 הופנתה התובעת לחדר מיון עקב כאבי בטן עזים באזור הצלקת, ללא חום, המתגברים בהליכה.
(להלן: "סדרת בדיקות שלישית")

יח. ביום 26.2.09 נבדקה התובעת עקב כאבים באזור בטן עליונה בצלקת הניתוחית. בבדיקה נמצא כי הבקע סימפטומטי והומלץ על ניתוחו בגישה לפרוסקופית.
יט. ביום 28.2.09 נרשמו אבחנות כרוניות נוספות.
כ. ביום 12.3.09 נבדקה התובעת במרפאת חוץ בביה"ח בני ציון. הומלץ על ביצוע CT בטן לפני החלטה על סוג הניתוח.
כא. ביום 13.3.2009 צוין כי התובעת נמצאת במעקב כירור ובירור עקב כאבי בטן. לפני החלטה על סוג הניתוח הופנתה התובעת לביצוע CT בבטן. חשד לבקע בצלקת ניתוחית.
כב. ביום 28.6.2009 נרשם כי התובעת סובלת מצלקת ניתוחית ישנה בבטן ימנית עליונה. נרשם כי יש מקום לניתוח לכריתת הגרנו לומה ואקספלורציה של הצלקת.
כג. ביום 7.7.09 נרשם כי התובעת תוזמן לאקספלורציה בצלקת.
כד. ביום 13.8.09 אושפזה התובעת בביה"ח בני ציון לצורך אקספלורציה אלקטיבית של הצלקת.
כה. ביום 16.8.09 בוצעה אקספלורציה של החתך הניתוחי הקודם ונכרת סינוס מפריש עם שני תפרים מהניתוח הקודם בתוך אזור מוגלתי, הכל מעל לפסציה הקדמית של הרקטום (לעיל ולהלן גם: "הניתוח השני").
כו. בסיכום האשפוז מיום 17/8/2009 נרשם כי אין עדות לבקע בצלקת. לעומת זאת "...נכרת סינוס מפריש עם שני תפרים מהניתוח הקודם בתוך אזור מוגלתי". גם ממצאי הבדיקה הפתולוגית מיום 20/8/2009 העלתה כי: "..בחתכים נראית תעלות פתוחות.. עם חוטים בתוכם".
כז. ביום 15.7.10 נרשמה צלקת לא יפה בבטן.
(להלן: "סדרת בדיקות רביעית").

5. כאמור, עד מועד ביצוע הניתוח השני, לא איתרו הרופאים את מקור הזיהומים והדלקות בצלקת חרף תלונות חוזרות ונשנות של התובעת.

6. בכתב התביעה טוענת התובעת לרשלנות נוכח "הדבר מדבר בעד עצמו" וכן מפרטת רשימה ארוכה של פרטי הרשלנות (סעיף 8 לכתב התביעה). יש לציין כי סעיפים קטנים א-ה מעלים טענות רשלנות לעניין עצם התפירה באותו חוט והשארתם של אותם תפרים בגופה של התובעת. בסעיפים קטנים נוספים מפרטת היא גם טענות בדבר אי גילוי מוקדם של חוטים אלו כמקור לכאבים, לדלקות ולהפרשות חוזרות ונשנות מבטנה. התובעת טוענת כי הללו גרמו לה לנזקים, לרבות כאב וסבל. עוד טוענת התובעת לעוולת התקיפה.

7. לכתב התביעה המקורי לא צורפה חוות דעת רפואית. חוות דעת מתאימה צורפה בהתאם להחלטה מיום 23.2.2012 המאפשרת לתובעת לרפא את הפגם הפרוצדוראלי שנפל בהגשת התביעה. ממצאי חוות דעתו של פרופ' קוט מטעם התובעת, העלו בין היתר כך:

"גב' שינאויי אשר נותחה בשנת 1996 ונכרת אצלה כיס מרה בשיטה הפתוחה במרכז רפואי הרצליה חיפה. סגירת דופן הבטן הפאסיה בוצעה עם חוט ניילון. חוט זה איננו נספג ולכן הגוף יכול להגיב כלפיו כאל גוף זר ולגרום לזיהום וזה מה שקרה. חוט זה נמצא בשימוש גם כיום.
מאחר וסבלה מזיהומים חוזרים היה מקום לפתוח את אזור הניתוח כפי שגם המליץ ד"ר פינקלשטיין מומחה לזיהומים. פעולה זו לא בוצעה עד אוגוסט 2009. אז נותחה ונכרת סינוס מפריש עם שני תפרים בתוכו ששרדו מניתוח כיס המרה. כבר בחודש נובמבר 1996 הוצא חוט במרפאה היה נכון לחשוב שחוט הניילון שנתפרה בו הפאסיה הוא הגורם להפרשה ולכן צריך היה להפנותה לניתוח רוויזיה של הצלקת כפי שבוצע שלוש עשרה שנים מאוחר יותר לאחר סבל ניכר" (להלן גם: "חוות הדעת", הדגשה לא במקור).

8. לאחר שהוגשה חוות הדעת, הגישה הנתבעת 2 בקשתה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנתבעת מס' 1 הצטרפה לבקשה זו. ביום 26.6.2012 התקיים דיון בבקשה.

יוער, כי טענת ההתיישנות הועלתה אף בכתבי ההגנה מטעם הנתבעים שהוגשו טרם מתן חוות הדעת, ללא פירוט. התובעת לא הגישה כתב תשובה ולא טענה לעניין ההתיישנות בכתבי הטענות.

טענות הצדדים בסוגיית ההתיישנות

9. לטענת הנתבעת 2, הזיהום בפצע הניתוח הופיע ביום 15.12.96, כשבועיים לאחר הניתוח. כפי שגם עלה ממצאי חוות הדעת, כבר במסגרת בדיקה שנערכה לתובעת מיום 7.1.97, נרשמו לה מס' המלצות ע"י הזיהומולוג, ד"ר ר. פינקלשטיין, ובין היתר לביצוע "הטריה נוספת של הפצע". הללו מלמדים, כי התובעת הייתה מודעת למצבה כבר בסמוך לאחר הניתוח, ידיעה המהווה גילוי של הנזק והקשר הסיבתי. התובעת לא עברה את התהליך הרפואי שהיה עליה לעבור בהתאם להמלצתו של ד"ר פינקלשטיין. לעניין זה, אין כל רלוונטיות לכך שלתובעת אין ידע רפואי שכן מדובר במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. רק בחלוף כ-15 שנה ממועד גילוי הנזק הוגש על ידי התובעת כתב התביעה (4.5.2011). בענייננו, לא מתקיימות הנסיבות המיוחדות המצדיקים הארכת תקופת ההתיישנות. מכל מקום, גם בהארכת תקופת ההתיישנות אין כדי להועיל שכן חלפו אף למעלה מ-10 שנים. מטעמים אלו מבוקשת דחיית התביעה.

10. הנתבעת 1 אשר הצטרפה כאמור לבקשה, הוסיפה כי העובדה שלא הוגש כתב תשובה מטעם התובעת ולא פורטו הנימוקים לאי דחיית התובענה מחמת התיישנות, לכשעצמה מצדיקה קבלת הבקשה.

11. התובעת טוענת לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאחר שדבר ההתרשלות והקשר הסיבתי בין הנזק למחדל הנתבעות הן עובדות שלא היו בידיעתה עד שלהי 2006. לטענתה, התרשלות הרופאים נגרמה בשל אי האבחנה בכך שחוטי הניילון שנותרו בבטנה של התובעת לאחר הניתוח הם הגורם לזיהום. עד למועד 11/2006- הוא המועד בו צוין לראשונה על ידי הרופא המטפל כי "הוצא חוט אשר כעת חתכתי אותו" [כפי שגם צוין על ידי המומחה וככל הנראה נרשם בטעות כ- 1996], לא יכלה התובעת לדעת אודות הימצאות החוטים בבטנה (אפילו בשנה זו העריכו הרופאים כי מקור הבעיה הוא אחר), ואף לא ידעה כי הללו הם המקור לדלקות לאורך השנים, כך שמרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם מסוף שנת 2006. לשיטת התובעת, מדובר בהתרשלות מתמשכת כך שכל פעם שהרופאים לא זיהו את מקור הבעיה מקימה עילת התרשלות חדשה. הפעם הראשונה הייתה בינואר 1997.

דיון

12. שתי מערכות דינים משלימות חלות על תקופת ההתיישנות בנזיקין. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") אותו משלים ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [כב' השופט אור בע"א 34/95 עמוס גבעון נ. ד"ר י' ברמה, פ"ד נ(4) 462, להלן: "פס"ד גבעון"].

13. ככלל, ובהתאם להוראות סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין, ובכלל זה תביעות נזיקין, הינה שבע שנים. תקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. "היום שבו נולדה עילת התובענה" מוגדר בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כדלקמן:

89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

14. סעיף 89(1) הנ"ל מתייחס לעוולות בהן הנזק אינו תנאי מתנאי האחריות, כדוגמת עוולת התקיפה. מרוץ ההתיישנות בעוולות מסוג זה יחל ביום שבו אירעו המעשה ו/או המחדל המקימים את האחריות בלא קשר לנזק שאירע (ר' גם ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים י"ד תשמ"ה, עמ' 503). על כן בענייננו, עוולת התקיפה המיוחסת לנתבעות נוכח ביצוע הניתוח בלא הסכמתה ו/או משום שלא הוסברו לה הסיכונים בגינו כדבעי, התיישנה שכן הניתוח בוצע ביום 27.11.96.

15. לעומתו, מתייחס סעיף 89(2) לעוולות שבהן הנזק הוא אחד מיסודות האחריות, כדוגמת רשלנות [פס"ד גבעון הנ"ל; ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הועדה לאנרגיה אטומית נ. עדנה גיא- לפל (19.9.2010) (להלן: "הלכת אנרגיה אטומית"]. לעניין זה כבר נקבע, כי "גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, ו"משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (הלכת אנרגיה אטומית, על איזכוריה עוד ר' ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב- חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (להלן: "פרשת המאירי").

16. באשר למועד גילוי הנזק, אין מחלוקת כי הנזק התגלה לראשונה בסמוך למועד הניתוח. הניתוח בוצע כאמור ביום 27.11.96 והתביעה הוגשה ב- 4.5.2011 ולפיכך בהתאם לסעיף 89(2) ובחינת יסוד הנזק, לכאורה התביעה התיישנה. ואולם, טוענת התובעת כי לפנינו התרשלות מתמשכת כך שבכל פעם שהרופאים לא זיהו את מקור הבעיה או לא פעלו על מנת לזהותה קמה עילת התרשלות חדשה.

17. בטרם נדון בטענת התובעת לרשלנות מתמשכת, נבהיר את מסגרת הדיון:
טענת התובעת לרשלנות מתמשכת נסבה על טענותיה לרשלנות הצוות הרפואי בגין אי גילוי מקור הזיהומים באזור הצלקת הניתוחית במרוצת השנים, ואי שיוכם לעצם הימצאות החוטים בבטנה של התובעת, ותו לא.

טענות התובעת הנסבות על רשלנות הרופאים בגין אופן תפירת הפתח הניתוחי וכיוצא באלו טענות המיוחסות לאופן ביצוע הניתוח עצמו ובדיקת האזור בסמוך למועד הניתוח, לרבות אי ביצוע רישום מתאים לגבי מהלך הניתוח ו/או הוצאת תפרים בצורה לא נכונה [כדוגמת פריטים 8(א)-(ה), (יא) לכתב התביעה] אינן רלוונטיות לדיון בסוגיית העוולה הנמשכת בה נדון להלן, ולכאורה הללו התיישנו. לטענות אלו נשוב בהמשך, במסגרת השאלה האם במקרה דנן יש מקום להחלת החריגים שבדין המאריכים את תקופת ההתיישנות.

אירוע עוולתי מתמשך
18. בבואנו לבחון סוגיה של התיישנות תביעת נזיקין, יש להבחין בין שלוש קטיגוריות של מקרים כלהלן:
* מעשה עוולתי-נקודתי אחד ונזק מתמשך בצידו;
* מעשה עוולתי נמשך הגורם לנזק אחד;
*מעשה עוולתי נמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש".
[כב' השופט עמית בע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה לתכנון ובניה שמעונים בע"מ (6.1.10) (להלן: "עניין שדמות")].

19. בניגוד למצב בו אירע מעשה עוולתי נקודתי אחד אשר נזק מתמשך לצידו, במצב דברים בו קיים אירוע עוולתי מתמשך, אשר בגינו נגרם נזק מתמשך "הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות" [ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (22.6.08) (להלן: "עניין אלנקווה"); עוד ר' ע"א 590/67 לאה קלינמן נ. ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, ו-3 אח', פ"מ כב(2) 929 (להלן: "פס"ד קלינמן")].

20. בפסיקה לא נקבעו מבחנים ברורים להגדרת עוולה הנובעת ממעשה חד פעמי או עוולה נמשכת המקימה עילות תביעה מתחדשות, ונקבע כי האבחנה בין המצבים השונים הינה פרי שיקול דעת רחב המותנה בסוג האירוע, הקשר בין שלבי ההתנהגות השונים וטיבה של החובה שהופרה (כב' השופט סוקול בע"א (חי') 4602-07 שגיב מקל נ. עירית חיפה (26.2.09) (להלן: "פס"ד שגיב מקל").

21. דומה כי המקרה שלפני נמנה על אותם המקרים בהם אירעו רצף של אירועים עוולתיים שונים אשר גרמו לנזק מתמשך. האירועים העוולתיים הנטענים הם כל אותן בדיקות בהן על פי טענת התובעת לא עלה בידי הרופאים לזהות כי היוותרות החוטים בגופה של התובעת הם מקור ההפרשה הדלקתית, חרף תלונות התובעת (ר' דברי ב"כ התובעת פר' הדיון מיום 26.6.2011 עמ' 3) וחרף הידיעה, כטענת התובעת, כי דלקות אלו מקורן בצלקת שנותרה מניתוח שבוצע בגופה של התובעת.

22. על אף הקביעה כי בענייננו קיימות מספר עוולות נקודתיות הרי שהללו עולות לכדי טיפול כולל אחד בצלקת הניתוחית על כלל תופעותיה, כפי שגם נקבע בע"א (י-ם) 2549/08 ד"ר יעקב פיליבה נגד חדד (אלון) אתי (3.2.2009) כי "אף אם נתייחס אל כל אחד משלושת הניתוחים כאל עוולה נקודתית (להבדיל מעוולה נמשכת), הרי עדיין מדובר בטיפול כולל אחד.." כב' השופט סוקול בפסק דין שניתן על ידו לאחרונה בת.א (חי') 278/07 מונה קופפרשטיק נגד מדינת ישראל (18.6.2012) בהתייחסו לע"א (י-ם) 2549/08 הנ"ל העיר, כי "בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי תקופת ההתיישנות בגין רשלנות רפואית המשתרעת על פני מספר טיפולים, תבחן במסגרת אותם כללים החלים בנוגע להתיישנות בעילה מתחדשת. ע"א (י-ם) 2549/08 פיליבה נ' חדד (ניתן ביום 4/2/09))". על כן, המסקנה בענייננו היא כי יחל מרוץ ההתיישנות לגבי כל עילת תביעה בהתאם למועד התרחשותה.

23. לפיכך, יש לחלק את שורת הטיפולים והבדיקות שעברה התובעת למספר רצפים טיפוליים. כל רצף טיפולים אינו ניתן להפרדה, כך שכל טיפול או בדיקה יהוו עוולה בפני עצמה, כי מדובר ברצף. אך כאשר יש פער של כמה שנים בין טיפול אחד לשני או בדיקה אחת לשנייה מנותק הרצף הטיפולי וניתן לקבוע כי מדובר בעוולה נטענת נפרדת. שכן אין רצף ולא מדובר בטיפול או בדיקה שהובילו ישירות לביצוע זה שאחריה.
למשל בין יז ל יח, בין יא ל יב בין יג ל-יד, יש פער של למעלה משנתיים (הכל על פי סעיף 4 לעיל).

24. מאחר שטרם חלפו 7 שנים ממועד ביצוען של סדרות הבדיקות השלישית והרביעית (כמפורט לעיל), הרי שבהתאם לאמור, עילת הרשלנות הנטענת ככל שהינה מיוחסת לבדיקות אלו חוסה בצילה של תקופת ההתיישנות והתובעת רשאית לטעון לגביה. לעומתן, עילות הרשלנות המיוחסות לסדרת הבדיקות הראשונה והשנייה התיישנו (שכן קדמו למועד 4.5.2004).

25. בטרם ניגש לבחינת החריגים בדין אשר עשויים להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס ליתר עילות הרשלנות, נציין את קביעת הפסיקה בהתייחס להפרדת הנזקים שצמחו מאותה עוולה נמשכת ואשר חלקם מצויים בתוכה וחלקם מחוצה לה. לעניין זה נקבע בפסיקה כי:

"בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו (פרשת קלינמן, שם, 935; פרשת זמיר, עמ' 127). בענין איטונג תמך בית המשפט בגישה זו ומצא את הגיונה בכך שככלל, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות המועלית על ידו, ונכללת בטענה זו גם טענת אפשרות ההפרדה בין הנזקים שהתיישנו לבין אלה שלא התיישנו. אם כשל בכך הנתבע, תידחה טענת ההתיישנות, והנזק כולו יהיה בר הוכחה (שם, עמ' 172)" [עניין אלנקווה הנ"ל].

כך שלמעשה, הנטל להוכיח כי קיימת אפשרות להפריד בין הנזקים שהתיישנו לאלו שאינם רובץ לפתחן של הנתבעות, אחרת הנזק כולו יהיה בר הוכחה.

אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה

26. לטענת התובעת, עד למועד 11/2006, עת הוצא מבטנה לראשונה חוט שדבר קיומו לא נודע לה עד אז, לא יכלה היא לדעת אודות דבר התרשלות הנתבעות, שהינו למעשה מחדלן בגין אי גילוי מוקדם של הימצאות החוטים בבטנה של התובעת כגורם לזיהום ואי הוצאת החוטים בסמוך למועד הניתוח. כמו כן, לא ידעה התובעת אודות קיומו של קשר סיבתי בין הכאבים לבין מחדלי הנתבעות. עובדות אלו שנעלמו מעיניה מצדיקות לטענתה הארכת תקופת ההתיישנות.

27. לעניין זה, קובעת הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות כדלקמן:

8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

28. שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה בפסיקה (ר' למשל פרשת המאירי הנ"ל), נוכח תקרת השנים הקבועה בסייפא לסעיף 89(2) הנ"ל אל מול תחילת מרוץ ההתיישנות בנסיבות בהן העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע כאמור בהוראת סעיף 8 הנ"ל. מסקנת הפסיקה סוכמה בהלכת אנרגיה אוטמית, כך:

"ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים, כמו תכנון לקוי או בנייה לקויה של מבנה (להתפתחות ההלכה בעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העו.בדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 678 (1984) (להלן: עניין פתאל); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996); עניין המאירי השני, עמ' 545; ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467 (1997))" (הדגשה לא במקור).

29. על כן, הגם שדבר קיומו של הנזק היה בידיעתה של התובעת זמן קצר לאחר הניתוח, עומדת לה אפשרות לבחינת הארכת תקופת ההתיישנות מכוחו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בהתייחס ליתר עילות הרשלנות הנטענות על ידה:
א. רשלנות רפואית נמשכת בגין אי זיהוי מקור הבעיה בצלקת הניתוחית בתקופת סדרת הבדיקות הראשונה והשנייה.
ב. רשלנות רפואית בגין אי הוצאת החוטים במועד מגופה של התובעת ו/או בהזדמנות הראשונה.
ג. טענות רשלנות רפואית הנסבות על אופן ביצוע הניתוח, אופן התפירה וכיו"ב.

30. הארכת תקופת ההתיישנות לגבי העילות המנויות תתאפשר אם וככל שיסתבר כי אכן העובדות בדבר התרשלות הנתבעות ו/או בדבר הקשר הסיבתי בין התרשלותן לנזק שאירע לא היו בידיעת התובעת. לעניין זה כבר נקבע, "כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק "קצה חוט" הקושר, מבחינה מדעית-רפואית, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק (ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (1) 857; ע"א 7701/01 עליזה צורף נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, 1733)". [כב' השופטת דליה גנות בתא(ת"א) 40931-12-10 קופת חולים לאומית נ. רמו אילאלמוג (4.7.2011)]

31. לאור האמור, השאלה הנשאלת בענייננו, הינה האם עצם גילוי החוט בשנת 2006 היווה למעשה את "קצה החוט" לגילוי העובדות המהוות את עילת התובענה ואשר נעלמו מן התובעת בנסיבות שאינן תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכלה הייתה למנוע אותן. אם כן, הרי שרק עם גילוי עובדה זו יחל מרוץ ההתיישנות.

32. דבר הקשר הסיבתי בין הניתוח עצמו לבין הנזק שארע היה ידוע לתובעת לאורך כל השנים, שכן עצם הישנותן של דלקות ומוגלות באזור הניתוח אשר הופיעו כבר בסמוך לאחריו לא מותירה כל ספק לגבי הקשר הסיבתי ביניהם.

33. ככל שטוענת התובעת כי דבר ההתרשלות הוא עצם תפירתה באמצעות חוטי הנילון והותרתם בבטנה, הרי שאז אכן יכול ואירוע "יציאת החוט" מבטנה בחודש 11/06, מהווה את "קצה החוט" הקושר בין המעשה או המחדל הנטען של הנתבעות, לבין הנזק הנטען. שכן לכאורה עד למועד זה לא יכלה התובעת לדעת כי נותרו בגופה חווטים מסוג זה.
אולם, ביסוס טענת רשלנות הרפואית על עוולה נטענת זו, אינו עולה בקנה אחד עם חוות הדעת הרפואית אשר צורפה לתביעת התובעת.
חוות הדעת הרפואית התומכת בתביעת התובעת ערוכה על ידי מומחה לכירורגיה, פרופ' קוט. המומחה בחוות דעתו אינו קובע כי עצם פעולת התפירה בחוט הניילון מהווה רשלנות. הוא אף מציין כי החוט נמצא בשימוש גם היום. לעניין זה יש להפנות לפסיקה כי טענה לרשלנות רפואית צריכה להתמך בחוות דעת רפואית הקובעת כי על פי דעתו של המומחה עורך חוותה דעת מדובר ברשלנות.
"אין מקום להשוות בין המקרה דנן לבין פרשות שבהן התובע לא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית ובית המשפט לא פטר אותו מצירופה... באותם מקרים אכן יש מקום לפסוק, כעקרון, וכשמדובר בתביעת רשלנות רפואית, כי כיוון שהתובע לא יוכל להוכיח ענין שברפואה וכיוון שכל-כולה של התביעה הוא ענין שברפואה, אין לתביעה תקומה ודינה להיות מסולקת על הסף, כתביעה שאינה מגלה עילה."
רע"א 2237/12 שירותי בריאות כללית נ. מוחמד טוויל ואח' פס"ד מיום 14.6.12.

34. ואולם, עצם ההתרשלות לה טוענת התובעת, בהותרת החוטים בבטנה כמקור הנזק שאירע לה, היא אשר לא נודעה לה אך כאמור יכלה היא לדעת עובדות אלו לו הייתה נוקטת בזהירות סבירה. התובעת לא הצביעה על עובדות חדשות- המצדיקות את כלל הגילוי המאוחר- שלא יכלו להיות ידועות לה בתוך תקופת שבע השנים שלאחר הניתוח הראשון. התובעת יכלה לפעול בתוך תקופת ההתיישנות לבירור אפשרות קיומה של התרשלות שכן הנזק ואף קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח שבוצע בבטנה לנזקים היו ידועים לה במועד סמוך לניתוח ולכל הפחות בו במועד בו הומלץ לה על ידי הזיהומולוג לעבור הטרייה [לעניין זה ר' ע"א 7313/09 קופת חולים לאומית נ. מוטי לוי (18.11.2010) (להלן: "פס"ד לוי"); כן ר' פס"ד פלונית].

35. פרופ' קוט המומחה מטעם התובעת ממקד בחוות דעתו אתה רשלנות הנטענת לכך שלא גילו כי החוטים שנותרו בבטנה של התובעת יצרו התנגדות וזיהומים.
"מאחר וסבלה מזיהומים חוזרים היה מקום לפתוח את אזור הניתוח כפי שגם המליץ ד"ר פינקלשטיין מומחה לזיהומים. פעולה זו לא בוצעה עד אוגוסט 2009. אז נותחה ... כבר בחודש נובמבר 1996 הוצא חוט במרפאה היה נכון לחשוב שחוט הניילון שנתפרה בו ... הוא הגורם להפרשה ולכן צריך היה להפנותה לניתוח רוויזיה של הצלקת כפי שבוצע שלוש עשרה שנים מאוחר יותר לאחר סבל ניכר."

36. לענייננו אין חולק, כי במהלך חודש ינואר 1997 המליץ ד"ר פינקלשטיין לתובעת על הטרייה. אף אין מחלוקת, כי עם ביצוע ההטריה יכולים היו להתגלות כבר בשנת 1997 הקשר הסיבתי ודבר הרשלנות להם טוענת התובעת זה עתה [ר' דברי ב"כ התובעת, פר' הדיון מיום 26.6.2012]. השאלה היא האם הללו יכולים היו להיוודע לתובעת בנקיטת זהירות סבירה? כבר נקבע, כי היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר [ע"א 2387/06 פלונית נ. טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (31.8.2008) להלן: "פס"ד פלונית"].

37. סבורני, כי במקרה זה לא הייתה מניעה בפני התובעת לפעול לבירור מקור הנזק וגילוי העובדות המקימות לה את עילת התובענה במהלך תקופת ההתיישנות לו רק הייתה פועלת בהתאם להמלצה רפואית שניתנה לה- לביצוע הטרייה. אי ביצוע הטרייה, ואף העובדה כי התובעת לא טרחה לברר משמעותה של פעולה רפואית זו על כל הכרוך, מלמדת דווקא, כי היא לא נקטה בזהירות סבירה על מנת לגלות את העובדות שלא נודעו לה ואשר מקימות את עילת התובענה לשיטתה.
כבר נפסק, כי "...ככל שהנזק חמור יותר וככל שהנסיבות בהן נגרם הנזק מעוררות חשד הן, כן תגבר הציפייה ממנו (מהניזוק- ש.פ.כ) לפעול לבירור זכויותיו (השוו לע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ( 24.11.2005) בפסקה 12 לפסק הדין (להלן : עניין צורף))" [פס"ד פלונית]. יפים דברים אלו לענייננו.

38. כאמור לעיל, דבר הקשר הסיבתי בין הניתוח עצמו לבין הנזק שארע היה ידוע לתובעת לאורך כל השנים, שכן עצם הישנותם של דלקות ומוגלות באזור הניתוח אשר הופיעו כבר בסמוך לאחריו לא מותירה כל ספק לגבי הקשר הסיבתי ביניהם. ואולם, עצם ההתרשלות לה טוענת התובעת, בהותרת החוטים בבטנה כמקור הנזק שאירע לה, היא אשר לא נודעה לה אך כאמור יכלה היא לדעת עובדות אלו לו הייתה נוקטת בזהירות סבירה. התובעת לא הצביעה על עובדות חדשות- המצדיקות את כלל הגילוי המאוחר- שלא יכלו להיות ידועות לה בתוך תקופת שבע השנים שלאחר הניתוח הראשון. התובעת יכלה לפעול בתוך תקופת ההתיישנות לבירור אפשרות קיומה של התרשלות שכן הנזק ואף קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח שבוצע בבטנה לנזקים היו ידועים לה במועד סמוך לניתוח ולכל הפחות בו במועד בו הומלץ לה על ידי הזיהומולוג לעבור הטרייה [לעניין זה ר' ע"א 7313/09 קופת חולים לאומית נ. מוטי לוי (18.11.2010) (להלן: "פס"ד לוי"); כן ר' פס"ד פלונית].

39. על כן לא ניתן לשעות לטענת התובעת כי העובדות המגלות את עילת התובענה לא היו יכולות להיוודע לה אף בנקיטת זהירות סבירה, ועל כן טענות התובעת אשר לרשלנות רפואית נמשכת ככל שהינן נופלות לגדרי תקופת סדרת הבדיקות הראשונה והשנייה, התיישנו. הוא הדבר גם באשר לטענות התובעת המיוחסות לאי הוצאת החוטים במועד מגופה של התובעת ו/או בהזדמנות הראשונה. שכן, עם מתן ההמלצה לביצוע ההטריה על ידי ד"ר פינקלשטיין כבר בשנת 1997 יכל להתגבש אצל התובעת "כוח תביעה" גם ביחס לרכיב זה ואי התגבשותו נבע מנקיטת חוסר זהירות מצד התובעת דווקא. לא כל שכן באשר לטענותיה המיוחסות לרשלנות רפואית הנטענת על ידה לגבי אופן ביצוע הניתוח, אופן התפירה וכיו"ב, גם הללו יכולים היו להיוודע לתובעת עם ביצוע ההטריה.

40. לסיום יוער, כי טענת התובעת כי הצוות הרפואי שטיפל בתובעת לא ראה שיש בכך צורך ולכן התובעת [שאינה בעלת ידע רפואי], לא עברה הטרייה, אפילו אם הינה נכונה ואפילו אם היה בכוחה ללמד על רשלנות הצוות הרפואי בגין אי ביצוע ההטריה, אינה משנה את העובדה כי העובדות המהוות את עילת התובענה יכלו היו להתוודע לתובעת בנקיטת זהירות סבירה, ככל שהייתה היא פועלת בהתאם להמלצת המומחה.

41. לסיום יצוין, כי אמנם צודקת הנתבעת 2 בטענתה כי התובעת לא התייחסה לסוגיית ההתיישנות בכתב התביעה ואף לא הגישה כתב תשובה בעניין, הגם שהיה עליה לעשות כן. יחד עם זאת, במקרה זה, דחיית התובענה בכללותה מחמת פגם פרוצדוראלי מעין זה, עשוי לגרום עוול מובהק כלפי התובעת משלא ניתן לה יומה בבית המשפט. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית. כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין אלנקווה הנ"ל עמדה על כך כי "מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל (י. רבין, זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, 1998, עמ' 26; ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ פד"י נא(3) 577, פסקה 6; רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, פסקה 5; רע"א 6450/01 אוריאלי נ' מכון לטיפול בשפכי אילון, פד"י נו(5) 721)" [פסקה 12 לפסק דינה]. הדברים אמורים בפרט מאחר שבענייננו ניתן לרפא את הפגם הפרוצדוראלי שנפל בפסיקת הוצאות מתאימות.

סיכום

42. לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה.
הנני מורה על דחיית התביעה ככל שהיא מתייחסת לאי גילוי מקור הבעיה לדלקות ולזיהומים במהלך התקופה שקדמה לשבע השנים לפני הגשת התביעה בתקופה שקדמה לחודש מאי 2004. כלומר התביעה נדחית ביחס לסדרות הטיפול הראשונה והשנייה.

43. תשומת לב הצדדים שלאלת פיצול הנזק כפי שפורטה לעיל.

שאלת הוצאות בקשה זו תוכרע במסגרת פסק הדין.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רשלנות רפואית בניתוח

  2. ניתוח ארטרודזיס

  3. רשלנות רפואית בניתוח פלסטי

  4. ניתוח להארכת הפין

  5. רשלנות בניתוח קוסמטי

  6. הצרות שופכן ניתוח רחם

  7. החזר הוצאות ניתוח פרטי

  8. סיבוך בניתוח - טעויות בניתוחים

  9. מימון השתלת כליה בחו''ל

  10. החזר הוצאות ניתוח בארה''ב

  11. רשלנות רפואית ניתוח תינוק

  12. מימון השתלת איברים בחו''ל

  13. חתימה על טופס הסכמה לפני ניתוח

  14. אינדיקציה לניתוח כריתת רחם

  15. תיקון אחוזי הנכות על ידי ניתוח

  16. היקף חובת הגילוי בניתוחים פלסטיים

  17. רשלנות רפואית בניתוח מתיחת בטן

  18. ניתוח שחזור וקיבוע שבר לאחר תאונת דרכים

  19. חשיפת סיכונים ועובדות רלוונטיות לפני ניתוח

  20. התיישנות תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח

  21. נזקי גוף - שבר בשורש כף היד שהצריך ניתוח

  22. ‏ רשלנות מנתח | תביעת רשלנות רפואית ניתוח כושל

  23. ניתוח שחזור וקיבוע פנימי של השבר ע"י פלטה וברגים

  24. שבר בירך ימין - ניתוח לקיבוע באמצעות מסמור תוך לשדי

  25. 10% בגין הניתוח לתיקון הקרעים במעי ובכבד לפי סעיף 14 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון