ביטול הסכם ללא נימוק

התובעת הגישה את תביעתה, נגד מי שהיו בעלי המניות בה ונושאי משרה בעת שנחתם ההסכם, בטענה כי אלו התרשלו בחתימתם על ההסכם עם אוניברסיטת איסט לונדון, מה שהביא לכך שזו ביטלה, ללא כל נימוק, את ההסכם, ובכך נכרת עורק החיים של התובעת והיא נקלעה לחדלות פרעון.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול חוזה ללא נימוק:

1. עניינה של תביעה זו בהסכם שנחתם בשנת 1998, בין התובעת (כיום היא חברה בפירוק) לבין אוניברסיטת איסט לונדון שבאנגליה (להלן- "אוניברסיטת איסט לונדון"), לפיו תשמש התובעת כנציגתה של האוניברסיטה בישראל (להלן- "ההסכם"). ההסכם הכיל תניה, על פיה כל צד, לפי רצונו, יוכל בהודעה חד צדדית של 6 חודשים מראש להביא לסיומו של ההסכם (להלן- "תנית הביטול"). ביום 7.2.01 עשתה אוניברסיטת איסט לונדון שימוש בזכות זו, המוקנית לה בהסכם, והודיעה על סיום הקשר עם התובעת החל מיום 17.9.01.
ביום 8.6.05 הגישה התובעת את תביעתה דכאן, נגד מי שהיו בעלי המניות בה ונושאי משרה בעת שנחתם ההסכם, בטענה כי אלו התרשלו בחתימתם על ההסכם עם אוניברסיטת איסט לונדון, מה שהביא לכך שזו ביטלה, ללא כל נימוק, את ההסכם, ובכך נכרת עורק החיים של התובעת והיא נקלעה לחדלות פרעון.
בתביעתה עתרה התובעת לקבלת סעד כספי, בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מביטול ההסכם, אותו העמידה על הסך של 2.6 מיליון ₪ (קרן).

הצדדים ותמצית העובדות הצריכות לעניין
2. חברה בפירוק (ביום 19.12.05 ניתן צו לפירוק התובעת במסגרת תיק פש"ר 784/05), עסקה בזמנים הרלוונטים לתביעה, בהפעלת מכללה ללימודי משפטים, מכוח רישיון שקיבלה מאוניברסיטת איסט לונדון שבאנגליה.
מחצית ממניות התובעת הוחזקו על ידי נתבעת 5, י.ב.ג.ל בע"מ (להלן- "יבגל") ולה שלושה בעלי מניות והם: נתבע 1, אמיר בירמן (להלן- "בירמן"), נתבע 3, דרור יגר (להלן- "יגר") ונתבע 7, אילן גבעון (להלן- "גבעון"). ביום 23.7.98 מכרה יבגל את מניותיה בתובעת למר חיים שרון.
המחצית השנייה של מניות החברה, הוחזקה, תחילה, על ידי הנתבע 2, גיל סתון (להלן- "סתון") אשר היה אף בעל השליטה בתובעת. יצוין, כי סתון לא החזיק במניות בעצמו, אלא באמצעות הנתבע 3, זמבי קלמן, אשר החזיק את המניות בנאמנות עבורו (יצוין, כי הנתבע 3 נמחק בהסכמה מכתב התביעה, ראה החלטתי מיום 10.1.11, ועל כן, לצורך תביעה זו, אין כל רלוונטיות להחזקת המניות בנאמנות על ידי אותו נתבע).
בירמן וסתון, ששימשו בעבר כמנהליה של התובעת היו אף בעלי המניות בתובעת ושימשו כדירקטורים בתובעת, כאשר בירמן גם שימש כדירקטור ביבגל.
הנתבע 4, יוסף גלוזמן (להלן- "גלוזמן") כיהן כיו"ר הועד המנהל של התובעת החל מיום 7.10.97 ועד ליום 31.10.98.
הנתבע 8, ד"ר שמואל הירשפלד, נתן ייעוץ אקדמי לתובעת בנושאי איכות חינוך מבוגרים והכשרת מועמדים ללימוד בשפה האנגלית, עד לשנת 1998.

ביום 12.7.98 מכר סתון את מניותיו בתובעת לחברה בשם "קידמה ג.ל.ב.י בע"מ" והחל מאותו היום חדל מלכהן כדירקטור וכמנהל בתובעת. יום למחרת, דהיינו ביום 13.7.98, מכרה החברה הנ"ל את מניותיה בתובעת למר שאול אריך. ביום 23.7.98 מכרה, כאמור, יבגל את מניותיה בתובעת למר חיים שרון (להלן- "הסכם יבגל").

3. שרשרת עסקאות זו הייתה, בין היתר, הבסיס לתביעה שהגישה יבגל נגד התובעת ונגד מר חיים שרון, שאול אריך, בירמן, יגר וגבעון בת"א 559/00 שהתברר בפני כב' השופט י' עמית, בבית המשפט המחוזי בחיפה. מפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט י' עמית (פסק דין מיום 15.8.05, להלן- "פסק דין עמית"), עולה כי בירמן, בשונה מיתר הנתבעים, פעל בשיתוף פעולה עם מר אריך במסגרת שרשרת של עסקאות הנ"ל, כאשר מטרתם של השניים, בפועל, הייתה כי מניות התובעת יגיעו, בסופו של יום, אליהם. בין בירמן לאריך הוסכם, כי אריך ירכוש את מניות התובעת מיבגל ומסתון, ולאחר מכן יעביר מחצית המניות לבירמן. על פי הסכמה זו, אריך ובירמן יחזיקו במניות התובעת בחלקים שווים, כאשר אריך היה אמור להשקיע את הכסף הנדרש לשם רכישת המניות והפעלת התובעת, ובירמן היה אמור לנהל את התובעת.

מערכת היחסים בין בירמן ואריך עלתה על שרטון, ובחודש יוני 1999 עשה אריך שימוש בכוחו הפורמאלי כמחזיק במניות התובעת ופיטר את בירמן מתפקידו כמנהל בתובעת.
מהלך זה של אריך גרר אחריו הליכים משפטיים נוספים (בש"א 5968/99 בביה"ד לעבודה; ת"א 1041/99 בבית משפט זה), אשר אינם קשורים לזירת המחלוקת נשוא דיוננו, ואדרש אליהם רק בשולי הדברים.

טענות הצדדים
4. עניינה של התביעה דכאן, מתמקד בהסכם שנחתם בין התובעת לבין אוניברסיטת איסט לונדון בשנת 1998, כאמור לעיל.
בהתאם לאמור בהסכם, התובעת היתה שלוחה של אוניברסיטת איסט לונדון ושימשה כזרועה הארוכה של האוניברסיטה בישראל, ללימודי תואר ראשון במשפטים בלבד. על פי ההסכם, כל הקורסים אשר נלמדו בשלוחה, היו קורסים של אוניברסיטת איסט לונדון, המוכתבים על ידי תוכנית הלימודים הקיימת בה, תחת פיקוחה המלא. כמו כן, כל הקורסים הועברו בשפה האנגלית, על ידי מרצים שמונו ומומנו על ידי האוניברסיטה. בהתאם להסכם, אוניברסיטת איסט לונדון הייתה אחראית על הפן האקדמי, בעוד שהתובעת הייתה אחראית על הפן האדמיניסטרטיבי, לרבות הקמת המכללה: הקמת תשתית כיתות לימוד, משרדים, ספריות; גביית תשלום מסטודנטים; תשלום למרצים ולמתרגלים וכיו"ב.

5. לטענת התובעת, סעיף 1.4 בהסכם, הקובע את תניית הביטול, נתן בידי אוניברסיטת איסט לונדון את הכוח לסיים את ההתקשרות בין הצדדים בהודעה חד צדדית, ללא נימוק, בכל זמן שהיא תמצא לנכון לעשות כן, כאשר הודעת הביטול תינתן בהתראה של שישה חודשים מראש. וזהו נוסחו של סעיף 1.4:

“1.4 This Memorandum shall operate with effect from February 15th 1998. If either party should wish to terminate the agreement, this shall be without detriment to students currently studying on the course. Termination mast be conveyed in writing to either the Chief Executive Officer of East London College or the Head of the School of Law at UEL and requires written notice 6 month’s in advance of the termination date to be sent to the same personnel. The termination date must also be at either the beginning or end of the semester. “Detriment” would be determined by the Academic Board of UEL in conjunction with the Board of Trustees of East London College”.


6. כאמור לעיל, ביום 7.2.01 עשתה אוניברסיטת איסט לונדון שימוש בזכות זו, המוקנית לה בהסכם, והודיעה על סיום הקשר עם התובעת החל מיום 17.9.01, וזאת ללא ציון מה סיבת סיום ההתקשרות.

ביום 21.11.01, דהיינו כחודשיים לאחר שנסתיים, בפועל, הקשר בין התובעת לאוניברסיטה, קיבלה התובעת הודעה מהמועצה להשכלה גבוהה, לפיה הוחלט באופן סופי לדחות את בקשתה למתן רישיון קבוע לקיים תוכנית לימודים לתואר ראשון במשפטים, כשלוחה של אוניברסיטת איסט לונדון. בהודעה צוין כי: "בבסיס הוראות סעיף 25(ד)(א) ו – (ב) לחוק למועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח- 1958, עומדת ההנחה, לפיה מוסד האם מסכים ורוצה את המוסד בישראל כשלוחתו. על כן, לאור הודעת מוסד האם, כי אינו מעוניין בהמשך הקשר עם המוסד בישראל כשלוחתו, נשמטה הקרקע ממתן רישיון למוסד המבקש להיות שלוחה של מוסד האם. כזכור, למוסד הוענק רישיון זמני ומותנה עד ליום 30.6.03, המאפשר את המשך לימודיהם של סטודנטים שהחלו את לימודיהם במוסד בעת שהיה לו רישיון בר תוקף, כמופרט בהחלטת המועצה מיום 13.9.01" (נספח ז' לכתב התביעה).

במועד בו ביטלה האוניברסיטה את ההסכם, למדו ארבעה מחזורים של סטודנטים בשלוחה, ובסך הכל 76 סטודנטים. על פי האמור בסעיף 1.4 בהסכם, הצדדים התחייבו שלא לפגוע בסטודנטים הקיימים, ולפיכך התובעת הייתה מחויבת להמשיך ולהפעיל את השלוחה ולקיים את הלימודים בה עבור הסטודנטים הקיימים, עד לסיום התואר על ידי אחרון הסטודנטים. התובעת, ביקשה מאוניברסיטת איסט לונדון אישור לרשום סטודנטים נוספים ללימודים, אך זו סירבה.

יצוין, כי לאחר ביטול ההסכם, התובעת הגישה בקשה לצו עשה בבית המשפט באנגליה, במסגרתו נתבקש בית המשפט להורות לאוניברסיטת איסט לונדון לקבל לשורותיה, כסטודנטים מן המניין, קבוצת סטודנטים שסיימו (בשלוחה בישראל) קורס הכנה ללימודי משפטים באנגלית. לסטודנטים הנ"ל הובטח, כי לאחר סיום הקורס בהצלחה, הם יוכלו להמשיך בלימודיהם לתואר ראשון במשפטים בשלוחה שבישראל. לאחר שסיימו התלמידים הנ"ל את קורס ההכנה באנגלית, סירבה האוניברסיטה לבקשת התובעת, לרשום סטודנטים אלו לתוכנית הלימודים. בסופו של יום, ניסיון התובעת לא צלח, ובית המשפט באנגליה דחה את הבקשה לצו עשה (פסק דינו של בית המשפט באנגליה צורף כנספח ח' לכתב התביעה).

7. לטענת התובעת, הפעלת המכללה עד ליום 30.6.03 (כפי שנקבע בהחלטת המועצה ללימודים גבוהים), ללא יכולת לגייס סטודנטים נוספים, גרמה להפסדים רבים. לטענתה, עקב ביטול החוזה ירדו, למעשה, לטימיון כל השקעותיה בהקמת המערך והתשתית של המכללה (השקעה של למעלה ממיליון ₪, כך הטענה), תוך הפסד ניכר, כאשר היא לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הספקים, הסטודנטים וכלפי העובדים, דבר שהובילה למצב של חדלות פירעון.
לטענת התובעת, החתימה על הסכם, היא שהביאה, בסופו של יום, להפסד של למעלה מ- 2.6 מיליון ₪, הפסד שהוביל, כך הטענה, לחדלות פירעונה ולפירוקה של התובעת.

לטענת התובעת, כל הנתבעים, מלבד נתבע 8 שהיה יועץ, היו מנהלים בכירים בה, בעלי שליטה ו/או אורגנים בה, היו שותפים לקבלת החלטות בתובעת, והם הפרו את חובת הזהירות והאמונים כלפיה, הן בעת ניהול המשא ומתן לפני כריתת ההסכם, והן בכך שהביאו לחתימת ההסכם, הכולל את תניית הביטול. עוד נטען, כי בעצם החתימה על ההסכם, הנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר בשם התובעת, סיכון בלתי ראוי ובלתי סביר להון העצמי שהשקיעו בחברה. לטענת התובעת, הנתבעים נקטו ב"מימון דק", תוך סיכון עצום לעצם קיומה של התובעת.
באשר לנתבע 8, ד"ר שמואל הירשפלד (להלן- "ד"ר הירשפלד") נטען, כי הוא הפר את חובתו, כיועץ ואורגן בתובעת, ליתן לתובעת יעוץ אחראי, זהיר ומקצועי.

8. מנגד, הנתבעים סבורים כי המדובר בתביעה קנטרנית, משוללת יסוד וכי יש לדחותה על הסף משתי סיבות עיקריות: שיהוי- לטענת הנתבעים, החל מסוף שנת 1998 הם התנתקו מן התובעת, מכרו את מניותיהם בה וחדלו מכל תפקיד בה. משכך, הגשת התביעה לאחר כ- 7 שנים ממועד מכר המניות, ולמעלה מ- 4 שנים לאחר סיום ההתקשרות מצד האוניברסיטה, מעידה כי התובעת שתקה משך 7 שנים, ובעצם ויתרה על כל טענה כלפי הנתבעים, בכל הנוגע לפעולותיהם בתובעת.

השתק ומניעות- לטענת הנתבעים, במועד העברת המניות היה ההסכם נשוא הדיון, על יתרונותיו וחסרונותיו, ידוע הן לתובעת והן לרוכשי המניות, ובעיקר, לאריך. לטענת הנתבעים, העברתם המניות נעשתה כנגד שחרור מפורש ו/או מכללא מכל טענה, הנובעת מפעילותם של הנתבעים בתובעת.

לגופו של עניין, טענו הנתבעים, כי הם היו בעלי תפקידים ובעלי מניות במכללה בתקופה שמיום הקמתה ועד חודש יולי 1998 (להלן- "התקופה הראשונה"), וכי לאחר שעזבו את תפקידיהם בתובעת, החל מסוף שנת 1998 ועד יום הגשת התביעה (להלן- "התקופה השנייה") התובעת נוהלה בפועל על ידי מר אריך, אשר רכש 99% ממניותיה עוד ביום 23.7.98, כאשר בנו של אריך, מר עיבל אריך, מנהל את התובעת בפועל, הוא אף בעל מניות ודירקטור בתובעת החל מיוני 1999. כמו כן, הנתבעים הצביעו על שלושה אנשים שהיו שותפים לקבלת החלטות בתובעת: מר משה תושיה ומר יגאל מלצר, אשר תיפקדו כדירקטורים בחברה החל משנת 1999 ועד ליום הגשת התביעה, ומר נמרוד בכר, עו"ד אשר שימש, כך הטענה, יועץ משפטי של התובעת החל מיום 12.7.98 ועד למועד הגשת התביעה.

9. לטענת הנתבעים, אמנם ההסכם נחתם בתקופה הראשונה, אך יחד עם זאת, בעלי המניות ובעלי התפקידים הנ"ל ידעו אודות נוסחו של ההסכם טרם כניסתם לתפקיד, והם אף פעלו משך שנים על פי הוראותיו. כן נטען, כי ביטול ההסכם, מצד אוניברסיטת איסט לונדון, הינו פועל יוצא של מעשיהם ומחדליהם של בעלי התפקידים הללו, שכן בתקופה בה כיהנו כולם כדירקטורים ומנהלים בתובעת ו/או יועצים בה , הם ביטלו את פורום "חבר הנאמנים" של התובעת. על פי הטענה, סעיף 1.4 בהסכם קבע כי חבר הנאמנים היה הפורום המתאים לשמירת זכויות התובעת, ובעצם, ביטולו הוא שהוביל ונתן בידי האוניברסיטה את הכוח להודיע על ביטולו של ההסכם, ללא כל יכולת מצד המכללה למנוע זאת. בנסיבות אלו, כך טענו הנתבעים, היה על התובעת להגיש תביעתה נגד מר אריך, בנו, מר תושיה ומר מלצר (למען הנוחות יכונו אלו יחדיו "אריך ואנשיו").
כן טענו הנתבעים, אין כל קשר סיבתי בין התנהלותם כבעלי תפקידים ובעלי מניות בתובעת בתקופה הראשונה, ובייחוד אין כל קשר בין חתימתם על ההסכם בתקופה זו, לבין ביטול ההסכם על ידי האוניברסיטה. כן נטען, כי אין כל קשר סיבתי בין התנהלותם כבעלי תפקידים ובעלי מניות בתובעת, ובייחוד לחתימתם על ההסכם, לבין נזקיה הנטענים של התובעת.
לטענתם של הנתבעים, אין להם כל מידע באשר למה שהתרחש במכללה במהלך התקופה השנייה, במהלכה, כך לטענתם, השתכלל רוב נזקה של המכללה, וכי אין להם כל אחריות למה שנעשה במכללה לאחר תום התקופה הראשונה, בה הם חדלו מלכהן בכל תפקיד במכללה. הנתבעים טענו, כי אין להם כל ידיעה מדוע בוטל ההסכם מצד האוניברסיטה, וכתב התביעה אינו שופך אור, בלשון המעטה, על הסיבה בגינה החליטה האוניברסיטה לבטל את ההסכם על פי סעיף 1.4. הנתבעים ציינו, כי התובעת הסתירה (ועדיין מסתירה) מבית המשפט את העובדה כי אוניברסיטת איסט לונדון הגישה כנגדה תביעה לתשלום סכומים מוסכמים במסגרת ההסכם, כגון שכר לימוד, אשר לא שולמו לאוניברסיטה עד ליום הזה.
על כך יש להוסיף, כי אין חולק שעל פי המפורט בהסכמים שנחתמו על ידי הצדדים (הסכמי מכר המניות שנעשו בשנת 1998 המוזכרים לעיל), עולה כי בסוף התקופה הראשונה, במועד בו עזבו הנתבעים את תפקידיהם בתובעת, לתובעת היה הפסד שלא עלה על הסך של 400,000 ₪.
מכאן, לשיטת הנתבעים, יתר הפסדיה של התובעת, העולים על הסך של 400,000 ₪, נוצרו בתקופה השנייה בה ניהלו את התובעת מר אריך ואנשיו.
באשר לנזק, נטען, כי התובעת לא פירטה ולא הציגה ולו אסמכתא אחת ממנה ניתן ללמוד מהו מקור הנזק, שכן ייתכן מאד, שהחלטה בדבר המשך פעילותה של התובעת לאחר הודעת הביטול של ההסכם – החלטה שהתקבלה על ידי אריך ואנשיו שכיהנו כדירקטורים באותה תקופה- היא שהובילה להפסדים הכבדים, הנטענים, של התובעת. נטען, כי יתכן שהחלטותיה של התובעת בתקופה השנייה, בטרם בוטל ההסכם, הם שהובילה לנזק הנטען, שכן ככל שהנהלת התובעת בחרה להפעיל מחזור לימודים שלם, תוך ידיעה כי היא פועלת במסגרת של הפסד תפעולי שוטף, מתחת לנקודת האיזון (של הפסד ורווח), הרי שהיא נטלה על עצמה סיכון שהיא תיוותר בהפסד בעת ביטול ההסכם.
כן נטען, כי בהינתן שלאחר התקופה הראשונה ובטרם בוטל ההסכם, הייתה התובעת בהפסד של 400,000 ₪, היה עליה להוכיח, וכך היא לא עשתה, כי היא ניסתה להקטין את נזקיה אף בטרם ביטול ההסכם.
לאור דברים אלו ולאור היעדר הראיות מטעם התובעת, טענו הנתבעים, כי כלל לא ברור וכלל לא הוכח כי ביטול ההסכם הוביל להפסד הנטען, ויש יסוד סביר להניח כי הנזק נגרם אך ורק מהתנהלותה השוטפת של התובעת במסגרת תקופת ההסכם השנייה.
באשר לנוסחו של ההסכם ולטענה כי בעצם החתימה עליו התרשלו הנתבעים, טענו הנתבעים, כי התובעת חתמה על ההסכם, באמצעות בירמן וסתון, לאחר שלוותה בייעוץ משפטי שניתן לה על ידי עורכי הדין מר ארז גוטמן ומר רונן בנדל, אשר בדקו את ההסכם ואישרו לבירמן ולסתון לחתום עליו בשם התובעת. לטענתם, עורכי הדין שקלו את ההשלכות המשפטיות של כלל סעיפי ההסכם ולא מצאו בו כל פגם.
כמו כן, נטען, כי סעיף 1.4 בהסכם, עליו השליכה התובעת את כל יהבה, הינו סביר ומאוזן ואין בו משום סטייה מהפרקטיקה המקובלת, שכן הסעיף מקנה לשני הצדדים זכות ביטול הדדית ושווה, הסעיף מחייב הודעה מראש של שישה חודשים, כאשר הודעת הביטול תינתן בכתב בתום הסמסטר או בתחילת הסמסטר. בנוסף, והחשוב לענייננו, הסעיף קובע כי ביטול ההסכם אינו חל על סטודנטים אשר התקבלו ללימודים ואין בו כדי לפגוע בסטודנטים הלומדים במכללה. משכך, ברור כי הסעיף איננו "מקפח" ולא ניתן לטעון כי החתימה על ההסכם, יש בה משום רשלנות.

10. אלו, בתמצית, טענות הצדדים. אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות על כל חלקיה, כפי שיפורט להלן.

אחריות הנתבעים ברשלנות
עוולת הרשלנות מוסדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (סעיפים 35 ו-36 לפקודה), היא מבוססת על מספר יסודות שרק עם הצטברותם משתכללת אחריות בגין רשלנות, ואלו היסודות: חובת זהירות, התרשלות באי קיומה, קשר סיבתי ונזק (ראו, למשל ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817, 825). 
  
הלכה היא כי דירקטור בחברה חב לה חובת זהירות מושגית. עליו לצפות כי אם יתרשל, כי אז עשויה החברה להינזק. ביטוי לגישה זו ניתן בהוראת סעיף 252 לחוק החברות, לפיה "נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".
על מנת להוכיח כי הנתבעים התרשלו, על התובעת לבסס, בצד חובת הזהירות המושגית, קיומה של חובת זהירות קונקרטית. חובה תוטל רק אם בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, היה על הדירקטור לצפות לכך שהתרשלותו תזיק לחברה (ראו, למשל ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 781).
בפרשה שלפנינו, התובעת מבקשת להטיל על הנתבעים אחריות בנזיקין, בגין חתימה על ההסכם, חתימה שהובילה, כך הטענה, לנזק הכספי שנגרם לתובעת, והשאלה הדרושה להכרעה הינה, האם בנסיבות של חתימה על ההסכם, היה על הדירקטורים לצפות שהחתימה על ההסכם, תגרום לסגירתה של המכללה ותוביל להפסדים כספים?
בעניין זה יש לבחון כל נתבע לגופו, שכן האחריות ברשלנות, מוטלת על כל דירקטור בנפרד והיא אינדיבידואלית. אין דירקטור אחד אחראי לרשלנותו של דירקטור אחר.
בענייננו, נתבעים 4- 5 ו- 8 כלל לא היו דירקטורים בתובעת, כפי שיפורט להלן:
נתבע 4, מר גלוזמן הועסק על ידי התובעת ביום 9.10.1997 כ"יו"ר הועד המנהל של החברה" (ראה חוזה התקשרות, נספח א' לכתב הגנתו), וזאת לתקופה של מספר חודשים בלבד. בהתאם לחוזה העסקה, מר גלוזמן היה כפוף ל"מועצת המנהלים"- הוא הגוף המחליט לעניין פעילות החברה "בכל דבר ועניין". כן עולה מהחוזה, כי מר גלוזמן לא לקח חלק בהליך קבלת החלטות במכללה. כך למשל, קובע ס' 3 בחוזה, שכותרתו תפקידים וסמכויות של נותן השירות: "נותן השרות ימלא תפקיד של יו"ר הועד המנהל. מועצת המנהלים תקבע את תוכנית העבודה. נותן השירות יפעל על פי מדיניות שתקבע מועצת המנהלים וידאג להוציא אותה אל הפועל...נותן השירות יהווה דמות ייצוגית (front) לפעילות החברה בכלל, ישמש כנציגה ומייצגה כלפי גורמי חוץ". בחוזה ישנה הפרדה בין "המנהלים ובעלי המניות" כלשון החוזה, לבין גלוזמן "נותן השירות", כאשר "בעלי המניות ומועצת המנהלים יעשו, על חשבון החברה, ביטוח מתאים, לנותן השירות, כדי לבטחו כנגד תביעות מכל סוג ותוצאותיהן מכל סוג, הנובעות מתפקידו ומהתחייבותו ומביצועם. בעלי המניות ומועצת המנהלים מתחייבים להעסיק ייעוץ משפטי מתאים ושוטף לחברה וכן רואה חשבון שיספק שירותי ייעוץ שוטפים לחברה".
סעיף 7 בחוזה קובע כי: "למען הסר ספק מפורש בזה כי נותן השירות מבצע את השירות והוראות הסכם זה כקבלן עצמאי, כמובנו בדינים השונים החלים ושיחולו על כל עניין ועניין, ונתן השירות לא יחשב בשום מקרה לצורך עניין שהוא כעובד החברה".
משכך, נראה כי אין לתובעת כל עילה כנגד מר גלוזמן כדירקטור בתובעת, בכל הנוגע לחתימה על ההסכם נשוא הדיון, שכן מר גלוזמן לא קיבל החלטות בתובעת, לא הייתה לו זכות חתימה בשם התובעת, ולפי הוראות חוזה הוא כלל לא היה עובד של התובעת, ומקל וחומר לא היה דירקטור בתובעת.
לאור האמור לעיל התביעה כנגד מר גלוזמן נדחית.

באשר ליבגל, לא ניתן לומר כי לתובעת קמה כל עילת תביעה כנגדה, שכן יבגל הינה אישיות משפטית נפרדת, ואין ליחס ליבגל את אשר יוחס לבירמן, כמנהל ודירקטור בה. בנידוננו, יבגל לא פעלה מעולם בשם התובעת או כדירקטור בתובעת וכל שהוכח לגביה, הוא כי החזיקה במחצית ממניות התובעת עד ליום 23.7.98. בכך, כמובן, אין כדי להקים עילה של הפרת חובת אמונים של דירקטורים, ואף דין התביעה כנגדה להידחות.

באשר לנתבע 7, גבעון, משלא הועלתה כנגד גבעון כל טענה מטעם התובעת, מלבד היותו מחזיק בכ- 1/3 ממניות יבגל, לא מצאתי כל עילת תביעה נגדו. לא הוכח כי גבעון נטל חלק בהליך קבלת ההחלטות או כי היה מעורב בחתימה על ההסכם נשוא הדיון.
משכך, דין התביעה, אף כנגדו, להדחות.

באשר לנתבע 8, ד"ר הירשפלד, הוכח בפני, כי ד"ר הרשפלד, לא היה אחראי על ענייניה של התובעת מבחינה ניהולית וכספית, וכל תפקידו התמצה בהבטחת איכות אקדמית של הלימודים במוסד.

אכן ד"ר הירשפלד שימש כיועץ לתובעת במהלך המשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם, אך הוא לא עמד לבדו במערכה, שכן החתימה על ההסכם לוותה בייעוץ משפטי מקצועי מטעם עו"ד ארז גוטמן ועו"ד רונן בנדל, היועצים המשפטיים של התובעת אותה העת, ורואה החשבון, מר רון שביט ואין לייחס לד"ר הירשפלד כל אחריות בעניין זה.

11. לו סברה התובעת, באמת ובתמים, כי עצם החתימה על ההסכם ובו תניית הביטול, מהווה רשלנות בפני עצמה, ולכשעצמי אינני סבור כך כלל ועיקר, שומה היה עליה להגיש תביעה כנגד יועציה המשפטיים, אותם שכרה על מנת להגן על האינטרסים שלה, ונשגב מבינתי על שום מה העדיפה להגיש התביעה חסרת שחר כנגד הדירקטורים.
שכן, בניגוד לדירקטורים, שחייבים לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על עניינה של החברה, בין היתר, באמצעות העסקת שירותיהם המקצועיים של אנשי מקצוע מיומנים, על עורכי הדין שערכו את ההסכם, חלה חובה מקצועית בפן המשפטי של ההסכם, ואני סבור שדברים אלה אף היו ברורים לתובעת.

12. באשר לנתבעים בירמן, סתון ו-יגר, לגביהם ניתן לומר כי היו דירקטורים בתובעת, מורשי חתימה שלה ולקחו חלק פעיל בניהולה.
באשר לבירמן, אין חולק, כי הוא היה מנהל בתובעת, מנהל יבגל, בעל המניות בשתי החברות הנ"ל, והוא לקח חלק פעיל בכל הקשור להחלטות התובעת, הסכמים עליהם חתמה התובעת וכיו"ב.
באשר לסתון, מן הראוי לציין, כי התרשמתי שתפקידו כדירקטור ומקבל החלטות בתובעת, היה שולי לתפקידו כמשקיע בתובעת (ובמילותיו של כב' השופט עמית: "סתון הביא את הכסף ובירמן הביא את הידע והכישורים"). עם זאת, בפועל, סתון היה דירקטור ועל כן יש לבחון האם הוא ובירמן התרשלו בתפקידם כדירקטורים, כאשר חתמו בשם התובעת על ההסכם.

חובת הזהירות הקונקרטית
13. כאמור, התובעת טענה, כי הנתבעים "לא נקטו במידת הזהירות הראויה, פעלו בפזיזות ובהתרשלות, בחתימתם על הסכם ההתקשרות עם מוסד האם תוך ידיעה מלאה כי ההסכם כולל אפשרות על פי סעיף 1.4 לפיה מוסד האם ינתק עצמו מן המכללה וישאירה מול שוקת שבורה". לטענתה, משמעות סעיף 1.4 בהסכם היא, בפועל, כי האוניברסיטה יכולה לבטל את ההסכם באופן חד צדדי, ובכל עת שתבחר וללא מתן הסבר.

דעתי נחרצת כי טענת התובעת בעניין זה, אין בה כל ממש ודינה להידחות.
אזכיר כי סעיף 1.4 בהסכם קבע, כדלהלן:

“1.4 This Memorandum shall operate with effect from February 15th 1998. If either party should wish to terminate the agreement, this shall be without detriment to students currently studying on the course. Termination mast be conveyed in writing to either the Chief Executive Officer of East London College or the Head of the School of Law at UEL and requires written notice 6 month’s in advance of the termination date to be sent to the same personnel. The termination date must also be at either the beginning or end of the semester. “Detriment” would be determined by the Academic Board of UEL in conjunction with the Board of Trustees of East London College”.

מקריאת הסעיף עולים הדברים הבאים:
כל צד להסכם רשאי להביא לסיומו, וזאת מבלי לפגוע בסטודנטים הקיימים.
ביטול ההסכם יהיה בכתב תוך מתן התראה של שישה חודשים מראש.
תאריך סיום ההתקשרות חייב להיות או בתחילתו של כל סמסטר לימודים, או בסופו של כל סמסטר לימודים.
"נזק" ייקבע על ידי המועצה האקדמית של אוניברסיטת איסט לונדון, בשיתוף עם חבר הנאמנים של מכללת איסט לונדון.

באשר לתניה בהסכם, על פיה כל צד להסכם רשאי להביא לסיומו, מבלי מתן הסבר, יש לזכור כי בתחום בו אנו עוסקים מערכת היחסים בין התובעת לאוניברסיטה עוגנה בהסכם זיכיון, הדומה במהותו להסכם הפצה, שהינו מסוג החוזים אשר לגביהם נפסק כי הם מבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים וכי חזקה שהם אינם מיועדים לעמוד בתוקפם לצמיתות אלא כל עוד יחסי האמון שוררים בין הצדדים (ראו ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671).
ההלכה בעניין חוזים מעין אלו היא שהצדדים רשאים להחליט בהסכם כי לכל אחד הזכות להביא לביטול ההסכם ואין לכפות על צדדים להסכם מסוג זה, שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם בניגוד לרצונו של מי מהם (ראו רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פיסקה 11 ([טרם פורסם], ניתן ביום 9.7.2007)). משכך, אין כל יוצא דופן בסעיף 1.4, בכך שהוא נותן לכל צד את הכוח לסיים את ההסכם, מבלי סיבה, בהתראה בכתב ומראש.

כמו כן, בענייננו לא מצאתי כי הסעיף בלתי סביר או שהוא לא מאזן את האינטרסים של הצדדים. מנוסח הסעיף עולה, כי הסעיף הינו סביר ומאוזן, הוא הדדי והוא מביא בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים המעורבים, הן המכללה, הן האוניברסיטה ובעיקר הסטודנטים הלומדים.

14. כמו כן, והוא החשוב לענייננו, שבטרם החתימה על ההסכם, התובעת נעזרה בשירותיהם המקצועיים של היועצים המשפטיים שלה, עו"ד ארז גוטמן ועו"ד רונן בנדל, אשר מתוקף תפקידם בחנו את נוסח ההסכם ואת השלכותיו המשפטיות.
בעניין זה העיד בירמן, כי: " על הניסוח, במיוחד לקחנו את עו"ד ארז גוטמן, בוגר אוניברסיטה בריטית איסט לונדון, שיבין במשפט האנגלי, יגיד מה מקובל, מה נהוג במוסד כזה, הוא עשה את העבודה" (ראו עמ' 60 לפרוט', שורות 23- 25).
בנוסף, התובעת נעזרה אף בשירותו המקצועי של רואה חשבון, מר רוני שליט. מכאן, שאף ההליכים שקדמו לחתימת ההסכם, בשלב המשא ומתן, היו נאותים ומקצועיים. התובעת שכרה יועצים משפטיים, יועץ אקדמי- ד"ר הירשפלד ורו"ח. בנוסף, מן הראיות עולה, כי שלב המשא ומתן לא היה קצר, כך שלא ניתן לומר כי החתימה עליו הייתה ללא שקדמה לה הפעלת שיקול דעת ובחינת העניינים לעומקם.
מן האמור לעיל עולה, כי הנתבעים, כדירקטורים, ערכו משא ומתן בטרם חתמו על ההסכם, שכרו את שירותיהם של יועצים מקצועיים, עורכי דין ורואה חשבון על מנת לנהל את המשא ומתן ולנסח את הסכם, ודי באלו כדי לקבוע כי נהגו כדירקטורים סבירים באותן הנסיבות.
משכך, אין בהסכמתם של הנתבעים לחתום על ההסכם בכללותו, ועל סעיף 1.4 בהסכם בפרט, משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית.

15. בנוסף, ולמעלה מן הדרוש, אציין כי על מנת להוכיח עוולת רשלנות, היה על התובעת להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה הנטענית מזה לבין הנזק מזה, כאשר קשר סיבתי זה חייב לקיים שני היבטים: עובדתי ומשפטי.
בנטל הוכחה זה לא עמדה התובעת.
ההיבט העובדתי (הקשר הסיבתי העובדתי) משמעותו הינה כי ההתרשלות הנטענת של הדירקטורים היתה "הסיבה בלעדיה אין" לנזקה של החברה. אף עניין זה לא הוכח כלל ועיקר.
נתברר כי בחודש בו מכרו יגר, סתון ויבגל, את מניות התובעת שבבעלותם, וחדלו מכל תפקיד בתובעת, היה מאזן החברה בהפסד בסך של כ- 440,000 ₪. מאז ועד לשנת 1999 ניהלו את התובעת בירמן ואריך. בשנת 1999, משהגיעה מערכת היחסים בין אריך לבירמן לקיצה, המשיך אריך בניהולה הבלעדי של התובעת, תוך שהוא ממנה אנשים מטעמו לניהול התובעת, כאשר בידיו 99% ממניות התובעת.
התובעת לא הוכיחה מה התרחש בין השנים 1999- 2001, עד ליום בו ביטלה האוניברסיטה את ההסכם, לא הוכח מה הוביל להפסד הכספי שנצבר בין השנים 2001- 2005, המועד בו התובעת הגיעה למצב של חדלות פירעון.
מעיון בראיות שהוגשו בתיק זה עולה, כי לא הנתבעים הם אלו אשר התנהלו באופן לא סביר ובכך גרמו לתובעת להפסדים, ואפשר ואת עוון צבירת ההפסדים וקלקול היחסים עם האוניברסיטה, יש לפקוד דווקא על אריך, שהוא היה המוציא והמביא בתובעת בשנים הרלוונטיות הללו.
לא יהא זה מיותר להוסיף, כי בחקירתו הנגדית של אריך, התברר, כי עת הופסקה הפעילות של התובעת (שנת 2004 לערך), מר אריך הקים מכללה חדשה בשם "בינה המכללה בע"מ" והעביר אליה את כל פעילותיה של התובעת, את הרכוש של התובעת ואת הציוד שלה (ראו עמ' 32- 33 לפרוט').

באשר לקשר הסיבתי המשפטי, השאלה שיש לשאול בענין זה היא מדוע בוטל ההסכם על ידי האוניברסיטה?
כתב התביעה לא מגלה לנו חידה זו. אפשר ואת התשובה לשאלה זו, ניתן למצוא בכתב התביעה שהגישה האוניברסיטה נגד התובעת, בבית משפט השלום בחיפה, באוגוסט 2005, תביעה כספית על סך של 600,000 ₪ (ת"א 13779/05). האוניברסיטה תבעה את התובעת, את מר משה תושיה, את עו"ד יגאל מלצר ואת אריך ואנשיו, בגין חובות כספיים שלא שולמה לה, ובגין סירובו של אריך להידבר ולהגיע להסדר תשלום, והיא אף ביקשה להרים את מסך ההתאגדות של התובעת, על מנת להטיל אחריות אישית על אריך ואנשיו, בטענה כי אלו לא העבירו כספים אל האוניברסיטה.
(ביני לביני, במסגרת הליכי הפירוק של החברה, הורתה כב' הנשיאה גלאור על עיכוב התביעה הנ"ל, לאור הליכי הפירוק, לאחר מכן, ביקשה האוניברסיטה למחוק את תביעתה ולהצטרף להליכי הפירוק, כנושה של החברה).

ראוי לציין, כי התובעת לא פירטה מה הנזק שנגרם לה כתוצאה מביטול ההסכם, ולא חקרה איש בעניין זה, מלבד אריך, אלא רק הציגה עותק של מאזן החברה, כאילו יש במאזן להוכיח כי ההפסדים הכספיים של התובעת, הם נזק שנגרם מביטול ההסכם, והוא נובע מהתנהלותם של הדירקטורים. כל זאת על רקע עדותו של אריך, כי התובעת "לא הרוויחה בשום שלב", וכי ברמה העקרונית התובעת פעלה בהפסד תפעולי שוטף כמעט לאורך כל חייה (עמ' 11 לפרוט', שורות 16- 22 וכן עמ' 33 לפרוט', שורות 8- 13).

משאלו הם פני הדברים, התביעה, כאמור, נדחית על כל חלקיה.

יצוין, כי לא ראיתי טעם של ממש לדון בטענת התובעת, כי הנתבעים נקטו בשיטת "מימון דק", שכן טענה זו נטענה באופן סתמי ביותר, ללא כל ביסוס עובדתי וללא כל ביסוס משפטי, ומשכך, ממילא, דינה להידחות.

התובעת תשא בשכ"ט עו"ד של ב"כ הנתבעים ד"ר הירשפלד, בירמן ויבגל, שיוצגו ע"י בירמן, בסך של 35,000 ₪.
התובעת תשא בשכ"ט עו"ד של ב"כ הנתבעים 2 ו- 6, סתון ויגר, בסך של 35,000 ₪.
התובעת תשא בשכ"ט עו"ד ב"כ הנתבע 4, מר גלוזמן, בסך של 35,000 ₪.
לסכומים הנ"ל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוזה

  2. השבה הדדית

  3. ביטול הסכם חליפין

  4. תוצאות ביטול חוזה

  5. ביטול הסכם ללא נימוק

  6. הודעה על ביטול חוזה מכר

  7. פיצוי בגין ביטול חוזה מכר

  8. ביטול הסכם עקב ניצול מצוקה

  9. ביטול הסכם בשל הפרה יסודית

  10. ביטול הסכם בהעדר צלילות דעת

  11. בקשה לביטול הסכם סיום עבודה

  12. ביטול הסכם מייסדים בהתנהגות

  13. תביעה "חוזית כספית" לביטול הסכם

  14. לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה

  15. תביעה לביטול הסכם למכירת רכב (ב.מ.וו. דגם 540 שנת ייצור 2000)

  16. זכאות לסיים את ההתקשרות עקב פרסומים נרחבים בכלי התקשורת אודות חשדות פליליים

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון