שלילת זכות התייחדות

שלילת זכות התייחדות
1.     הרקע הכללי והמחלוקת בין הצדדים:

עניינה של העתירה שלפני בשלילת זכותו של העותר להתייחד עם אשתו.

העותר עצור עד תום ההליכים בת.פ. 1257/02 של בימ"ש מחוזי נצרת ומוחזק בכל תקופת מעצרו במתקן הכליאה שבבית מעצר קישון, אשר הסמכות לדון בעתירות אסירים השוהים בו מסורה לבימ"ש זה. במהלך תקופת מעצרו, אושר לעותר להתייחד עם אשתו. לאחרונה, וביום בו אמור היה להיפגש עם אשתו, הודע לו כי מפקד בית המעצר החליט לבטל את מפגש ההתייחדות לאור מידע מודיעיני בעניינו של העותר. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה.

טענותיו של העותר בתמצית הן שתיים:

טענתו הראשונה היא כי לא היה מקום לשלול את הזכות על בסיס מידעים (המוכחשים לכשעצמם) ואשר אינם קושרים את אשתו בצורה כלשהי לחשדות המיוחסים לו. עוד טוען הוא כי למעשה בכל עת בה היה בית מעצר קישון מנוהל ע"י המשטרה, התאפשר לו לממש את הזכות, ללא כל בעיה. לטענתו, כפי שמשתמע ממנה, ההגבלות החדשות הן כתוצאה מהעברת ניהול בית מעצר קישון מהמשטרה לשרות בתי הסוהר ושינוי אמות המידה להענקת הזכות כתוצאה מכך, וללא שהנסיבות בשטח יצדיקו את שלילת הזכות.

טענתו השנייה היא כי ההחלטה בעניינו התקבלה בלא שהתקיים שימוע ולמעשה נשללה ממנו זכות יסוד בלא שניתנה לו כל הזדמנות לטעון כנגד שלילת הזכות.

אדון להלן בטענות השונות.

2.     זכות ההתייחדות:

עציר או אסיר המוחזקים במשמורת חוקית אינם יכולים לממש את הזכות להימצא ולבוא במגע עם בני משפחתם. החזקתו של אדם בבית מעצר מבודדת אותו מן החברה ומכתיבה משטר חיים שיש בו שלילה של זכויות, וזאת מעצם היותו עצור. ואולם, יש זכויות המלוות את העצור גם בעת מעצרו.

"זכויות האדם של האסיר, להבדיל מחפצים אישיים שהוא נאלץ להשאיר מאחור, נכנסות עם האסיר אל תאו בבית הסוהר, ככל שלא נשללו על ידי החוק, ושירות בתי הסוהר חייב לקיים ולכבד אותן" (דברי השופט זמיר בעע"א 7440/97 מדינת-ישראל נ' גולן, פ"ד נב(1), 1, 8). זכויות יסוד אלו ממשיכות להתקיים אלא שהמעצר מגבילן. בהתאם, יש לפרש את דיני המעצר כך שיפגעו בזכויות היסוד הנ"ל ויגבילו את מימושן אך ורק במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה.
כך גם הזכות לקיום יחסי אישות, זכות ההתייחדות. זכות זו הוכרה בפסיקה כזכות מהמעלה הראשונה, גם אם טרם נקבע אם יש לראותה כזכות יסוד שוות דרגה לזכויות יסוד אחרות שהן פועל יוצא של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ראה:

בג"צ 114/86, וויל נ' מדינת ישראל, פד"י מ"א(3) 477, 483-484;
עע"א 4714/04, רע"ב 5614/04, יגאל אמיר נ' שירות בתי הסוהר, פס"ד מיום 7.3.05 פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, סעיף 20 ואילך.

ואולם זכות זו אינה זכות מוחלטת וניתן להגבילה, מטעמים ענייניים ולתכלית ראויה. הזכות מתקיימת גם אם נשללה חירותו של אדם בעת מעצרו, ואולם "שלילת החירות וחופש התנועה, ועמה הצורך לנהל באורח תקין את חיי בית הכלא - דהיינו: האינטרסים הנוגדים לזכות לחיי-אישות - יש בהם כדי לאצול על מימושה של הזכות לחיי אישות. השאלה הנשאלת היא: עוצמתם של אותם אינטרסים-של כנגד - מהו, וכנגזר מכך, היכן תיקבע נקודת האיזון לאורך הסקאלה, לאמור, מהו האיזון הראוי בין שלילת החירות הנעשית על פי דין, לבין מתן אפשרות לקיום יחסי אישות סבירים בלא לסכן את האינטרסים הנוגדים" (פסה"ד בעניין יגאל אמיר הנ"ל, סעיף 22).

בשים לב לאמור לעיל, על ביהמ"ש לשקול האם שלילת זכות ההתייחדות בעניינו של העותר נעשתה כדין.

3.     שלילת הזכות להתייחדות:

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים בדבר הסמכות לשלול את הזכות. זכות זו, כמו כל זכות של עציר ואסיר, אינה מוחלטת וכאמור לעיל ניתן להגבילה. אין חולק גם כי מפקד בית מעצר מוסמך לשלול את הזכות בנסיבות בהן יש במימוש הזכות כדי לפגוע באינטרסים חיוניים כגון בטחון הכלואים, בטחון הציבור, סדר בבית הסוהר וכיוצ"ב. אין גם מחלוקת כי ניתן לשלול זכות זו, כמו זכויות אחרות המוקנות לעצירים ולאסירים וזאת במסגרת של ענישה וכתגובה להתנהגות שאינה בהתאם למותר בתחומי בית הסוהר.

השאלה אשר בפני בית המשפט הינה האם התקיימו במקרה זה התנאים להפעלת הסמכות וכן האם שלילת הזכות מהווה, בנסיבות העניין, סנקציה אשר אינה חורגת מהמידתיות הראויה.

כלל בסיסי הוא שפקודת בתי הסוהר מאפשרת ומחייבת שיקול דעת פרטני, בכל מקרה ומקרה ובהתייחס לכל עציר ואסיר, כך שהחלטה בעניינו תהיה עניינית, סבירה, ומידתית, כנדרש מרשות מנהלית, גם בהקשר לזכויות עצירים ואסירים. ראה:

עע"א 1076/95, 7488 מדינת ישראל נ' סמיר קונטאר, תק-על 96(3), 232;
עע"א (תל-אביב-יפו) 2772/02, מרוואן ברגותי נ' שב"ס , תק-מח 2002(4), 495 .

ההלכה כי המידתיות היא מעקרונות המשפט המנהלי סוכמה לאחרונה בבג"ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואח' נגד ממשלת ישראל ואח', פורסם בתק' על 2004 (2), 3035, שם נקבע כי:

”עקרון המידתיות קובע, כי החלטה של רשות מינהלית היא כדין רק אם האמצעי השלטוני אשר ננקט, לשם הגשמתה של התכלית השלטונית, הוא במידה הראויה. העקרון של מידתיות מתרכז, איפוא, ביחס בין המטרה אותה מבקשים להגשים לבין האמצעים הננקטים להגשמתה. עקרון זה כללי הוא. הוא מחייב קונקרטיזציה. אכן, הן במשפט הבינלאומי, הדן בשיטות לאומיות שונות (הן ממשפחת המשפט המקובל (כגון קנדה) והן ממשפחת המשפט הקונטיננטלי (כגון גרמניה)), והן במשפט הישראלי, נקבעו שלושה מבחני משנה עקרוניים, המעניקים תוכן קונקרטי לעקרון המידתיות (ראו :
J. Schwarze, European Administrative Law (1992), 687 ; N. Emiliou, The Principle of Proportionality in European Law; A Comparative Study (1996); E. Ellis (ed.), The Principle of Proportionality in the Laws of Europe (1999)).

מבחן המשנה הראשון קובע כי נדרש קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי. האמצעי אשר הרשות המינהלית נוקטת בו צריך להיות גזור להשגת המטרה אשר הרשות המינהלית מבקשת להשיגה. האמצעי שבו נקט המינהל צריך להוביל באופן ראציונלי להגשמתה של המטרה. זהו מבחן האמצעי המתאים או האמצעי הראציונלי.

מבחן המשנה השני קובע כי האמצעי אשר הרשות המינהלית נוקטת בו צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר. מבין מגוון האמצעים שניתן לנקוט בהם להגשמת המטרה, יש לנקוט באותו אמצעי שפגיעתו פחותה. זהו מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה.
מבחן המשנה השלישי קובע, כי הנזק שנגרם לפרט מהאמצעי שהרשות המינהלית נוקטת בו להגשמת מטרותיה צריך להיות ביחס ראוי לתועלת שאמצעי זה יביא. זה מבחן האמצעי המידתי (או המידתיות "במובן הצר"). את מבחן המידתיות במובן הצר מקובל ליישם ב"ערכים מוחלטים", כלומר בהשוואה ישירה של יתרון הפעולה השלטונית לעומת הנזק הנובע ממנה. אולם ניתן גם להפעיל בחינה "יחסית" של המידתיות במובן הצר. לפי גישה זו, נבחנת הפעולה השלטונית לעומת חלופה אפשרית לה, שתועלתה תהא פחותה במידת-מה מן הפעולה השלטונית המקורית. הפעולה השלטונית המקורית תהא בלתי מידתית על פי מבחן המידתיות "במובן הצר" אם הפחתה מסוימת ביתרון המושג מן הפעולה המקורית, למשל באמצעות נקיטה בחלופה האפשרית, תבטיח הפחתה משמעותית בנזק שנגרם מן הפעולה המקורית”.

בהתאם על בית משפט לבחון האם במקרה שבפניו חורגת החלטת מפקד בית המעצר מאמת המידה הראוייה במובן זה ששלילת הזכות הינה בלתי סבירה ועולה על הנדרש.

לבית המשפט הוצגו מידעים חסויים. מטעמי סודיות לא יפורטו המידעים במסגרת החלטה זו. המידעים סומנו על ידי כ-עע"א 558/05 מחוזי חיפה, ונחתמו בחותמתי והוחזרו לפרקליטות כך שניתן יהיה להעמידם לעיון כל ערכאת ערעור לפי הצורך. בתמצית יצויין כי מדובר במידעים מוצלבים המצביעים על כך שהעותר ואחרים המצויים עמו באותו חדר בבית המעצר מבצעים עבירות שונות בתחום בית המעצר וכן מסכנים בדרך זו או אחרת עצורים אחרים. יודגש כי אין המידעים מייחסים כל חשד או אשם לאשתו של העותר.

טוען ב"כ העותר כי אין במידעים, כאמור לעיל, דבר הקשור למימוש זכות ההתייחדות. עוד טוען הוא כי בעבר, בטרם עבר מבית מעצר קישון מאחריות המשטרה לאחריות שב"ס, הותר לעותר לקיים את הזכות ולא היתה בכך כל בעיה, ולא נגרם כל סיכון לאדם, בין אם בתחומי בית המעצר ובין אם מחוצה לו. מכאן טוען הוא כי השימוש שעשה מפקד בית המעצר בשלילת הזכות, בהתייחס לאותם מידעים, הוא שימוש בלתי מידתי המטיל עליו עונש, שאין בינו ובין המידעים דבר.

טענת המשיב היא כי ההתייחדות הינה טובת הנאה הניתנת רק לעציר/אסיר שהתנהגותו ללא דופי. שלילת הזכות של ההתייחדות במקרה הזה, הינה אמצעי מידתי וזאת כדי להרתיע את העותר ולגרום לו להימנע מאותם המעשים המיוחסים לו על פי המידעים הנ"ל. לטענת שב"ס, שלילת הזכויות היא אמצעי לפיקוח על הנעשה בכלא ולשמירה על משמעת וכללי התנהגות בקרב העצורים.

בכל הנוגע להבדלי שיטות העבודה של שב"ס ביחס לנוהלי המשטרה (שנהגו בעת שבית המעצר היה תחת פיקוח המשטרה), נאמר ברע"ב 6561/97, מדינת ישראל נ' מנדלסון רונן ו-19 אח', תק-על 98(4), 619, עמ' 627, כי:

”ניהול בתי הסוהר שונה מניהול יחידה מינהלית רגילה. כדברי השופט חשין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4), 136, 173, "נדמים הם בתי הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם". מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר, ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים, מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי”.

מכאן שמפקד בית מעצר מטעם שב"ס מוסמך להפעיל שיקול דעתו בשונה משיקול הדעת שהנחה את המשטרה בעבר בעת שאישרה לעותר את זכות ההתייחדות, וכן מוסמכים שב"ס והמשטרה לשלול את הזכות, גם אם בעבר הותרה.

מעבר לכך, על מפקד בית המעצר לשקול גם שיקולים נוספים ובהם שוויון הכללים החלים על כלל העצירים והאסירים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעע"א 7440/97 רע"ב 6172/97, מדינת ישראל נ' אבי גולן, פ"ד נב(1), 1, עמ' 8-9:

”בניהול בית סוהר, יותר מאשר בהפעלת סמכויות אחרות, דבר קשור לדבר, אסיר מתחכך באסיר, והחלטה במקרה אחד, תוך סטיה מן הכלל, עלולה להשליך על מקרים רבים. אכן, בית המשפט אינו רואה לפניו אלא אסיר אחד בעניין אחד, והוא חייב לשקול עניין זה, לא רק מן הבחינה המשפטית, אלא גם מן הבחינה האנושית. עם זאת, בית המשפט, כשהוא מקבל החלטה נקודתית, חייב לבחון גם את התמונה הכללית, ככל שהוא יכול, ולשקול את ההשלכות הצפויות של ההחלטה במקרים אחרים. על בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין עניינו של האסיר, ששירות בתי הסוהר יפעל לפי הדין, ולעתים אף לפנים משורת הדין, לבין עניין הציבור בניהול תקין של בית הסוהר."

ראה לעניין מניעת אפליה בין עצירים כשיקול רלוונטי:

עע"א 5537/02, מדינת ישראל נ' סמיר סאלח סרסאוי, תק-על 2003(3), 382, עמ' 386.

מצאתי לנכון לציין את סוגיית אחידות הכללים החלים על העצורים מאחר וסנקציה דומה נקבעה גם בעניינם של עצורים אחרים באותו התא, אשר אותם מידעים או מידעים דומים הצביעו על התנהגות שלילית דומה, המשותפת להם ולעותר זה. מכאן, שהשיקול של שב"ס להחיל על כל אותה קבוצה כללים זהים, הוא שיקול לגיטימי וענייני, המעוגן בסמכויותיו של מפקד בית המעצר.

כללי הפיקוח השיפוטי על החלטות שב"ס סוכמו בעע"א 5537/02, מדינת ישראל נ' סמיר סאלח סרסאוי, תק-על 2003(3), 382, עמ' 384:

”הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של שופט בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת.

ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיע. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים, ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל-לו לשופט להחליף את שיקול דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר.

[רע"פ 2410/93 מדינת-ישראל נ' לוי, פ"ד מז(3), 802, 804].

הביקורת השיפוטית על שלטונות בתי הסוהר נועדה להבטיח את קיום החוק ואת השמירה על זכויות האדם של האסירים. אכן, "זכויות האדם של האסיר, להבדיל מחפצים אישיים שהוא נאלץ להשאיר מאחור, נכנסות עם האסיר אל תאו בבית הסוהר, ככל שלא נשללו על ידי החוק, ושירות בתי הסוהר חייב לקיים ולכבד אותן" [דברי השופט זמיר בעע"א 7440/97 מדינת-ישראל נ' גולן, פ"ד נב(1), 1, 8; וראו גם: דברי השופט אלון בבג"ץ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח (2), 826, 832 [2].

בכל הנוגע לתנאי המחייה בכלא, יש להבחין בין הצרכים הבסיסיים שנוגעים לזכויות היסוד של האסיר ולכבוד האדם, לבין ענינים הקשורים בתנאי הכליאה ונוגעים לניהול החיים בין כותלי הכלא, והשמירה על הבטחון בו (ראו: עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם). בעניינים אלה, אם ניתן היה לקבל החלטה שונה, בדרך כלל יימנע בית המשפט מלהתערב בהחלטות שלטונות בתי הסוהר המתבססות על הנסיון המקצועי הייחודי הכרוך בניהול בתי סוהר”.
(ההדגשות הוספו. ר.ש.)

4.     מהכלל אל הפרט:

בהביאי בחשבון את כל האמור לעיל סבור אני כי לא ניתן להצביע על חריגה מסמכות והחלטה בלתי מידתית בשלילת זכות ההתייחדות של העותר.

כאמור, מצביעים המידעים על פעילות של העותר שהיא פעילות אסורה בתחומי בית המעצר (והן מחוצה לו), וכן מצביעים הם על אפשרות שבהתנהגותו יסכן עצורים אחרים. בנסיבות אלו, מוסמך שירות בתי הסוהר לשלול הזכות מהעותר וזאת כדי להמחיש בפניו את החומרה שבמעשים המיוחסים לו על פי המידעים, זאת כדי שהעותר ידע כי הוא צפוי לשלילת זכויות אם התנהגותו לא תהיה תקינה ובהתאם גם ידאג לנהוג כנדרש.

סבור אני כי ההליך בו נקט מפקד בית המעצר, בשים לב למידעים שהובאו בפניו, הוא הליך סביר ובהתאם לסמכותו, ואינו חורג מהמידתיות הראויה.

5.     משך תקופת שלילת הזכות:

סוגיית המידתיות בשלילת הזכות נמדדת לא רק במועד קבלת ההחלטה, בהתייחס לנתונים אשר עמדו לנגד עיניה של הרשות המנהלית המחליטה, אלא גם בשים לב למשך התקופה בה נשללת הזכות, הכל אל מול העילה לשלילתה. החלטה מינהלית מסוג זה, כמו כל החלטה מינהלית אחרת שעניינה שלילת זכויות, אינה סופית ויש לשקול אותה מעת לעת בעניינו של העציר, וזאת בשים לב לנסיבות המשתנות.

הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בשלילה של זכות על בסיס מידעים מודיעיניים הצופים פני עתיד, זאת להבדיל מהתנהגות בלתי תקינה אשר ניתן בעקבותיה לנקוט בצעדים המגיעים עד כדי הגשת כתב אישום. דומה הדבר, על דרך ההיקש, לאופן בו נמדדת מידתיות של החלטה מנהלית שעניינה שלילת חירות בדרך של מעצר מנהלי. גם שם נשללת הזכות על בסיס מידע וראיות לכאורה המצביעות על מסוכנות הצופה פני עתיד. בהתאם, חומר ראיות שיצדיק את הוצאת הצו המנהלי לשלילת הזכות, יתכן שלא יצדיק בהמשך הארכה נוספת של שלילת אותה הזכות. על הגורם המנהלי לבחון בכל עת, האם אותו חומר אשר ביסס את שלילת הזכות מלכתחילה מצדיק את המשך שלילתה. יהיו מקרים בהם העדרם של מידעים חדשים או ראיות עדכניות, לא יאפשרו להאריך או לחדש החלטה בדבר שלילת זכות המגיעה לעציר. ראה, על דרך ההיקש:

בג"צ 5784/03, לואי סלאמה נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח', תק-על 2003(3), 383, 386 ;
עמ"מ 5652/00, שיח' עבד אל כרים עובייד נ. שר הבטחון, פ"ד נה(4), 913, 922-921.

בהתאם, יש לבחון את שלילת הזכות בכל פרק זמן סביר, כאשר אל מול הזכות הנשללת יש לבחון את אותם מידעים אשר עמדו בבסיס שלילת הזכות, וזאת, בין היתר, בהתייחס לחלוף הזמן. מידעים אשר הספיקו לשלילת הזכות במקור, ולא התאמתו בהמשך בדרך של ראיות מוצקות, ממילא יהיה ספק בכל הנוגע לאמיתותם ויהיה מקום לבחון שוב אם יש עילה לשלילת הזכות.

סבירות משך הזמן לשיקול מחודש של החלטה בדבר שלילת זכות, נגזר, בין היתר, מהתדירות הקבועה למימוש הזכות, בהתאם לכללים החלים בשב"ס לענין זה. החלטה מנהלית מסוג זה אינה יוצרת מצב של "סופיות דיון" בענין שלילת הזכות. בכל עת בה אמור עציר/אסיר להנות מזכות, ממילא יש לדון מחדש ולשקול האם ראוי לשלול את הזכות. כשם שהזכות מתחדשת, כך גם הצורך לדון בשלילתה. במקרה שבפני, מדובר בזכות אשר על-פי נוהלי שב"ס ניתנת לעציר/אסיר אשר אינו יוצא לחופשות בתדירות של אחת לחודש. בהתאם, יש לבחון את סוגיית מימוש הזכות בכל פעם בה מגיע מועד בו זכאי היה העציר למימוש הזכות.

בנסיבות הענין, גם אם קבעתי כי שלילת הזכות להתייחדות במועד בו נשללה הזכות היתה מטעמים סבירים ועניניים, הרי שהחלטה זו צריכה היתה להבחן שוב בחלוף 30 ימים ובטרם הגיע המועד הנוסף למימוש הזכות. סבירות משך ההגבלה נמדדת בהתאם למועדי הזכות. בנסיבות אלו, משך הזמן הסביר אשר לאחריו היה על שב"ס/מפקד בית המעצר לשקול שוב את סוגיית מימוש הזכות, הינו בתוך 30 יום ממועד בו נשללה הזכות לראשונה. למען הסדר יצוין, כי מועד זה כבר חלף מאחר והזכות נשללה ביום 14/2/05, מועד בו אמור היה העציר להפגש עם רעייתו.

6.     שלילת זכות הטיעון:

טוען ב"כ העותר כי החלטת מפקד בית המעצר נגועה באי חוקיות מאחר והיתה בה שלילה של זכות מבלי לאפשר לעותר לטעון את טענותיו בטרם תתקבל החלטה.

סבור אני כי יש טעם בטענה זו. ציינתי כבר בעניין אחר כי זכות הטיעון היא זכות בסיסית שיש להקפיד בה ואין לשלול זכויות בלא מתן זכות לעציר או לאסיר להשמיע קודם לשלילת הזכות את טענותיו בעניין ההליך שננקט כנגדו.

"היותו של אדם אסיר, אינה מפקיעה ממנו את זכות היסוד לטעון טענותיו בפני הרשות המינהלית, בכל עניין הנוגע בו" (עע"א 376/04 ורדי נ' שב"ס, תק-מח 2004(2) 1137.

אוסיף עוד כי סבור אני שלמעט במקרים חריגים בהם מתחייבת נקיטת פעולה מיידית לשם הגנה על שלומו של אדם, כי אז יש בשלילת זכות הטיעון כדי לפגום בחוקיות ההחלטה ולהוביל לביטולה. ראה לעניין זה: עע"א 376/04 ורדי נ' שב"ס, תק-מח 2004(2), 1137.

ואולם, גם אם סבור בית משפט כי ההחלטה המינהלית התקבלה ללא מתן אפשרות לעותר לטעון, אין מקום כי בית המשפט ישים עצמו במקום הרשות המינהלית. במקרה זה, ראוי הוא להחזיר את הדיון בפני רשויות שב"ס, שם יתאפשר לעותר להעלות טענותיו.

הייתי מורה גם במקרה זה לנהוג כך, אלא שאין צורך להחזיר את הגלגל לאחור, זאת מאחר וסבור אני שממילא חובה על מפקד בית המעצר לשקול שוב את עניינו של העותר בתוך פרק זמן של 30 יום מיום מתן ההחלטה נשוא העתירה שבפניי. מועד זה חלף ובהתאם עליו לקיים דיון ולשקול שוב את המשך שלילת הזכות. דיון זה צריך להתקיים בהקדם האפשרי.

ממילא, ובעת שישקל שוב עניינו, יהיה מקום לזמן את העותר ולשמוע את טענותיו בטרם תתקבל החלטה. מובן כי אם תתקבל שוב החלטה, וזאת לאחר שמיעת טענותיו, אשר לא תתאם את ציפיותיו, יוכל לפנות בעתירה חדשה לבית משפט זה.

7.     סיכום:

אשר על כן ובסיכומו של דבר, אני מורה על דחיית העתירה.

אני קובע כי זכות ההתייחדות נשללה מהעותר במקרה זה תוך הפעלת שיקול דעת סביר ומטעמים ענייניים.

יחד עם זאת, אני מורה לשב"ס, וזאת בשים לב לטיבה של הזכות מהצד האחד, ובהתחשב בעובדה שהזכות נשללה על בסיס מידעים, אשר לכשעצמם מתייחסים לתקופה מסויימת, לדון שוב בעניינו של העותר ולשקול שוב את מימוש הזכות, וזאת בהקדם האפשרי.

מובן כי בעצם ההנחיה לבחון שוב את ענינו של העותר אין בית המשפט קובע כל עמדה לגופו של עניין. מפקד בית המעצר ישקול שוב את כל הנסיבות ויחליט על פי שיקול דעתו וסמכותו כדין.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום י' באדר ב, תשס"ה (21 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.

ר. שפירא, שופט





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול שחרור אסיר

  2. פשיטת רגל של אסיר

  3. החזקת אסיר בהפרדה

  4. שחרור מנהלי שב''ס

  5. כתב אישום נגד אסיר

  6. שלילת זכות התייחדות

  7. עתירת אסיר שהתקבלה

  8. הפרדת יחיד בבית סוהר

  9. שחרור מוקדם של אסירה

  10. עתירה של אסיר שהתקבלה

  11. סוני פלייסטיישן לאסיר

  12. יציאת אסיר לברית מילה

  13. החזקת אסיר בהפרדת יחיד

  14. בקשה לביטול שחרור אסיר

  15. תביעת אסירים נגד שב''ס

  16. איסור על אסיר להתראיין

  17. חופשה מיוחדת לברית מילה

  18. בקשת חופשה מיוחדת לאסיר

  19. תביעה של אסיר על התעללות

  20. שחרור אסיר עקב מצב רפואי

  21. הודעה לאסיר על מועד דיון

  22. החזקת אסיר בטחוני בהפרדה

  23. החזקת סמים ע''י אסיר בכלא

  24. שחרור מנהלי מוקדם של אסיר

  25. הברחת חפץ אסור לאסיר בכלא

  26. בקשת אסיר למפגש עם בן משפחה

  27. בקשת אסיר לקבל טיפול שיקומי

  28. שחרור מוקדם של אסיר ברישיון

  29. שחרור על תנאי של אסיר בטחוני

  30. עתירת אסיר לקבלת טיפול רפואי

  31. בקשה להארכת החזקת אסיר בהפרדה

  32. אישור לאסיר להתראיין לטלוויזיה

  33. העברת אסיר מכלא בארה''ב לישראל

  34. בקשת השב''ס להחזיק אסיר בהפרדה

  35. ניסיון להבריח חפץ אסור לבית סוהר

  36. עתירה נגד העברת אסיר לבית כלא אחר

  37. זכות אסיר בטחוני לעשות שיחות טלפון

  38. בקשה לבטל החלטה להוציא אסיר מהפרדה

  39. בקשה להארכת תקופת החזקת אסיר בהפרדה

  40. עתירה של המדינה נגד שחרור אסיר מהכלא

  41. עתירת אסיר להגיש כתבי אישום נגד חשודים

  42. עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים בכלא השרון

  43. עתירה כנגד החלטת וועדת השחרורים בכלא צלמון

  44. כניסת מטפלים לבתי הסוהר לצורך טיפול באסירים

  45. זכות אסיר לחופשה לאחר ריצוי רבע מתקופת המאסר

  46. שחרור מוקדם מהכלא בתנאי התוכנית השיקומית של רש"א

  47. ועדת השחרורים דנה בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון

  48. הוועדה התייחסה למידעים המודיעיניים הקיימים ביחס לאסיר

  49. עתירת המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר אסיר מהכלא

  50. שחרור מוקדם של אסיר שסיים לרצות שני שלישים ממאסר מותנה

  51. התנהגות בתקופת המאסר כשיקול לשחרור אסיר על ידי ועדת השחרורים

  52. נכלא באתיופיה עקב פעילות ציונית ולאחר שעלה לארץ הוכר כאסיר ציון

  53. עתירה מנהלית: צו לשילוב אסיר ללא דיחוי בקבוצת טיפול במב"ן ברמלה

  54. בקשת ב"כ היועמ"ש לבטל את החלטת ועדת השחרורים בשל היותה בלתי סבירה

  55. עתירה כנגד החלטת וועדת השחרורים אשר החליטה על שחרור המוקדם על תנאי

  56. הוועדה קבעה כי לכאורה מדובר באסיר רצידיוויסט, אולם יש מקום להתחשב בגילו הצעיר

  57. ועדת השחרורים דחתה לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר את בקשתו של האסיר לשחרור מוקדם

  58. אסיר ראוי לשחרור מוקדם נוכח התנהגותו התקינה בכלא ונוכח ההליך הטיפולי המעמיק שעבר

  59. עתירת אסיר כנגד החלטת וועדת שחרורים מיוחדת בהתאם להוראות סעיף 33(ב) לחוק שחרור על תנאי

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון