ויתור על זכות דיירות מוגנת

הנתבעים טענו, כי הם בעלי מעמד של דיירות מוגנת בנכס וכי מעולם לא ויתרו על זכויותיהם בו.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ויתור על זכות דיירות מוגנת:

התובע הוא בעליו של נכס המשמש למגורים. בפסק-דין שניתן בשנת 1999 בתביעת פינוי שהגיש התובע נקבע, שאביו של הנתבע 1 הוא דייר מוגן בנכס. בעקבות תביעת פינוי נוספת שהגיש התובע נגד הנתבעים בתביעה הנדונה ונגד אביו של הנתבע 1, ניתן בשנת 2002 פסק-דין בהסכמת הצדדים, שלפיו רק אביו של הנתבע 1 ואשתו הם דיירים מוגנים בנכס. בעניין הנתבעים נקבע, כי אינם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בנכס וכי הם רשאים להימצא בו במעמד של "אורחים" בלבד. לאחר מתן פסק הדין, עוד בשנת 2002, נפטר אביו של הנתבע 1 ובחודש יולי 2008 נפטרה אשתו. לאחר פטירתה, כך על-פי הנטען בתביעה, פלשו הנתבעים אל הנכס. מכאן תביעת התובע להורות על פינוי הנתבעים מהנכס ולחייבם בתשלום דמי שכירות ראויים עבור תקופת מגוריהם בנכס.

טענות התובע נסמכות על שני פסקי הדין שניתנו בשני ההליכים הקודמים. להגנתם טענו הנתבעים, כי כלל לא היו מודעים להליכים הקודמים, כי לא היו מיוצגים בהם וכי מעולם לא נתנו את הסכמתם לפסק הדין משנת 2002, שלכאורה ניתן בהסכמה.

א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

3. התובע הוא אחד מיורשי המנוח עמורי (להלן – המנוח עמורי), אשר נפטר בשנת 1993, והיה בעליו של נכס ששטחו כ-50 מ"ר המשמש למגורים, ברחוב אחמד שווקי 16 בשכונת שועפאת ירושלים (להלן – הנכס). את התביעה הנדונה הגיש הוא בשמו ובשם יורשיו האחרים של המנוח, אשר ייפו את כוחו לפעול לפינויו של הנכס (ייפוי הכוח של היורשים בצירוף תרגום לעברית – נספח 1 של תצהיר הנתבע; נסח רישום החלקה אצל פקיד הסדר המקרקעין לאזור ירושלים – שם, נספח 2; צו ירושה של המנוח סעיד עמורי וצו ירושה של אחיו של התובע בצירוף תרגום לעברית – שם, נספחים 3 ו-4).

בהתאם להסכם שכירות שנחתם בשנת 1967 (ההסכם ותרגומו לעברית – שם, נספח 5), השכיר המנוח עמורי את הנכס לעבד אללה מחמוד אבו מיאלה (להלן – עבד אללה), שלימים, גר בו בנכס עם אביו, מחמוד אבו מיאלה (להלן – מחמוד). העובדות המתוארות עד כה אינן שנויות במחלוקת.

4. בשנת 1998 הגיש התובע לבית משפט זה תביעת פינוי נגד עבד אללה ונגד מחמוד ובה עתר להורות על פינויים מהנכס בשל בניה בלתי חוקית בו ובשל שינויים שבוצעו בו (ת"א 6186/98. להלן גם – התביעה הראשונה). את הנתבעים בתביעה זו ייצג עורך-דין מחמוד חביב אללה (להלן – עו"ד חביב אללה). בהסכמת הצדדים קבע בית המשפט (כבוד השופט רפי שטראוס ז"ל), כי עבד אללה כלל לא גר בנכס. באשר למחמוד נקבע, כי הוא דייר מוגן בנכס זה למעלה משלושים שנה, עם זאת לא הייתה מחלוקת כי בשל תוספות הבניה שבנה בנכס, התקיימה לגביו עילת פינוי. לאחר שהצדדים טענו את טענותיהם בשאלה אם יש הצדקה להעניק למחמוד סעד מן הצדק, ניתן ביום 29.9.1999 פסק-דין (שם, נספח 6), שלפיו ניתן למחמוד סעד מן הצדק בכפוף להוראות שנקבעו בעניין הבניה ובעניין השינויים שביצע בנכס (להלן – פסק הדין משנת 1999 או פסק הדין בתביעה הראשונה).

יוער כי תיק בית המשפט בעניין התביעה האמורה, בוער זה מכבר וכי כל אשר נותר בידי התובע הוא פסק הדין, אשר לא צוינו בו שמות באי-כוחם של הצדדים.

5. ביום 1.11.2001 הגיש התובע לבית משפט זה תביעת פינוי נוספת (ת"א 15657/01. להלן גם – התביעה השנייה), אשר הוגשה נגד מחמוד ונגד שני הנתבעים בתביעה הנדונה, שהם בנו של מחמוד (הנתבע 1, שיכונה להלן – הנתבע) וכלתו של מחמוד, שהיא אשתו של הנתבע (הנתבעת 2, שתכונה להלן – הנתבעת). בכתב התביעה (שם, נספח 7) נטען, כי מחמוד ביצע שינויים נוספים במושכר המצדיקים את פינויו, ולגבי הנתבעים נטען, כי לא הורשו לגור בנכס.

ביום 30.4.2002 הגישו באי-כוחם של הצדדים בתביעה הנדונה הודעה על הסכם פשרה, וביום 5.7.2002 נתן בית המשפט (כבוד השופטת מלכה אביב) להסכם זה תוקף של פסק-דין (שם, נספח 8). בפסק-דין זה, שכאמור, אישר הסכם פשרה בין הצדדים, נקבע כי על-פי פסק הדין משנת 1999 בעלי זכות הדיירות המוגנת בנכס הם רק מחמוד ואשתו. באשר לנתבעים נקבע, כי אין להם או לכל צד שלישי אחר מבני משפחתו של מחמוד או לקרוביו כל זכות בנכס. עוד נאמר שם כי "נתבעים 2, 3 [הנתבעים בתביעה הנדונה] הצהירו כי הם נמצאים בדירה אצל נתבע מס' 1 [מחמוד] כאורחים היות והוא נתבע 1 [מחמוד] זקוק לעזרת הזולת, ואין להם כל זכות שהיא במושכר". כן התחייבו כל שלושת הנתבעים בתביעה האמורה (מחמוד והנתבעים) שלא לערוך כל שינוי או עבודות בניה בנכס מבלי לקבל את הסכמת התובע (להלן – פסק הדין משנת 2002 או פסק הדין בתביעה השנייה).

גם בתביעה זו ייצג את הנתבעים עו"ד חביב אללה, כפי שאף עולה בין השאר מהמסמכים הבאים: הסכם הפשרה, שכאמור אושר בפסק-דין; כתב הגנה שהגיש עו"ד חביב אללה בשם הנתבעים ביום 25.12.2001 (שם, נספח 11); ייפוי-כוח שנחתם ביום 19.12.2001 המייפה את כוחו של עו"ד חביב אללה לייצג את הנתבעים, שעליו חתום מחמוד בטביעת אצבע, חתימה באנגלית של הנתבע וחתימה בערבית של הנתבעת (שם, נספח 12); פרוטוקול הדיון בתביעה מיום 25.3.2002, אשר כאמור בו, מטעם הנתבעים נכחו בדיון הנתבע בתביעה הנדונה ובא-כוחו, עו"ד חביב אללה (שם, נספח 10).

תיק בית המשפט בעניין התביעה השנייה, שבעניינו ניתן כאמור, פסק הדין משנת 2002, צורף אל התיק הנדון, כך שבפני בית המשפט מצויים כל המסמכים המקוריים, לרבות ייפוי הכוח המקורי שעליו החתימות המקוריות.

6. מחמוד, אביו של הנתבע, נפטר בשנת 2002 ואשתו של מחמוד, כוות'ר, נפטרה ביום 10.7.2008 (בעניין מועדי הפטירה לא הוגשו ראיות, אך עובדות אלו לא היו שנויות במחלוקת). עשרה ימים לאחר פטירתה, ביום 20.7.2008, שלח בא-כוחו של התובע מכתב אל הנתבע שבו נאמר כי לאור פסקי הדין משנת 1999 ומשנת 2002, אין לנתבעים כל זכות בנכס וכי הם נדרשים לפנותו לאלתר. עוד נאמר, כי אם לא יעשו כן, יינקטו נגדם אמצעים משפטיים לשם פנויים ולשם חיובם בדמי שימוש ובכל הוצאות התובע (המכתב ותרגומו לעברית – שם, נספח 9).

ביום 21.1.2009, לאחר שכבר הוגשה התובענה הנדונה, שלחו הנתבעים לתובע המחאת דואר על סך של 500 ₪ (שם, נספח 13). בתגובה לכך ועוד באותו יום, שלח בא-כוחו של התובע מכתב אל בא-כוחם של הנתבעים בתביעה הנדונה, שבו נאמר כי הסכום ששלחו הנתבעים מתקבל מבלי שהדבר מהווה הודאה בטענה מטענותיהם (שם, נספח 14).

7. התביעה הנדונה הוגשה ביום 13.11.2008 ובה עתר התובע להורות על פינוי הנתבעים מהנכס וזאת לאור שני פסקי הדין שניתנו, פסק הדין משנת 1999 ובמיוחד פסק הדין משנת 2002. כן עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים החל מיום 10.7.2008 (יום פטירתה של המנוחה כוות'ר, אשתו של מחמוד) ועד מועד פינוי המושכר ומסירתו לתובע, נקי מכל אדם וחפץ.

כתב ההגנה מטעם הנתבעים הוגש ביום 13.1.2009 וכתב הגנה מתוקן הוגש ביום 25.6.2009. עיקרי טענות הנתבעים בכתב ההגנה מטעמם היו, כי הנתבע ידע על התביעה הראשונה, אך לא היה צד לאותו הליך ולכן פסק הדין שניתן באותה תביעה אינו מחייב אותו. באשר לתביעה השנייה ולפסק הדין שניתן בעניינה נטען, כי הנתבע כלל לא ידע על ההליך, מעולם לא קיבל את כתב התביעה, לא ידע על עצם הגשת התביעה וממילא שלא ידע על פסק הדין שניתן בעניינה. על-פי הנטען בכתב ההגנה, הנתבע מעולם לא פנה אל עו"ד חביב אללה כדי שייצגו וכי הנתבעים מעולם לא חתמו על ייפוי-כוח המייפה את כוחו לייצגם. כך גם מעולם לא הסכימו לוותר על זכויותיהם הנטענות בנכס. לטענת הנתבע, אחיו עדלי פנה אל עו"ד חביב אללה כדי שייצג רק אותו, אך הנתבע לא הסמיך את עדלי למנות את עו"ד חביב אללה לייצג גם את הנתבע.

עוד טען הנתבע, כי הוא מתגורר בנכס מאז שנולד וכי הנתבעת גרה עימו מאז שהשניים נישאו. לטענת הנתבעים, הם דיירים מוגנים בנכס והם משלמים כנדרש ובהתאם את דמי השכירות.

8. בקדם המשפט מיום 7.9.2009 ניתנה החלטה שלפיה נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה, אשר רק לגביהן הורשו הצדדים להגיש את ראיותיהם, כלהלן:

"1.1 האם הנתבעים שהיו נתבעים 2, 3, בת"א 15657/01 של בית משפט השלום ירושלים הסמיכו את עו"ד מ' חביב אללה לייצגם באותו הליך ולחתום בשמם על הסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק-דין ביום 7.5.2002 ע"י כבוד השופטת מלכה אביב?
1.2 האם הנתבעים הם דיירים מוגנים במושכר, מכח מה וממתי?
1.3 האם הנתבעים פלשו למושכר ומתי?
1.4 האם קיימת כנגד הנתבעים עילת פינוי מכוח הסכם הפשרה ו/או פסק הדין שניתן בת"א 15657/01?
1.5 האם הנתבעים חייבים לשלם דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים, ואם כן כמה לתקופה שמיום 10.7.2008? והאם אי תשלום דמי השכירות מבססים עילת פינוי כנגד הנתבעים?
1.6 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד?"

9. ביום 14.10.2009 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית שלו ותצהיר של עו"ד חביב אללה וביום 19.10.2009 הגיש חוות דעה של שמאית מטעמו, הגב' ג'קלין חכם בעניין דמי השימוש הראויים עבור הנכס. בתום שמיעת הראיות וברשות בית המשפט (החלטה מיום 29.6.2011) הגיש התובע גם תעודת עובד ציבור ממשרד הפנים בעניין המועדים שבהם לא שהה הנתבע בארץ (ת/3).

מטעם הנתבעים הוגשו ביום 23.2.2010 תצהירי עדות ראשית של כל אחד משני הנתבעים וכן חוות דעה של גרפולוגית, הגב' רומה אבישי, אשר נועדה לתמוך בטענת הנתבעים כי זויפו החתימות הנחזות להיות חתימותיהם על יפויי הכוח, המייפה את כוחו של עו"ד חביב אללה לייצגם.

ישיבת הוכחות שבמהלכה נחקרו העדים התקיימה ביום 20.10.2010 ובישיבה נוספת שבמהלכה נחקרה הגב' רומה אבישי התקיימה ביום 24.3.2011. לבקשת הצדדים ובהתאם להחלטה מיום 26.5.2011, סיכומי טענות הצדדים הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 21.7.2011 ומטעם הנתבעים הוגש ביום 17.10.2011.

ג. עיקרי טענות הצדדים

עיקרי טענות התובע

10. בסיכום טענותיו המפורט, עמד התובע על השתלשלות העובדות, שעל עיקריה עמדנו, וכן פירט הוא בהרחבה את הראיות אשר לטענתו, תומכות בטענותיו ומחזקות את גרסאות העדים מטעמו. מנגד, הצביע על פירכות, סתירות ואי אמירת אמת, כטענתו, בגרסאות הנתבעים. לכל אלו נדרש בהמשך הדברים ולכן לא ראינו צורך לפרטם כבר עתה.

על יסוד כל אלו טען התובע כי תביעת הפינוי שהגיש מבוססת על פסק-דין המאשר את הסכמת הצדדים (פסק הדין משנת 2002), אשר זה מכבר הפך לסופי וכי הנתבעים מעולם לא ערערו עליו ואף לא ביקשו לבטלו. לפיכך לטענתו, די בכך כדי לקבל את התביעה במלואה.

עיקרי טענות הנתבעים

11. הנתבעים טענו, כי הם בעלי מעמד של דיירות מוגנת בנכס וכי מעולם לא ויתרו על זכויותיהם בו. לטענתם, מי שטיפל בהליכים המשפטיים היה עדלי, אחיו של הנתבע, אשר מתגורר כיום בחו"ל. בכל מקרה, כלל לא היו מעורבים בתביעה השנייה, לא ידעו על קיומה וממילא שאף לא על פסק הדין הנותן תוקף להסכם הפשרה. לטענתם, גם מעולם לא ייפו את כוחו של עו"ד חביב אללה לייצגם, וכי החתימות הנחזות להיות חתימותיהם על גבי ייפוי הכוח המייפה את כוחו לייצגם, מזויפות. לתמיכה בכך, פירטו הנתבעים את הראיות שהובאו וביקשו להצביע, כי הן תומכות בכל טענותיהם.

הנתבעים אף טענו כי לאור הוראותיו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, הם בעלי מעמד של דיירים מוגנים, מאחר שהנתבע נולד בנכס וגר בו עם הוריו במשך כל השנים.

בנוסף טענו הנתבעים, כי בהיותם דיירים מוגנים בנכס, אין התובע זכאי לדמי שימוש ראויים. בעניין זה גם טענו, כי אין לקבל את הסכום הנתבע, באשר לא הוכח כי הוא משקף את דמי השימוש הראויים בעניין הנכס ולטענתם, אין לקבל בעניין זה את מסקנות השמאית מטעם התובע. עוד טענו, כי במשך השנים שילמו דמי שכירות מוגנים, כפי שעולה מנספחי תצהירו של הנתבע.

טענה נוספת שטענו הנתבעים עניינה בכך שלטענתם, חל שיהוי בהגשת התביעה ובביצועו של פסק הדין שניתן בשנת 2002. לטענתם, מאז שניתן פסק-דין זה חלפו כשבע שנים עד הגשת התביעה הנדונה ובמהלך תקופה זו לא פעל התובע בדרך כלשהי לאכיפתו.

נקדים ונאמר, כי טענת השיהוי ראויה להידחות כבר עתה, מהטעם שלא חל כל שיהוי בהגשת התביעה הנדונה, גם לשיטת הנתבעים. פסק הדין משנת 2002 קבע כי מחמוד (אביו של הנתבע) ואשתו הם דיירים מוגנים בנכס. רק ביום 10.7.2008 נפטרה לבית עולמה אשתו של מחמוד. לפיכך ובהתאם להסכם הפשרה שאושר בפסק הדין משנת 2002, רק לאחר פטירתה יכול היה התובע לדרוש את פינוי הנתבעים מהנכס. כך אמנם נהג התובע ודרש זאת מהנתבעים במכתב מיום 20.7.2008. קודם לכן, ובהתאם לפסק הדין המאשר את הסכם הפשרה, הורשו הנתבעים לגור בנכס במעמד של "אורחים", כך שלא הייתה כל עילה לבקש את פינויים מהדירה. בנסיבות אלו, שבהן הדרישה לפינוי הנתבעים מהדירה הופנתה אליהם עשרה ימים לאחר היום שבו קמה עילת הפינוי נגדם, ממילא שלא חל כל שיהוי בהגשת תביעת הפינוי הנדונה שהוגשה נגד הנתבעים ביום 13.11.2008.

ד. דיון והכרעה

מעשה בית-דין

12. בפסק הדין שניתן ביום 7.5.2002 בת"א 15657/01 בבית-משפט זה (פסק הדין משנת 2002 שניתן בתביעה השנייה), ניתן תוקף להסכם פשרה שעל תוכנו הסכימו הצדדים. הצדדים באותה תביעה היו התובע, שאף היה התובע באותה תביעה, מחמוד, שהיה הנתבע 1 והנתבעים שהיו הנתבעים 2 ו-3. פסק-דין זה קובע באופן ברור ומפורש כי רק מחמוד ואשתו הם דיירים מוגנים בנכס, וזאת לאור פסק הדין מיום 29.9.1999 שניתן בת"א 6186/98 (פסק הדין משנת 1999 בתביעה הראשונה).

עוד נקבע בפסק הדין האמור (משנת 2002 בתביעה השנייה) בעניין הנתבעים (הם הנתבעים 2 ו-3 בתביעה השנייה), כלהלן:

"2. אין לנתבעים 2, 3 וכל צד שלישי אחר מבני משפחת נתבע 1 או קרוביו כל זכות בדיירות בדירה נשוא התביעה הזו.
3. נתבעים 2, 3 הצהירו כי הם נמצאים בדירה אצל נתבע מס' 1 כאורחים היות והוא נתבע 1 זקוק לעזרת הזולת, ואין להם כל זכות שהיא במושכר".

בנסיבות אלו, פסק-דין זה מקים מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, החוסם את הגנת הנתבעים או כל טענה אחרת שטענו. על-פי פסק-דין זה, יכולים היו הנתבעים לגור בנכס רק בתור אורחיו של מחמוד. הגם שהדבר לא נקבע בפסק הדין, לכאורה, אף יכולים היו להמשיך "להתארח" בנכס כל עוד אשתו של מחמוד גרה בו. אולם עם פטירתה, לא יכולה להיות כל מחלוקת על כך שהיה על הנתבעים להתפנות מהנכס.

13. השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך. במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוצק'יה, בפסקאות 26-24). כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה (ראו למשל, בעניין צמרות, שם), הטעמים לכלל בדבר השתק עילה נועדו למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך אם מדובר בעילה שכבר נדונה, ולעניין זה נבחנת שאלת זהות העילה בדרך מרחיבה, היא לא תתברר פעם נוספת (ראו גם: ע"א 8/83 דן גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802-801 (1985)).

לשם קיומו של מעשה בית-דין, אף אין רלוונטיות לשאלת מעמדם של הנתבעים בתביעה הקודמת, אם היו הם תובעים או נתבעים. כך גם אין משמעות לשאלה, אם הנתבעים העלו את טענת מעשה בית-דין כטענת הגנה, או שהתובע הוא זה שביקש להסתמך על טענה זו כדי לבסס את עילת הפינוי הנשענת על כך שלנתבעים אין זכות לגור בנכס (ע"א 102/88 עזרא אבוניל נ' מרגרט אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992), כבוד השופט א' מצא, בעמ' 743; רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים (2006), כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 7); רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה ויינשטיין (2009), כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, בפסקה 20)).

בדומה, אין כל רלוונטיות לעובדה שפסק הדין בתביעה השנייה ניתן ללא דיון בטענות הצדדים, אלא בדרך של אישור הסכם פשרה שעליו הסכימו הצדדים. כפי שנקבע בפסיקה, אפילו ניתן פסק הדין בהיעדר הגנה, יהיה בו כדי להקים השתק עילה (עניין צבעוני, שם; עניין רלה ויינשטיין, שם). כך שעל אחת כמה וכמה שפסק-דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים יקים השתק עילה.

14. בנסיבות אלו, לאור פסק הדין בתביעה השנייה, הרי שישנו מעשה בית-דין שלפיו אין לנתבעים כל זכות בנכס, הם אינם בגדר דיירים מוגנים בו וכי לכל היותר הורשו לגור בו במעמד של "אורחים", כל עוד מי מבין הורי הנתבע גר בו. לפיכך די בכך כדי לקבל את התביעה ומטעם זה אמנם דינה להתקבל.

הדרך להעלאת טענה בדבר בטלות פסק-דין שניתן מחמת מרמה

15. הנתבעים טענו, כאמור לעיל, כי פסק הדין בתביעה השנייה ניתן לכאורה, מחמת מעשיי זיוף ומרמה, שכן לטענתם, כלל לא היו מודעים להליך, לא הסמיכו את עו"ד חביב אללה לייצגם וממילא שלא הסכימו להסכם הפשרה שאושר בפסק-דין. בנסיבות אלו לטענתם, לא ניתן לבסס דבר על פסק-דין זה וכי דינו להתבטל. מטעם זה, הוסיפו וטענו, כי אין לומר שהנתבעים אינם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בנכס. לא זו בלבד, אלא שלאור טענותיהם, שעיקריהם הובאו לעיל, הם כן בעלי מעמד של דיירים מוגנים, ולפיכך לא ניתן לפנותם מהנכס ויש להורות על דחיית התביעה.

16. טענת הנתבעים בתמצית היא, כי פסק הדין בתביעה השנייה ניתן מחמת מרמה. בנסיבות אלו ועל-פי ההלכה הפסוקה, היה על הנתבעים לבקש מבית המשפט להשהות את בירורה של התביעה הנדונה, ולהגיש תביעה בסדר דין רגיל לביטול פסק הדין שניתן בתביעה השנייה.

הנושא של בקשה לביטול פסק-דין שנטען לגביו כי ניתן מחמת מרמה – או כפי שכונה לעתים, "'משפט חוזר' אזרחי" – נדון בפסקי-דין רבים של בית המשפט העליון. כפי שנפסק בכל אותם פסקי-דין, "הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל'משפט חוזר' אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. כן ראוי להוסיף כי מאחר שהדיון בבקשת הביטול כרוך, מעצם טבעו, בהגשת ראיות חדשות ובבירור עובדתי, הרי שככלל יש להגישה כתובענה בסדר דין רגיל" (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366 (2003), כבוד השופט א' מצא, בפסקה 6; בר"ם 2582/06 ויקטור פריג' נ' עיריית אילת (2006), כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, בפסקה 7. כן ראו את פסקי הדין הרבים הנזכרים בפסקי-דין אלו).

17. הגם שאין הסדר חקיקתי לביטולו של פסק-דין אזרחי חלוט, שעל-פי הנטען ניתן מחמת מרמה (בשונה מההסדר הקיים לגבי משפט חוזר בהליך פלילי), הכירה הפסיקה כאמור, בסמכותו הטבועה של בית-משפט אזרחי להורות על ביטול פסק-דין "בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין" (עניין עזרא שעיה, פסקה 5 וראו גם את פסקי הדין הרבים המובאים שם), אחת מאותן נסיבות היא במקום שבו הוכח שפסק הדין הושג במרמה. אולם אין מחלוקת על כך שכל עוד לא הוגשה תביעה נפרדת לביטול פסק-דין בדרך שנקבעה לכך, פסק הדין שהפך לסופי ולחלוט, עומד על כנו.

בית המשפט העליון חזר והדגיש פעם אחר פעם, כי הדרך היחידה להורות על ביטול של פסק-דין חלוט, אשר לגביו נטען כי ניתן מחמת מרמה, היא בהליך של "תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו" (ע"א 417/89 סעד אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641 (1991), כבוד השופט ת' אור, בפסקה 6; עזרא שעיה בפסקה 5; פריג' בפסקה 7; שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, מהדורה שנייה, התשס"ח-2008, עמ' 252-251; נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, תשנ"א-1991, בעמ' 608. להלן – זלצמן).

כפי שקבע בית המשפט העליון, בין השאר בפסקי הדין הנזכרים, הדרך לביטולו של פסק-דין שעל-פי הנטען ניתן מחמת מרמה, היא כאמור, בתקיפה ישירה הנעשית בדרך של תביעה עצמאית ונפרדת שאותה מגיש הטוען לקיומה של עילה המצדיקה את ביטול פסק הדין. לא ניתן לתקוף פסק-דין חלוט בתקיפה עקיפה ובית המשפט הנדרש לעניין אחר, אינו יכול להורות על ביטול פסק-דין חלוט אגב דיון בתביעה אחרת. על הטעמים לכך עמד בית המשפט בין השאר, בעניין אעבריה (שם, בפסקה 6), תוך הבאת דבריה של זלצמן (עמ' 600). כאמור שם, הגם שבמקום שבו ניתן פסק-דין בחוסר סמכות מוכנה שיטת המשפט לאפשר תקיפה עקיפה של פסק הדין הבטל בשל כך, אין כך פני הדברים בעניין ביטול פסק-דין מחמת מרמה. שכן, "בהבדל מטענת חוסר סמכות, הניתנת לבחינה ולבירור בקלות יחסית, מחייבת טענת תרמית בחינת הפגם שנגרם בהליך השיפוטי והשפעתו של הפגם על ההכרעה שניתנה בסופו. לפיכך נדרש בירור רחב ומעמיק יותר".

לכאורה ניתן לטעון, כי בירור מעמיק זה הכולל שמיעת עדויות והבאת ראיות, יכול להיעשות גם בתקיפה עקיפה, כפי שביקשו הנתבעים לעשות במקרה הנדון. אולם ישנם עקרונות נוספים השוללים אפשרות זאת, שעניינם שמירה על כבוד הדדי בין בתי המשפט והבטחת הוודאות והיציבות המשפטית (א'עבריה, פסקה 6; זלצמן בעמ' 600). בשל טעמים אלו נקבע, כי אין לאפשר מצב שבו כל אימת שבו יבקש בעל-דין להסתמך על פסק-דין קודם לאור עיקרון מעשה בית-דין, יוכל לגרור אחריו מצב שבו כל בית משפט יוכל לבטל פסק-דין קודם מחמת פגם שלכאורה, נפל בהליך הקודם. אילו כך היה, היה מצב זה חותר תחת עיקרון הוודאות והיציבות המשפטית, והיה בכך כדי לפגוע בכבוד ההדדי שבין בתי המשפט. מצב שבו בית משפט אחד יכול לבטל אגב הליך אחר פסק-דין חלוט קודם, אף עלול היה להביא למצב שבו לעולם לא ניתן יהיה לדעת שפסק-דין סופי וחלוט הוא אכן כזה. מטעמים אלו נקבע כאמור, בשורה של פסקי-דין של בית המשפט העליון, שמקצתם הוזכרו לעיל, כי הדרך לתקיפת פסק-דין שעל-פי הנטען ניתן מחמת פגם יסודי ובין השאר מחמת מרמה, היא בדרך של תקיפתו הישירה. תקיפה ישירה זו יכולה להיעשות כאמור, רק באמצעות תביעה נפרדת, בהליך אזרחי רגיל, אשר מוגשת אל בית המשפט שבו ניתן פסק הדין שביטולו מבוקש.

18. בענייננו טענו הנתבעים כי פסק הדין בתביעה השנייה ניתן מחמת מעשה מרמה, אולם הם לא הגישו תביעה שבה עתרו להורות על ביטולו. על-פי ההלכה שעליה עמדנו, היה על הנתבעים לבקש להשהות את בירור התביעה הנדונה, ולהגיש תביעה נפרדת לביטול פסק הדין בתביעה השנייה. רק אילו היו מתקבלות טענותיהם, היו הם יכולים לטעון כי פסק הדין האמור, לא הקים מעשה בית-דין ועל-כן יש לדחות את התביעה הנדונה. משלא עשו כן הנתבעים ולא עתרו בתביעה נפרדת לביטול פסק הדין, אין מקום לטענותיהם. פסק הדין בתביעה השנייה הוא פסק-דין חלוט, שריר וקיים ועל יסודו אין מקום לטענות הנתבעים. לפיכך יש להורות על קבלת התביעה הנדונה ועל הענקת הסעדים שתבע התובע במסגרתה.

דיון למעלה מן הצורך בראיות הצדדים

19. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, דין טענות הנתבעים להידחות ודין התביעה להתקבל. משנבחר המתווה שנבחר לבירור התביעה, שבמסגרתו נבחנה טענת הנתבעים לגופה, שלפיה פסק הדין בתביעה השנייה ניתן מחמת מרמה, נבקש להראות כי אפילו היה מקום לבירור התביעה בדרך זו, היה מקום לדחיית טענות הנתבעים ולקבלת טענות התובע. למעלה מן הצורך ומן הטעמים שעליהם נעמוד עתה בקצרה, ממילא לא היה יסוד לטענותיהם של הנתבעים.

20. התובע תמך את טענתו כי ההליך בתביעה השנייה היה כדין וכי עו"ד חביב אללה ייצג את הנתבעים באותה תביעה בתצהירו שלו ובתצהירו של עו"ד חביב אללה, אשר אישר את כל העובדות שעל עיקריהן עמדנו לעיל ואת נכונותם של כל המסמכים שהוגשו במסגרת התביעה השנייה. כאמור בתצהירו של עו"ד חביב אללה, הוא ייצג את בני הנתבעים ואת שאר בני משפחתם שנתבעו, גם בתביעה הראשונה וגם בתביעה השנייה. כך גם הצהיר כי ייפוי הכוח שעליו חתומים הנתבעים כדי שייצגם בתביעה השנייה, נחתם בפניו. הנתבעים ניסו להיבנות מכך שבמהלך חקירתו הנגדית, לא זכר עו"ד חביב אללה אם ייפוי הכוח נחתם בביתם של הנתבעים או במשרדו (עמ' 18), אולם לעניין זה אין השלכה מהותית. בוודאי במקום שבו נדרש עו"ד חביב אללה להעיד על אירוע שהיה כעשר שנים קודם לכן וחזקה עליו שמאז החתים לקוחות רבים על ייפויי כוח כדי שייצגם. מטעם זה, אף אין רלוונטיות לכך שעו"ד חביב אללה לא זכר את הנתבעת, שאותה לטענתו, ראה רק בעת שחתמה על ייפוי הכוח ומטעם זה לא זיהה אותה באותם בית המשפט (עמ' 18 שורות 30-29). עו"ד חביב אללה אף אישר את נוכחות הנתבע בדיון שבו נכתב בפרוטוקול כי הוא התייצב לדיון, וכן העיד על כך שהסכם הפשרה שאושר בפסק-דין היה על דעת הנתבע, שאף היה מי ששילם לו את שכר-טרחתו (עמ' 20-19).

לכל אלו יש גם להוסיף את העובדה, כי המעשים שמייחסים הנתבעים לעו"ד חביב אללה הם חמורים לפי כל קנה מידה. מדובר במעשים המהווים עבירה פלילית ובוודאי שגם עבירה אתית. למרות זאת, אין מחלוקת על כך שהנתבעים מעולם לא הגישו למשטרה תלונה נגדו ואף לא הגישו תלונה אל לשכת עורכי הדין. חזקה על הנתבעים, כי אילו האמינו בנכונות טענתם, היו מגישים תלונות כאמור.

21. הנתבעים ניסו לבסס את טענתם שלפיה חתימותיהם על ייפויי הכוח זויפו, על חוות דעה של מומחית לגרפולוגיה, הגב' רומה אבישי. אולם מכל הטעמים שעליהם עמד התובע בסיכום טענותיו, אין מקום לקבל את מסקנותיה בחוות-דעתה ונראה כי אין מדובר במי שניתן לומר עליה שהיא בעלת מומחיות בתחום השוואת כתבי-יד. זאת בין השאר לאור הספק שיש באשר להכשרתה המקצועית. על-פי עדותה, לא רכשה את הידע בלימודים פרונטאליים או בניסיון מקצועי מוכח. לימודיה היו בהתכתבות, בהרצאות, מפגשים וסמינרים לא מסודרים ובעוד הזדמנויות כיוצא באלו (עמ' 36). בנוסף לכך, הגב' אבישי אף אישרה את העובדה שבניגוד למקובל, הנתבעים לא הגיעו למשרדה כדי למסור דוגמאות חתימה (עמ' 37).

לכך יש להוסיף את העובדה שבמהלך העדויות עלה בידי בא-כוח התובע להראות כי ישנו דמיון בין חתימותיהם של הנתבעים על ייפוי הכוח לבין חתימותיהם במסמכים אחרים (בין השאר, בתצהיר גילוי מסמכים ובתצהיר התשובות לשאלון – ת/1 ו-ת/2). בפי הנתבעים או הגרפולוגית מטעמם לא נמצא כל הסבר מניח את הדעת לשאלה, מניין יכול היה עו"ד חביב אללה, לכאורה, לקבל את דוגמת חתימות הנתבעים כדי לזייפה.

22. עדותו של הנתבע אף היא אינה יכולה לשמש בסיס לתמיכה בטענותיו, לנוכח העובדה שביחס לעובדות רבות נמצא כמי שאינו מדייק בעובדות ואינו אומר אמת. כך למשל, הנתבע טען שבשנת 1995 התגרש מאשתו הראשונה ונשאר לגור בבית הוריו (בנכס) וכי באותה תקופה עבד בשכונת תלפיות (עמ' 22). טענות אלו, כמו גם טענות רבות נוספות של הנתבע נסתרו בתעודת עובד הציבור המלמדת על פרקי הזמן שבהם לא היה הנתבע בארץ (ת/3). כך בין השאר עולה כי מיום 30.11.1994 עד יום 22.5.1998 בכלל לא שהה הנתבע בארץ וזאת בניגוד לעדותו כאמור. כך גם עולה כי בין חודש מאי 1990 עד שנת 2002, רוב הזמן לא שהה הנתבע בארץ וכי הגיע לישראל רק מדי פעם ולפרקי זמן קצרים בני מספר חודשים.

הסברי הנתבע לעניין חתימתו על ייפוי הכוח המסמיך את עו"ד חביב אללה לייצגו היו דחוקים ולא נתמכו בדבר. כשנשאל לנוכחות בדיון בבית המשפט, כפי שצוין בפרוטוקול הדיון בתביעה השנייה, העלה טענה תמוהה ודחוקה, כי הלך לבית המשפט עם עו"ד חביב אללה בעניין הליך הקשור "בתיק של שיפוצים" (עמ' 28). כל זאת מבלי להסביר באיזה תיק מדובר או לתמוך את טענתו בדבר קיומו של הליך כזה במסמך כלשהו הקשור באותו הליך.

עוד בלט בעדותו של הנתבע, ניסיונו להיחלץ מאמירותיו הלא הגיוניות בדרך של טענה כי אינו בריא וכי זכרונו לקוי (עמ' 28), בעוד שזכר היטב את אשר היה מעוניין לזכור.

23. גם עדותה של הנתבעת העלתה תמיהות רבות בלשון המעטה. שכן לאחר שפירטה את גרסתה בתצהיר מטעמה, באופן מפתיע התקשתה להשיב לשאלות רבות והרבתה להשיב כי אינה יודעת דבר (עמ' 32-31).

24. באופן אמיתי, לא הביאו הנתבעים אף לא ראייה ממשית אחת אשר תתמוך בטענתם כי התובע, עו"ד חביב אללה או כל גורם אחר פעלו במרמה, כטענתם. בעוד הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי מי שהיה מעורב בהליכים המשפטיים הקודמים היה אחיו של הנתבע עדלי, לא טרחו הם לזמנו למתן עדות. הטענה כי הוא שוהה בחו"ל אינה רלוונטית, שכן חזקה על מי שמבקש לטעון כי הוא בעל זכויות בנכס מקרקעין, שיממן את עלויות הנסיעה של עד דרוש, כדי שיגיע להעיד בבית המשפט. לפיכך, משלא הובאה עדותו, פועל הדבר לחובת הנתבעים.

25. מכל האמור עולה אפוא, כי לא עלה בידי הנתבעים לבסס את טענות המרמה, אשר לטענתם, עמדה ביסוד מתן פסק הדין בתביעה השנייה, ואף לא את טענתם כי לכאורה, זויפו חתימותיהם בייפוי הכוח המסמיך את עו"ד חביב אללה לייצגם.

במקום שבו נטענת טענת מרמה, נטל ההוכחה להוכחת טענה זו מוטל על בעל הדין הטוען זאת ולשם כך דרושה מידת הוכחה גדולה יותר וודאית יותר מזו הדרושה בהליך אזרחי רגיל, כפי שנקבע בעניין זה בין השאר בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965) (כבוד השופט ברנזון בעמ' 416):

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ...

את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי"

(ראו גם: פסק-דינה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון מ' בן-פורת בע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984) בפסקה 3. כן ראו את פסקי הדין הרבים שהוזכרו אגב דיון בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א (מחוזי חיפה) 4911/07 פטר קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008) בפסקה 10).

הנתבעים שכאמור, ביקשו לייחס טענות מרמה וזיוף, לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש, ולפיכך בכל מקרה היה מקום לדחות את טענותיהם ולקבל את התביעה.

דמי שימוש ראויים

26. משהגענו לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להידחות, הרי שנוסף על זכותו של התובע לכך שהנתבעים יפנו את הנכס, הוא זכאי לקבלת דמי שכירות עבור מלוא התקופה שראשיתה ביום 10.7.2008 ועד המועד שבו יפנו הנתבעים את הנכס.

תחילה יוער, כי אין מחלוקת על כך שהתובע היה רשאי לתבוע את דמי השימוש הראויים מהיום שבו נוצרה עילת הפינוי ועד הפינוי בפועל (ע"א 448/88 בן יאיר השון נ' עיזבון יצחק הדסאי, פ"ד מה(2) 36 (1991), כבוד השופט ד' לוין בפסקה 16).

בעניין סכום דמי השימוש הראויים, תמך התובע את טענתו על חוות-דעתה של שמאית המקרקעין, הגב' ג'קלין חכם, אשר על-פי מסקנותיה דמי השימוש הראויים הם בסך של 500$ לכל חודש שכירות (בכתבי טענותיו של התובע ובסיכום טענותיו, טען התובע כי הסכום הוא 2,000 ₪).

הנתבעים ביקשו לסתור את מסקנות השמאית מטעם התובע וניסו להעלות פגמים שונים שלכאורה, נפלו בחוות-דעתה. עיקר טענותיהם בעניין זה היו, כי לא נערך חישוב נכון של שטח הדירה, כי נקבע מחיר כולל ולא מחיר הנגזר מכל מטר רבוע, וכי במחיר שנקבע לא באו לידי ביטוי פגמים שלכאורה, מצאה השמאית בדירה. בחינת כל אלו, בחינת חוות-דעת השמאית ובחינת עדותה, לא מעלים פגמים ממשיים במסקנותיה אשר מצדיקים שלא לקבלן. לפיכך, ומשלא הגישו הנתבעים חוות דעה נגדית של שמאי מטעמם, לא נראית כל הצדקה שלא לאמץ את מסקנות השמאית כאמור.

טענות הנתבעים לזכות דיירות מוגנת בנכס

27. לאור כל האמור לעיל, אין עוד צורך לדון בטענות הנתבעים שלפיהן הם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בנכס. עם זאת ולמעלה מן הצורך נעיר, כי לאור העובדה שאשתו של מחמוד (ככל הנראה גם אמו של הנתבע), הייתה בעלת זכות של דיירת מוגנת בנכס מכוח היותה אשתו של מחמוד (בעלת זכות דיירות מוגנת נדחית), ספק אם אמנם יכול היה הנתבע לבסס את זכותו למעמד של דייר מוגן בנכס. אולם כאמור, איננו נדרשים עוד לעניין זה.

ה. סיכום ותוצאה

28. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

הנתבעים יפנו את הנכס וישיבו אותו לתובע בהיותו נקי מכל אדם וחפץ לכל המאוחר עד יום 10.7.2013.

כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע עבור דמי שימוש ראויים סכום השווה בשקלים לסך של 500$ עבור כל חודש וזאת עבור כל התקופה, שראשיתה ביום 10.7.2008 ועד מועד פינוי הנכס בפועל. מסכום זה ינוכו הסכומים ששילמו הנתבעים במהלך השנים על חשבון דמי השכירות (כפי שעולה מנספחי תצהירו של הנתבע).

בנוסף לכך יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בעלות שכר-טרחת עורך-דינו של התובע ובהוצאות המשפט שהוציא בסך של 20,000 ₪.

כל הסכומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

התובע רשאי להגיש פסיקתה לחתימה בעניין כל הסכומים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק הגנת הדייר

  2. נטישה בבית עסק

  3. חייל דייר ממשיך

  4. נכד של דייר מוגן

  5. מהי דיירות נגזרת ?

  6. עזיבה של דייר מוגן

  7. חוזה פינוי דייר מוגן

  8. פינוי דייר מוגן מעסק

  9. סעד מן הצדק דייר מוגן

  10. מהי הגדרת דייר מוגן ?

  11. הכרה במעמד דייר ממשיך

  12. העברת זכויות דייר מוגן

  13. סעיף 93 לחוק הגנת הדייר

  14. התניית זכויות דייר מוגן

  15. פינוי מושכר דיירות מוגנת

  16. מגורי נכד בדירת דייר מוגן

  17. שכירות משנה בדיירות מוגנת

  18. חובת דייר מוגן לבצע תיקונים

  19. פינוי דייר מוגן בגלל הטרדה

  20. ויתור על זכות דיירות מוגנת

  21. האם "אח" נחשב דייר ממשיך ?

  22. סעד מן הצדק פינוי דייר מוגן

  23. סעיף 131 10 לחוק הגנת הדייר

  24. דייר ממשיך ילד חורג לא מאומץ

  25. דור שני בדיירות מוגנת בדירות

  26. פיצוי מפונים שגרו בדיור ציבורי

  27. האם דיירות מוגנת מוגבלת בזמן ?

  28. דייר מוגן בעסק שלא משלם שכירות

  29. פינוי דייר מוגן בשל בנייה בנכס

  30. תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק

  31. מבנים מסוכנים דיירות מוגנת - פסיקה

  32. תביעה לפינוי מושכר דייר מוגן בעסק

  33. ויתור על זכאות לדיור בשיכון ציבורי

  34. פינוי דייר מוגן לצורך הריסת המושכר

  35. התנגדות להעברת זכויות של דייר מוגן

  36. תביעה לפינוי עסק מושכר בדיירות מוגנת

  37. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר - עילת פינוי

  38. דייר ממשיך - העדר רצף מגורים מספיק בדירה

  39. מתי הופך נכד של דייר מוגן לבעל זכויות מוגנות ?

  40. תביעת פינוי מכוח סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר

  41. תביעה בגין עבודות תיקונים בדירת מגורים בדיירות מוגנת

  42. הכרה כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  43. הפרת הסכם באופן המקנה זכות לפנות מהמושכר בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון