מפגע בטיחותי במדרכה ברחוב

מפגע בטיחותי במדרכה ברחוב
1.     זוהי תביעה בגין נזקי גוף שהוגשה על ידי גב' אולגה שלם (להלן: "התובעת"), ילידת 1946, כנגד עיריית תל אביב - יפו (להלן: "הנתבעת מס' 1") וכנגד מבטחה אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת מס' 2") בגין תאונה שארעה לה ביום 3/12/02.

2.     המחלוקת בין הצדדים נסובה הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

3.     בישיבות ההוכחות שהתקיימו ביום 1/5/07 וביום 25/6/07 נשמעה עדותם של התובעת ושל בנה, מר בועז שלם, ואילו הנתבעות ויתרו על זימונם של עדים.

     התאונה:

4.     במסגרת עדותה טענה התובעת כי בדרכה לעבודה ברחוב מנחם בגין נתקלה התובעת בקטע מדרכה משובש ממנו בלטו אבני מדרכה וכתוצאה מכך מעדה ונפלה. עובר אורח סייע לתובעת לקום ולהתיישב על שפת המדרכה ואולם התובעת לא לקחה ממנו פרטים מזהים כאמור בעדותה. מעדותם של התובעת ובנה עולה כי לאחר נפילתה קראה לבנה, מר בועז שלם, להגיע למקום התאונה. מר בועז שלם הגיע למקום והתובעת הצביעה בפניו על מקום נפילתה ועל המפגע ולאחר מכן פונתה התובעת לבית החולים איכילוב. מעדותו של מר בועז שלם עולה כי התמונות שצורפו על ידי התובעת לתיק ביהמ"ש צולמו על ידו. תמונה אחת צולמה יום או יומיים לאחר התאונה ובה ניתן להיווכח במפגע ואילו התמונה השניה צולמה מספר שבועות לאחר המקרה וממנה ניתן להיווכח שבוצעו עבודות במדרכה והמפגע תוקן.
5.     הנתבעות טוענות כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה כי המכשול הנטען היה קיים ביום התאונה, מה גם שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין על כל המשמעויות הנובעות מכך לאור הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, תשל"א-1971. עוד טוענות הנתבעות, כי יש מקום להשית על התובעת רשלנות תורמת גבוהה בשיעור של 60% לאור העובדה שהתובעת טענה כי היא הולכת ברחוב מנחם בגין מידי יום בדרכה לעבודה והיה עליה להבחין במפגע.

6.     משלא היו בידי התובעת פרטים של עובר האורח אשר הבחין בנפילתה של התובעת וזה לא זומן על ידה לביהמ"ש נותרה עדותה של התובעת ביחס לנסיבות נפילתה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות. אכן הלכה היא כי בנסיבות בהן אין בידי השופט להצביע על נימוק נוסף אחר לקבלת עדות יחידה של בעל דין עליו לדחות את התביעה ואין די כאמור באמון שרוחש ביהמ"ש לעדותו של בעל דין. אולם, לצד האמור נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1), 733, עמ' 738, כי לעיתים די באמון מוחלט שביהמ"ש רוחש לעדות בעל הדין ובלשונו של ביהמ"ש:

"... אך טעם נוסף המחזק גם הוראת הדרך שנקט השופט, קיים בדברים הבאים: ... ומהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של ניסים, ואין לראות פירוט מספיק במצוות הסעיף 54. יכול להיות שאילו פירט השופט המלומד שקבלת העדות היחידה של המשיב נבעה לא רק מנטיה להעדיף את העדות הזאת על פני עדותו של ניסים אלא על אמון מלא בנכונות העדות של המשיב, די היה בכך לצאת ידי חובת הסעיף (ע"א 212/72 בעמ' 681)".

7.     לא רק שאני רוחשת אמון מלא בעדויות התובעת ובנה לעניין אופן קרות התאונה וקיומו של המפגע במדרכה, הרי גרסתם של השניים לא נסתרה משלא טרחה הנתבעת מס' 1 לזמן עדים. התובעת צירפה כאמור לתיק ביהמ"ש תמונות בהן תועד המפגע במועד סמוך מאוד לנפילתה של התובעת וכן תמונות המצביעות על תיקונו של המפגע במדרכה שבועות מספר לאחר מכן. לא זו בלבד שהנתבעת מס' 1 לא טרחה להביא עדים לסתירת טענת התובעת כי נתקלה במפגע במדרכה ו/או בקיומו של המפגע, הרי בעצם תיקונו של המפגע שבועות ספורים לאחר אירוע התאונה יש כדי לאשר את גרסת התובעת ולשמש מעין הודאה מפורשת בקיומו של המפגע. וכאמור, ביהמ"ש בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1), 733, קבע כי די בהצבעה על אי הבאת ראיות רלבנטיות כהנמקה להסתמכותו של ביהמ"ש על עדות יחידה כדלקמן:
"במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי הופעת צד שכנגד אשר בידו ידיעות העשויות לבירור הדברים, ואם אין הוא מביא אותן לפני ביהמ"ש, יש בכך חיזוק לדברי היריב, ואם לפי סעיף 54 לפקודת הראיות חייב ביהמ"ש לנמק מדוע מאמין הוא לעד יחיד, שהוא בעל דין, הרי התנהגות כזאת יכולה לשמש נימוק מספיק לכך".

8.     אוסיף ואציין כי טענת הנתבעות לפיה גרסתה של התובעת לתאונה וקיומו של המפגע נשללים לנוכח העובדה שהתובעת אישרה בעדותה כי לא ראתה את המפגע אין בה ממש, שהרי בכל פעם בו נתקל אדם במפגע בדרך היתה נפילתו נמנעת לו ראה את המכשול ועצם קיומו של המפגע הוא המחדל העומד לדיון ודווקא ביחס להולך בדרך אשר לא התבונן ולא ראה את המחדל (ראה ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011.

9.     לאור כל האמור הוכיחה התובעת כי נפגעה כטענתה כתוצאה ממפגע בולט במדרכה ברחוב מנחם בגין בתל-אביב הנמצא בשטח שיפוטה של הנתבעת מס' 1.

     אחריות לתאונה:

10.     אין מחלוקת כי "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת" ולא כל נזק שניתן לצפותו באופן תיאורטי, המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית (ראה ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3), 345 וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113). כן נפסק כי כביש או מדרכה אינם אמורים להיות משטח סטרילי (ראה ת.א. (ים) 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) ות.א. 2877/96 הינו פלאח סלמאן נ' מועצה מקומית גוליס (לא פורסם)).

11.     יחד עם זאת, נקודת המוצא בפסיקה הינה כי עיריה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ובאחזקתה ומכוח עקרון שיוויון בפני החוק יש להטיל אחריות ברשלנות על רשות ציבורית על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט (ראה ת.א. (ים) 556/92, שם; ע"א 209/85 עיריית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1) 190 וע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113). לפיכך מקום בו הוכח כי יש מכשול במדרכה שנועדה להולכי רגל ושאחזקתה באחריות הרשות המקומית, כפי שהוכח בענייננו, חבה בגינו הרשות המקומית.
12.     מהצילומים שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה עולה מפגע ברור בקטע של המדרכה אשר ממנו בלטו מרצפות משולבות ואשר גרמו לחוסר אחידות בגובה המפלס של המדרכה. משקיעת המרצפות ניתן להניח כי המפגע נגרם באופן הדרגתי והחמיר כאמור ברבות הזמן. הנתבעת מס' 1 הודתה בעצמה בקיומו של מפגע בטיחותי זה, שכן שבועות מספר לאחר התאונה ביצעה תיקון של המפגע כפי שעולה מהתמונה אשר צורפה על ידי התובעת.

13.     הנתבעת מס' 1 לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת לעמוד על קיומם של מפגעים בתחומה ובפועל אף לא טרחה לזמן איש מעובדיה. הימנעות זו מזימון עדים פועלת אף היא לרעתה של הנתבעת מס' 1 (ראה ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מט(1), 450 וע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זדה ואח', פ"ד לט(1), 19).

14.     אין מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת מס' 1 באשר לשמירה על תקינות המדרכות ומניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים ושבים ועל הנתבעת מס' 1 היה, איפוא, לצפות את התרחשות הנזק שנגרם. לאור מבחן הציפיות שנקבע בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1), 72 ובע"א 145/80, שם, ובהיות המדרכה מקום המיועד למעבר הולכי רגל ולאור אופיו של המפגע מדובר, איפוא, בסיכון בלתי סביר לנפילה שהיה על הנתבעת מס' 1 לצפות ובכך הפרה הנתבעת מס' 1 גם את חובת הזהירות הקונקרטית.

15.     הנתבעות טוענות לרשלנותה התורמת של התובעת. לטענתן, התובעת הודתה בעדותה כי הינה מתהלכת מידי יום במדרכה האמורה בדרכה לעבודה ובחזרה ממנה כך שהיה על התובעת להבחין במפגע וללכת מסביבו. טענה זו שהועלתה על ידי הנתבעות נדחתה בפסק דינו של כב' השופט טל בע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, שם, שם אומצו דבריו של ביהמ"ש קמא כדלקמן:

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה".
ובהמשך:

"בכך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (בבא קמא כט:, חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך".

16.     עדותה של התובעת (עמ' 9 לפרוטוקול) לפיה לא הבחינה במפגע עובר לתאונה ובמהלכה מקובלת עלי. חרף ההפרש המשמעותי בגובה שנוצר במדרכה, המפגע קשה לראיה לאור השימוש באבנים משתלבות אשר מכבידות על ראיית המפגע. לאור כל האמור הנני קובעת כי הנתבעת מס' 1 אחראית לנפילתה של התובעת ברשלנות ואין מקום לייחס לתובעת רשלנות תורמת (ראה גם ת.א. 1600/04 ברומברג מרים נ' עיריית תל-אביב - יפו (פרסום נבו)).

     הפגיעה:

17.     התובעת הובאה ממקום התאונה לבית חולים איכילוב שם אובחן אצלה שבר בפיקת הברך השמאלית. רגלה של התובעת קובעה בגבס ובמשך יומיים נאסר עליה לדרוך על רגלה והומלץ בפניה לשכב עם רגל מורמת ולהתנהל עם קביים. לאחר מכן וכעולה מדו"ח חדר המיון הורשתה התובעת לדרוך על רגלה. הגבס הוסר מרגלה של התובעת לאחר ששה שבועות והיא נדרשה לטיפולים פיזיוטרפיים. התובעת חזרה לעבודה לאחר 60 ימי מחלה.

18.     התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולתובעת אושרו 60 ימי אי כושר וכן נקבעה לה נכות זמנית בשיעור של 30% מיום 5/2/03 ועד ליום 4/4/03 ונכות צמיתה של 10% מיום 5/4/03. בעקבות ערר שהוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי על החלטת הועדה הרפואית הקטינה ועדת העררים את הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת והעמידה אותה על 5%.

19.     בישיבת ביהמ"ש מיום 4/7/06 הסכימו ב"כ הצדדים להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי על 5% בגין מצב לאחר שבר ללא תזוזה.
     הנכות התפקודית:

20.     מסיכומי התובעת ומתחשיב הנזק של התובעת, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מסיכומי התובעת, עולה כי התובעת חזרה לעבודה מלאה כעבור 60 יום מיום פגיעתה בתאונה ומאז יום 3/2/03 עובדת באותה עבודה בה עבדה לפני התאונה כרכזת בחינות במשרד העבודה והרווחה ובהיקף משרה מלא. לא עלה בידי התובעת להצביע על הפסדי הכנסות כלשהן שנגרמו לה מתום תקופת אי הכושר ועד היום ובפועל צויין על ידי ב"כ כי לתובעת לא נגרמו מעבר לתקופת אי הכושר הפסדי הכנסה בעבר ובהווה. התובעת עבדה ועובדת בעבודה משרדית שאינה דורשת עבודת כפיים ו/או מאמץ פיזי. על רקע קביעת הועדה של המוסד לביטוח לאומי בדבר נכותה של התובעת, העובדה שעלה בידה לחזור למשרתה 60 יום לאחר התאונה וכן העובדה שלא עלה בידי התובעת להצביע על הפסדי הכנסות כלשהן מאז התאונה ועד היום, הגם שחלפו כחמש שנים ממועד קרות התאונה, מצביעות על כך שהתאונה לא הסבה לתובעת נכות בעלת אופי תפקודי.

     דיון בראשי הנזק - הפסד השתכרות בעבר:

21.     מסיכומי התובעת עולה כי לתובעת שולם שכר מלא במהלך 60 ימי המחלה ובעת העדרותה של התובעת מעבודה. התובעת אינה טוענת בתחשיב שהוגש מטעמה להפסדי שכר בעבר.

     כושר השתכרות בעתיד:

22.     התובעת הינה ילידת 11/4/1946 ומכאן שצפויים לה עוד שש וחצי שנות עבודה. הנכות שנקבעה לתובעת על ידי ועדת הערר ואשר הוסכם בין הצדדים כי ממצאיה יחייבו בהתדיינות זו הינה בשיעור של 5% ונקבעה שעה שלא צויינו ממצאים המגבילים את תנועת התובעת ואת יכולת דריכתה על הרגל. התובעת חזרה למקום עבודתה בחלוף 60 יום מיום הפגיעה והינה מתמידה בעבודה מזה כחמש שנים בלא שנטען על ידה כי נעדרה מעבודה עקב פציעתה בתאונה. התובעת אף הודתה כי לא נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם (עמ' 6 ו-12 לפרוטוקול).
משנכותה של התובעת אינה בעלת משמעות לעניין הפסד השתכרות וממילא לא נטען ולא הוכח כי המדובר בנכות תפקודית ומאומה לעניין הפסד השתכרותה בעבר, סבורני כי אין גם מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד. וכאמור, ביהמ"ש המחוזי בדונו בע"א 1857/95 שמחי ענבל נ' רוזן הראל ואח' (לא פורסם), דחה ערעורה של המערערת לקבלת פיצוי בגין אובדן השתכרות בעתיד באלו המילים:

"ב"כ המערערת, בערעורו, קובל ומלין כשהוא מתייחס למספר נקודות שהוכרעו בביהמ"ש קמא. נדון בהן אחת לאחת:
א. טוען הוא, כי למרות שנקבעה לתובעת נכות צמיתה, והמומחה ציין כי תיזקק לעיתים לכדורים משככי כאבים "וסביר שלעיתים רחוקות מאוד תתלונן על כאבים" לא נפסק פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותה בעתיד.     
דין טענה זו להדחות. הנכות הצמיתה שנקבעה למערערת הינה בשעור 2.5% בשל שבר בפטישון הפנימי של קרסול רגלה. למעשה לא נטען, קל וחומר לא הוכח, מאומה לעניין נכות תפקודית, ומאומה לעניין הפסד כושר השתכרותה. נפסק לא אחת, כי יש להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית ולבין אובדן כושר השתכרות. ובאשר לכאבים צפויים - אלה נלקחים בחשבון, עניינית ומהותית, במסגרת נזק שאינו ממוני - כאב וסבל...".

     כאב וסבל:

23.     אין מחלוקת כי הסכומים הנקובים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, אינם רלבנטיים לתביעה זו (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פ"ד נה(1) 765). מאידך, התובעת לא אושפזה, לא עברה ניתוחים ולא נזקקה לטיפולים חודרניים. רגלה הושמה בגבס והיא נותרה עם נכות רפואית בשיעור של 5% לצמיתות. בשוקלי את כל האמור, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.

     החזר הוצאות רפואיות ונסיעות:

24.     בתחשיב הנזק שהוגש על ידי התובעת נטען להוצאות בסך כולל של 782 ₪ בגין מקל הליכה, תרופות, צילומי רנטגן, נסיעות במונית לקבלת טיפולים והוצאות רפואיות.

     אין חולק כי עת שמדובר בנזק מיוחד על התובע הנטל להוכיח כי ההוצאות הנטענות אכן הוצאו בפועל וזאת על דרך הצגתם של קבלות המאשרות את ההוצאות הנטענות (ראה ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800).

     התובעת צירפה לתחשיבה קבלות חלקיות בלבד אשר ביחס לחלקן לא ברורה הרלבנטיות שלהן לאירוע התאונה. חרף העובדה שהמדובר בתאונת עבודה והתובעת זכאית לכיסוי כל הוצאותיה במסגרת הביטוח הלאומי, אישרה התובעת בעדותה (עמ' 11 לפרוטוקול) כי לא פנתה כלל למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת החזרים להוצאותיה.

     עוד טוענת התובעת בתחשיבה כי הינה זכאית לשיפוי הוצאות בגין טיפולי פיזיוטרפיה בסך של 2,500 ₪ ואולם לא צורפו על ידה כלל אסמכתאות ביחס לתשלום הוצאות הטיפולים הפיזיוטרפיים.

     לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים בהקשר זה, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך כולל של 1,000 ₪ בשערוכם נכון למועד כתיבת פסק הדין.

     הוצאות עזרת צד ג' בעבר:

25.     התובעת טוענת כי נאלצה להעסיק עוזרת בית בגין פגיעתה בתאונה ושילמה לה שכר בסך של 1,935 ₪ וכן נעזרה בשירותי בתה ואשר בגין כך יש לחייב את הנתבעות לשלם לה 3,000 ₪.

     התובעת נשאלה בחקירתה האם יש לה אישורים או אסמכתאות על התשלום לעוזרת וציינה בעדותה כי עוזרות בית אינן נותנות קבלות וביחס לאי זימונה של עוזרת הבית לעדות ציינה כדלקמן (עמ' 11 לפרוטוקול):

"קודם כל לא שמעתי שעוזרת בית באה להעיד על עבודתה שהיא עבדה ודבר שני גם לא נתבקשתי ואני לא אמצא אותה ואני גם לא מתכננת לחפש אותה".

     התובעת צירפה לתחשיב הנזק מטעמה אישור תשלום דמי ביטוח לעוזרת לתקופה שמתחילה ביום 1/1/03 ומסתיימת ביום 30/6/03 ואשר ממנו עולה כי תשלום העזרה הנתבע משתרע למעשה לתקופה של ששה חודשים ואשר תחילתם כחודש לאחר פציעתה של התובעת בתאונה.

     התובעת לא זימנה אף לעדות את בתה אשר לטענתה סייעה לה אף היא בתקופה הנטענת ואשר ביצעה עבורה את כל עבודות משק הבית ומעדותה עלה כי עזרה זו הושטה לה שלא בתשלום.

     לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בפגיעת התובעת, תקופת אי הכושר, הנכויות הזמניות שהוכרו והיותה אלמנה המתגוררת בגפה, ראיתי להעמיד את הוצאות עזרת צד ג' של התובעת בתקופה הסמוכה לתאונה על סך של 4,500 ₪ נכון למועד כתיבת פסק הדין.

     סך נזקיה של התובעת:

26.     סך נזקיה של התובעת נכון להיום עומד על סך של 25,500 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשוערכים בסך של 15,868 ₪.

     סוף דבר:

27.     לאור כל האמור הנני מחייבת את הנתבעות מס' 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 9,632 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעות מס' 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 2,500 ₪.

28.     מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א בחשון תשס"ח (23 באוקטובר 2007), בהעדר הצדדים.



ב. טאובר, שופטת
הקלדנית: רויטל מ.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון