סמכות עניינית בטלות ההפקעה

סמכות עניינית בטלות ההפקעה
לפני בקשה לסילוק על הסף של התביעות השונות שהוגשו על ידי המשיבים כנגד המבקשת והמשיבה הפורמלית (אציין, כי ת.א. 2170/02 לא נכללה בכותרת הבקשה, אך אני מניח כי מדובר בהשמטה מקרית). בקשה זו הוגשה לאחר שבכל אחת מהתביעות השונות הוגשה בקשה נפרדת, ולאור הדימיון העובדתי הבולט בין התביעות.
למעשה, המסכת העובדתית הנטענת חוזרת על עצמה בתביעות השונות, באופן היוצר אחידות רבה בתיאור האירועים הרלבנטיים להן (בכפוף, כמובן, לשוני בזהות התובעים ולמעט ת.א 1139/02 השונה מבחינות מסויימות ).
ביום 23/1/92 פורסמה בי"פ 3966 הודעה בדבר הפקדתה של שינוי תכנית מתאר מס' מח/54ב' שעניינה סלילת כביש 531.
ביום 11/6/92 פורסמה הודעת תיקון לתכנית מתאר מח/54ב', ששינתה את הרכב הגושים והחלקות הכלולים בתכנית המתאר.
בשלב מסויים, פוצלה תכנית מח/54ב' לשתי תכניות נפרדות- (1) תכנית מס' מח/54ב', מחלף כביש 531 עם כביש מס' 4, שאושרה ביום 15/3/93. (2) תכנית מיתאר מקומית מס' מח/54ג', שאושרה ביום 28/7/96.
ביום 29/6/95 פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (צומת (מחלף) סוקולוב, כפר סבא), התשנ"ה-1995 (להלן: "צו מחלף סוקולוב") שהוצא על ידי שר התשתיות הלאומיות, מכח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1942 (להלן: "פקודת הדרכים").
עניינו של הצו הוא בהקמת מחלף בו מתחברת דרך 531 עם קטע הדרך להוד השרון ועם רחוב סוקולוב בכפר סבא.
ביום 28/8/97, פורסמה הודעה על הפקדתה של תכנית מתאר מקומית מס' מח/113, שעניינה הקמת תוואי מסילה לרכבת פרברים בין פתח תקווה עד רעננה, העוברת באמצע כביש 531. התכנית אושרה ביום 14/5/00.
ביום 13/8/98 פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (מסילת ברזל בקטע פתח תקווה, דרום השרון, הוד השרון, כפר סבא), התשנ"ח-1998 (להלן: "צו מסילת הברזל"), שהוצא גם הוא על ידי שר התשתיות הלאומיות, מכוח פקודת הדרכים, ושעניינו התווית רכבת פרברים.
בכתבי התביעה נטען, כי צווים אלו הינם בלתי חוקיים (אציין, כי נראה שצו מחלף סוקולוב אינו עומד ביסוד ת.א. 1139/02, ואת מקומו מחליף צו אחר, המכונה "צו דרך 531", ואיזכור מלא שלו ניתן למצא בסעיף 8(ב) לכתב התביעה באותו הליך).
ראשית, נטען כי פקודת הדרכים נועדה להקנות סמכויות הפקעה נרחבות לנציב העליון בישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיא הורחבה לאחר הקמת המדינה, באופן המאפשר את יישומה במצבי חירום מסויימים. בענייננו, נטען כי לא הייתה שום הצדקה להוצאת הצווים מכח פקודת הדרכים, ומן הראוי היה לבחון לעומק את השלכותיהן הפוטנציאליות של ההפקעה ושל תכנית המתאר, בהתאם לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), שנועד להוות תחליף לפקודת הדרכים. לשיטת התובעים, ההבדל בין שתי המסגרות התחיקתיות הוא קריטי, לאור העובדה שפקודת הדרכים מקנה סמכויות הפקעה מרחיקות לכת, ואינה מקנה אפשרות להתנגד להפקעה. בנוסף, ההפקעה במסגרת פקודת הדרכים מתבצעת ללא הגדרה מדוייקת של שטח המקרקעין המופקעים, ובכך עלולה להוביל להפקעה מיותרת.
לטענת התובעים, הצווים הרלבנטיים הוצאו בטרם אושרו תכניות המתאר, וזאת בניגוד להוראות חוק התכנון והבנייה.
לאור זאת, עתרו התובעים בהליכים השונים למתן סעד הצהרתי לפיו צו מחלף סוקולוב וצו מסילת הברזל אינם חוקיים, וכן להורות על מחיקת הערות הרשומות בגינם בלשכת רישום המקרקעין.
בהחלטת כב' השופט עדי אזר מיום 23/9/01, אושר הסכם אליו הגיעו הצדדים במסגרת הליך גישור שהתנהל בפני כב' השופט (בדימוס) מיכאל בן יאיר, ושהסדיר את תפיסת החזקה על ידי המבקשת והמשיבה הפורמלית במקרקעין נשוא ההליכים ת.א. 1605/02 ות.א. 2382/01, ואת תשלום הפיצויים בגין כך. בנוסף, נקבע כי- "מחלוקות בדבר גובה הפיצויים הסופי, ככל שתוותרנה כאלו- תובאנה להכרעה בפני הערכאות המתאימות ולפי כל דין, ובעניינן- תישמרנה כל טענות הצדדים ו/או זכויותיהם-בידיהם".
בבקשה שלפני, עתרה המבקשת להורות על סילוק התביעה על הסף מפאת העדר סמכות עניינית, מעשה בית דין ושיהוי.
לטענת המבקשת, לצורך בירור התביעה יש לבחון את שיקול הדעת של שר התשתיות הלאומיות, ומכאן כי סמכות הדיון מוקנית לבג"צ. בנוסף, התביעה במהותה עוסקת בסוגיית תחולת פקודת הדרכים לעומת תחולת חוק התכנון והבנייה, שזוהי סוגייה שהינה בעלת השפעה כלל ארצית ומן הראוי שתידון על ידי בג"צ.
לטענת המבקשת, בית המשפט העליון דחה זה מכבר את עמדת המשיבים בדבר אי חוקיות הצווים, וזאת במסגרת הכרעות קודמות בהליכים אחרים החופפים במהותם לתביעות הנוכחיות (ע"א 1528/05, ד"נ 9325/05, בג"צ 2381/01). המבקשת התמקדה בטיעוניה בע"א 1528/05, וטענה כי הוא "פסק דין חפצא" התקף גם כלפי מי שלא היה בעל דין באותם הליכים קודמים. בנוסף, טענה המבקשת שקיימים הליכים מקבילים שעדיין תלויים ועומדים, המתנהלים בבג"צ ובבתי משפט השלום. לטענתה, התנהלותם של הליכים רבים במקביל, בגין אותה מסכת עובדתית, עלולה להוביל לפסיקות סותרות, וזהו מצב שיש למנוע.
לטענת המבקשת, התביעות הוגשו מספר שנים לאחר פרסום הצווים הרלבנטיים, ולכן הן לוקות בשיהוי ניכר.
המשיבה הפורמלית הודיעה, כי היא מצטרפת לעמדת המבקשת.
בתגובתם, טענו המשיבים, כי בתביעותיהם הם עותרים למתן סעד הצהרתי שישמור על זכויותיהם במקרקעין ויימנע פגיעה בהן, וזאת במסגרת "תקיפה עקיפה", ולכן תביעות אלו נושאות אופי דואלי (מינהלי ואזרחי), המקנה סמכות דיונית עקרונית גם לערכאה האזרחית, ולא לבג"צ בלבד. אלא שלטענתם, התביעות הנדונות אינן ראויות להתברר במסגרת הפרוצדורלית המהירה הננקטת בהליכים המוגשים בבג"צ, ולכן מן הראוי שהדיון בהן יתנהל בערכאה האזרחית.
לטענת המשיבים, לא מתקיימים בענייננו הקריטריונים המגבשים השתק עילה והשתק פלוגתא, ולכן אין למנוע את בירורן של התביעות כעת (המשיבים מתייחסים לאותם הליכים שלכאורה הוכרעו זה מכבר, ומסבירים מדוע לשיטתם, הם אינם חופפים לתביעות הנוכחיות ולכן אינם יוצרים השתק כלשהו).
בנוסף, המשיבים טענו, כי תביעותיהם אינן לוקות בשיהוי כלשהו, ומכל מקום, אין לסלק תביעה על הסף מפאת שיהוי.
בתשובתה לתגובה, טענה המבקשת כי התביעות הינן למתן סעד הצהרתי לפיו צווי ההפקעה אינם חוקיים ולכן בטלים, כלומר מדובר בתקיפה ישירה שהינה בסמכותו הייחודית של בג"צ. בנוסף, לטענתה, מדובר בסוגיות משפטיות שאינן מורכבות מבחינה עובדתית, ולכן אין מניעה לבררן בבג"צ. לטענתה, קיימת זהות עובדתית ועקרונית בין התביעות הנדונות לבין ע"א 1528/05, ולכן הוא יוצר מעשה בית דין כנגד בירורן.
בתקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מעוגנת הסמכות להורות על דחיית תביעה על הסף מפאת מעשה בית דין או חוסר סמכות, אך ברור שהקביעה, לפיה מתקיים, בנסיבות המקרה, מעשה בית דין עשויה להוביל לתוצאה דרסטית הרבה יותר מאשר זו הנובעת מהעדר סמכות (דחייה על הסף לעומת העברת הדיון לערכאה המוסמכת), ובהתאם לכך הגיוני יותר לדון ראשית כל בשאלת התגבשותו של מעשה בית דין.
הרציונלים העיקריים שביסוד הכלל של מעשה בית דין הינם ייעול ההליך המשפטי ומניעת הכרעות סותרות. מעשה בית דין בנוי משני רכיבים- השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מתקיים כאשר העילה הניצבת ביסוד התביעה נדונה זה מכבר והוכרעה בהליך קודם. בהקשר זה מוגדרת "עילת התביעה" באופן נרחב למדי, כך שההשתק יחול גם אם מדובר בשתי עילות שאינן זהות לחלוטין בפרטיהן, אך זהות במהותן (ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447).
השתק פלוגתא מתקיים כאשר במסגרת הליך קודם נדונה והוכרעה סוגייה עובדתית מסויימת, שהינה חיונית לתוצאת ההליך הנתון.
ישנם מספר תנאים שהתקיימותם נדרשת לצורך התגבשותו של השתק פלוגתא-
(1)     קיימת זהות בין רכיבי הפלוגתא הרלבנטית לכל אחד מההליכים.
(2)     במסגרת ההליך הראשון התקיימה זה מכבר התדיינות קודמת בין הצדדים בנוגע לאותה פלוגתא, שהסתיימה בהכרעה פוזיטיבית לגביה.
(3)     ההכרעה לגבי אותה פלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהליך הראשון.
(נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 140).
קיימת מגמה בפסיקה להחיל את הכלל בדבר מעשה בית דין, גם כאשר אין זהות מוחלטת בין בעלי הדין בשני ההליכים, ובתנאי שקיימת קירבה משפטית בין בעלי הדין, או שמדובר בבעלי דין חליפים (ראה לעניין זה, ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא(1) 29; ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, פ"ד נז(1) 289).
מכל מקום, כאשר מדובר ב"פסק דין חפצי" הרי שהפרשנות המותווית ליישום העקרון בדבר זהות הצדדים הינה רחבה יותר מזו הננקטת בדרך כלל.
פסק דין חפצי מוגדר כ- "פסק דין סופי של בית משפט מוסמך הקובע את מעמדו של אדם או נכס, ובכך קובע למעשה את יחסו המשפטי של אדם או נכס כלפי כל העולם".
הכרעה חפצית מאופיינת בכך שהיא מלווה את נושא ההתדיינות בכל הליך משפטי שבו הוא נדון (in rem), ללא קשר לזהות המתדיינים (נ' זלצמן, מעשה בית דין הליך אזרחי, עמ' 505). יחד עם זאת, הנפקות in rem שקיימת לאותה הכרעה חפצית, מתייחסת אך ורק להכרעה עצמה, ככל שהיא מתייחסת למצב המשפטי של נשוא ההתדיינות. לעומת זאת, הנימוקים שעליהם מבוססת ההכרעה החפצית, אינם מחייבים באופן אוניברסלי, אלא הם מגבשים השתק רק כלפי הצדדים להתדיינות, כלומר תחולתם היא in personam (שם, עמ' 516).
אני סבור, כי בהתייחס לנימוקים עליהם מבוססת ההכרעה החפצית (שכאמור אינם מגבשים השתק פלוגתא בעל תחולה גורפת), יש להחיל את העקרונות הגמישים יחסית שנקבעו בפסיקה בהתייחס להכרעה שאינה חפצית. במילים אחרות, גם כאן, ניתן יהיה להחיל את תוקפם של אותם נימוקים, על צד להליך החדש שהינו בעל קירבה משפטית לאחד הצדדים בהליך הקודם (וגם אם אין זהות פורמלית ביניהם).
בהתאם למתווה נורמטיבי זה, יש לבחון את המקרה הנדון.
כאמור, הבקשה נוגעת לחמש תביעות הדומות אחת לשנייה באופן מובהק מבחינת נושאן והסוגיות העובדתיות הניצבות בבסיסן (אם כי מדובר בתובעים שונים, ומטבע הדברים, גם בחלקות אחרות). אלא שנושאים וסוגיות אלה הינם משותפים לא רק לחמש תביעות אלה, אלא גם להליכים נוספים שחלקם נדונו זה מכבר וחלקם הינם תלויים ועומדים. מטבע הדברים, מעשה בית דין עשוי להתגבש רק מאותם הליכים שבמסגרתם ניתנה הכרעה עניינית.
המבקשת טוענת לקיומם של שלושה הליכים מעין אלה- בג"ץ 2381/01 נינה מצקין נ' שר התשתיות הלאומיות, תק-על 2001(2) 290; ע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות- רכבת ישראל נ' הגב' הדסה אביגדורוב, תק-על 2005(3) 3297,
דנ"א 9325/05 הדסה אביגדורוב נ' רשות הנמלים והרכבות- רכבת ישראל, תק- על 2006(1) 924.
סביר להניח שבג"צ 2381/01 נסב סביב סוגייה משפטית חשובה ועקרונית בנוגע לחוקיות ההפקעה, אך מנוסח פסק הדין (הקצר ביותר) שניתן בעניין, לא ניתן להסיק באופן אופרטיבי על התגבשותו של השתק כלשהו.
שונים הם פני הדברים בהתייחס לע"א 1528/05 (להלן: "פרשת אביגדורוב").
פסק דין זה ניתן ביום 14/9/05 במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דינה מיום 23/1/05 של כב' השופטת (כתוארה אז) גרסטל, ובמסגרתו נדונה באופן נרחב סוגיית תוקפם של צו מחלף סוקולוב וצו מסילת הברזל, שהוצאו מכוח פקודת הדרכים, בטרם אושרו תכניות מתאר על פי חוק התכנון והבנייה.
לצורך הבנת המסגרת הנורמטיבית של פסק הדין לעומקה והשוואתה לזו הניצבת ביסוד ההליכים הנוכחיים, יש לתאר, קודם כל, את המהות העובדתית של ההליך שנדון בפני כב' השופטת גרסטל. מדובר בהליך שהוגש על דרך המרצת פתיחה (ה"פ 245/04), בו עתרה המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו היא רשאית לתפוס חזקה מיידית במקרקעין מסויימים (הידועים כגוש 6447 חלקה 65) בכפר מל"ל, וכן למתן צו האוסר על גב' הדסה אביגדורוב, המשיבה באותו הליך, להפריע לתפיסת החזקה ולביצוע עבודות התוואי של רכבת הפרברים וכביש 531.
גב' הדסה אביגדורוב, ילידת 1926, היתה החוכרת והמחזיקה במקרקעין, והתגוררה במשך כחמישים שנים בבית שהיה בנוי עליהם. מקרקעין אלה הופקעו גם הם (כמו המקרקעין נשוא התביעות שלפני) מכוח צו הכביש וצו מסילת הברזל, שהוצאו על פי סעיף 3 לפקודת הדרכים. המבקשת טענה באותו הליך, כי גב' הדסה אביגדורוב ממשיכה להחזיק במקרקעין, מה שמקשה על עבודות הפיתוח באזור.
כב' השופטת גרסטל דחתה את התובענה, וקבעה כי צווי ההפקעה הוצאו שלא כדין היות שלא קדם להוצאתם אישורן של תכניות המתאר הרלבנטיות, ולא היתה דחיפות משמעותית המצדיקה סטייה מהדרישה לסיום הליכי התכנון טרם הוצאת צווי ההפקעה.
כאמור, ע"א 1528/05 הוא הערעור שהגישה המבקשת על פסק דינה של כב' השופטת גרסטל.
יש לציין, כי במסגרת הערעור טענה המבקשת, באופן מקדמי, כי פסק הדין שניתן בה"פ 245/04 הינו בטל מפאת העדר סמכות, שכן רק לבג"צ מוקנית הסמכות העניינית לדון בטענות המועלות כנגד מעשה ההפקעה. בסופו של דבר, הערעור התקבל לגופו של עניין, בלא שנדונה טענת העדר הסמכות .
במסגרת פסק הדין, ניתחה כב' השופטת ארבל את שאלת היחס בין תחולתם של פקודת הדרכים וחוק התכנון והבנייה, ויישמה את מסקנתה למקרה הרלבנטי.
מהבחינה הנורמטיבית, קבעה כב' השופטת ארבל, שיש לערוך הבחנה בין שני מקרים-
(א)     כאשר צווי ההפקעה מכוח פקודת הדרכים ניתנים בעיתוי הקודם למועד כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבנייה, הרי שעל פי סעיף 277ז לחוק התכנון והבנייה, הרשות תהא פטורה ממתן היתר בנייה ואישור תכנית מתאר בטרם הוצאתם (כב' השופטת ארבל התייחסה בהקשר זה לבג"ץ 1681/90 ועד הפעולה בענין הרחבת דרך מס' 2 קטע אכדיה- נוף ים נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(1) 505, בו קבעה כב' השופטת נתניהו בדעת מיעוט, כי הפטור חל רק על דרישת היתר הבנייה אך לא על הדרישה לאישור תכנית המתאר).
(ב)      לעומת זאת, כאשר צווי ההפקעה מכוח פקודת הדרכים אמורים להינתן לאחר כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבנייה, הרי שהרשות אינה פטורה, באופן עקרוני, מהוצאת היתר בנייה כמשמעו בסעיף 145 לחוק התכנון והבנייה.
אלא שנקבע, כי ניתן ליישם את הוראת סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבנייה המשווה, בתנאים והקשרים מסויימים, את מעמדה של תכנית מתאר מאושרת למעמדו של היתר בנייה, בכך שהיא קובעת כי - "על אף האמור בסעיף 145, מותרת התווייתה של דרך, סלילתה או סגירתה, בידי המדינה או בידי רשות שהוקמה לפי דין או בידי כל גוף הפועל מטעם המדינה לאחר שהוסמך לכך לפי החלטת הממשלה, אם נעשתה בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מיתאר מקומית מאושרת הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, ובלבד שניתנה הודעה על כך לרשות המקומית ולועדה המקומית הנוגעות בדבר". במילים אחרות, כב' השופטת ארבל הסכימה שהפקעת מקרקעין מכוח פקודת הדרכים מחייבת את אישורה של תכנית מתאר, ולכן מן הראוי שהליכי התכנון יושלמו לפני הוצאת צווי ההפקעה.
יחד עם זאת, בהתייחס לאותו מקרה נתון, קבעה כב' השופטת ארבל כי העובדה שבמועד הוצאת צווי ההפקעה לא אושרו תכניות המתאר הרלבנטיות, אינה מובילה בהכרח לבטלותן, וזאת לאור היקף הפרוייקט של הקמת רכבת הפרברים, המחייב הפקעת שטחים רבים, והמצדיק את קיומם של הליכי התכנון במקביל להליכי ההפקעה, ולאו דוקא במועד המוקדם להם כרונולוגית (כב' הנשיא ברק וכב' השופט ג'ובראן הסכימו עם קביעותיה של כב' השופטת ארבל).
עד כאן תיאור המסגרת העובדתית והנורמטיבית, הרלבנטית לפסק הדין שניתן בע"א 1528/05 (יש לציין כי בקשה לדיון נוסף בפסק הדין, נדחתה בהחלטת כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש).
השאלה היא, האם מסגרת זו מורכבת מרכיבים החופפים לאלו שעשויים לעמוד בבסיס הכרעה פוטנציאלית בהליכים המתנהלים לפני (שכאמור, דומים בצורה מובהקת, כמעט עד לכדי זהות במסכת העובדתית).
קשה להתעלם מכך, שכבר על פני הדברים, קיימת זהות בין הרקע העובדתי של ע"א 1528/05 ושל התביעות הנוכחיות. כל ההליכים ננקטו בעקבות הוצאתם של צווים מכוח פקודת הדרכים, שבעקבותיהם התיימרו המבקשת והמשיבה הפורמלית להפקיע חלק מהמקרקעין, לצורך הקמת מחלף המצוי בתוואי כביש 531 ולצורך סלילת רכבת הפרברים במרכזו של כביש 531.
בנוסף, ובאופן ממוקד הרבה יותר, חלקותיהם של התובעים השונים בתביעות הנוכחיות, הופקעו, כמעט כולן, מכוח צו מחלף סוקולוב וצו מסילת הברזל, בדיוק כמו המקרקעין שהיו בחכירת גב' אביגדורוב (וזאת, כאמור, למעט המקרקעין עליהם נסב ת.א. 1139/02, שנתפסו או הופקעו מכוח צו מסילת הברזל וצו נוסף שכונה "צו דרך 531").
למעשה, נראה כי קיימת זהות כמעט מוחלטת במסגרת העובדתית והנורמטיבית הניצבת ביסוד ההליכים.
יחד עם זאת, קיימים שני הבדלים (בין ההליכים שלפני לבין ע"א 1528/05) שיש לעמוד על טיבם-
(א)     המטרה הניצבת בבסיס ההליכים- בכל אחת מחמש התביעות הנוכחיות מבוקש סעד הצהרתי לפיו הצווים הוצאו שלא כדין, ולכן יש למחוק הערות שנרשמו לפיהם או לקבוע כי תפיסת המקרקעין על ידי המבקשת התבצעה שלא כדין (בהתאם לאפיוני העובדות בכל תביעה). לעומת זאת, כאמור, ע"א 1528/05 הוגש מטעם המבקשת, ובמסגרתו התבקש בית המשפט לקבוע כי הצווים הוצאו כדין ולכן היא רשאית לתפוס חזקה מיידית במקרקעין. הערעור אכן התקבל, וכך נקבע.
(ב)     התוכן המהותי של ההליכים- כתבי התביעה בהליכים השונים בנויים משני רבדים. ברובד הראשון, טענו המשיבים-התובעים כי מן הראוי לבצע הליכי הפקעה בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה, ולא בהתאם לפקודת הדרכים, המעגנת בחובה הסדר שאינו מתאים לימינו. בהתאם לכך, יצרו המשיבים רובד שני בעמדתם, וטענו כי בהתאם לחוק התכנון והבנייה, יש להקדים את הליכי התכנון להליכי ההפקעה. המשיבים התמקדו בהבדל זה בסעיפים 34-35 לתגובתם, וטענו כי בע"א 1528/05 לא נדונה עצם חוקיות ההפקעה מכוח פקודת הדרכים.
אני סבור, כי בהבדלים אלה אין בכדי לחסום את התגבשותו של מעשה בית דין.
אין להתעלם מכך, שהמבקשת היא המערערת בע"א 1528/05 והמבקשת בה"פ 245/04, ואילו המשיבים הם התובעים בהליכים הנוכחיים. השוני בזהות הצדדים הוא שיצר את ההבדל הראשון בין ההליכים (מהות הסעד). כידוע, עילת תביעה מוגדרת כמכלול העובדות שהוכחתן תוביל לקבלת הסעד המבוקש. אלא שבענייננו, אני סבור כי השוני בהגדרת הסעד אינו גורר אחריו שוני מהותי בהגדרת עילת התביעה, וזאת לאור הזהות העובדתית הבסיסית הקיימת בין כל ההליכים, והגדרתה הרחבה של "עילת תביעה" לצורך יישומו של השתק עילה. למעשה, מדובר במערכת עובדתית זהה, היוצרת שתי עילות תביעה שהינן תמונת ראי אחת של השניה, ומועלות על ידי המבקשת או המשיבים, בהתאם לעמדת כל אחד מהם. היות שהניגוד בין עילות התביעה, הוא טרמינולוגי ומכוון-מטרה במהותו, הרי שהוא אינו מוביל לשוני מהותי בדיון המשפטי הפוטנציאלי לגבי ההליכים, ובהתאם לכך הוא גם אינו חוסם את התגבשותו של השתק עילה, כאשר דיון משפטי אכן נערך, וניתנת הכרעה מהותית בעניין.
כאן בא לכלל ביטוי ההבדל השני, הנוגע לאופיה של ההכרעה בע"א 1528/05, לעומת אופייה של ההכרעה הפוטנציאלית בתביעות הנוכחיות.
בניגוד לטענת המשיבים, בע"א 1528/05 קיימת הכרעה אופרטיבית בעניין שאלת תוקפה של הפקעת מקרקעין מכוח פקודת הדרכים, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בדבריו של כב' הנשיא ברק, שקבע- "פקודה זו, שנחקקה בד בבד עם פקודת הקרקעות בשנת 1943, היקנתה לנציב העליון סמכות להפקיע מקרקעין לצרכי סלילת כבישים. הפקודה הקנתה סמכויות הפקעה נרחבות, בהליכים קצרים ופשוטים, למטרה המצומצמת של סלילת דרכים. פקודה מנדטורית זו המשיכה לעמוד בתוקפה עם הקמתה של המדינה, וזאת מכוח הוראת סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. סמכויות הנציב העליון לפי הפקודה הועברו לשרי ממשלה שונים. חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965...יצר הסדר עצמאי של הפקעה בידי גורמי התכנון של מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור...יחד עם זאת, סמכות ההפקעה לפי פקודת הדרכים נותרה על כנה. הפקודה שרדה גם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נוכח ההוראה בדבר שמירת דינים, לפיה "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד" (סעיף 10 לחוק היסוד)".
התייחסותה של כב' השופטת ארבל למקור הסמכות של ההפקעה היא נחרצת פחות, ומתבטאת באמירה לפיה פקודת הדרכים מהווה מקור נורמטיבי נוסף להפקעת מקרקעין (סעיף 4 לפסק דינה).
מכל מקום, בהחלט ניתן לקבוע, כי בע"א 1528/05 הובעה עמדה משפטית פוזיטיבית בנוגע לסוגיית המקור הנורמטיבי הראוי של הליכי ההפקעה.
מעבר לכך, כאמור, הטענה בנוגע למקור הנורמטיבי הראוי של הפקעת המקרקעין (חוק התכנון והבנייה לעומת פקודת הדרכים), היא רק רובד ראשוני ובסיסי עליו נבנית עמדת המשיבים לפיה בהתאם לחוק התכנון והבנייה, מן הראוי היה להשלים את הליכי התכנון בטרם הוצאת הצווים. סוגייה זו, על כל הסעיפים הרלבנטיים לה בחוק התכנון והבנייה, קיבלה התייחסות נרחבת בע"א 1528/05 (כפי שפירטתי לעיל), שהייתה בנויה ומבוססת על העמדה לפיה קיים תוקף נורמטיבי להפקעת מקרקעין מכוח פקודת הדרכים (כלומר אותו רובד ראשוני של טענות המשיבים).
למעשה, פסק הדין בע"א 1528/05 קבע את מעמדם הנורמטיבי של צו מחלף סוקולוב וצו מסילת הברזל. כל קביעה פוטנציאלית המנוגדת לו באופן מהותי, תיצור מצב של שתי הכרעות סותרות הקשורות לאותה מסכת עובדתית ומתקיימות במקביל, מצב בלתי אפשרי.
הקביעות האופרטיביות באשר לתוקפם של צו מחלף סוקולוב וצו מסילת הברזל גוררות אחריהן באופן עקיף יותר, הכרעה (מוסווית) בדבר מצב הזכויות במקרקעין, ומהיבט זה ניתן לתפוס אותן כמגבשות מעין "פסק דין חפצי". אמנם, ביסוד כל אחד מההליכים (וגם כל אחת מחמש התביעות שלפני) מצויות חלקות מקרקעין שונות (בבעלות שונה), אך לגבי כולן חלים אותם צווים (למעט "צו דרך 531" הניצב בבסיס ת.א. 1139/02), ולכן לגבי כולם השאלה המשפטית היא זהה. מכאן האופי ה"חפצי" של ההכרעה.
מעבר לכך, בעוד שבאופן עקרוני הנימוקים המבססים את ההכרעה החפצית אינם חלים in rem אלא רק כלפי הצדדים לאותו הליך, הרי שבענייננו, למרות שאין המדובר באותם צדדים (למעט המבקשת), הנימוקים שהובאו במסגרת פסק הדין בע"א 1528/05 הינם רלבנטיים לחלוטין לתביעות הנוכחיות. כל הכרעה שתהיה מבוססת על נימוקים מנוגדים לנימוקים אלה, תתקיים במקביל ובסתירה להכרעה הקיימת (וסביר להניח כי תוביל גם לתוצאה סותרת מבחינה אופרטיבית).
מן הראוי למנוע, ככל הניתן, מצב בו מתקיימות להן בספירה המשפטית הכרעות הסותרות אחת את השנייה מבחינה אופרטיבית ורעיונית. זהו בדיוק הרציונל של מעשה בית דין, ואני סבור שהוא מקבל ביטוי מובהק בענייננו.
לאור האופי החפצי של ההכרעה הקודמת, וכן לאור הקירבה המשפטית וזהות האינטרסים של המשיבים ושל גב' הדסה אביגדורוב, אין משמעות לעובדה שבפועל המשיבים לא היו צד להליך הקודם. ניתן בהחלט לקבוע, כי למרות שפורמלית המשיבים לא השתתפו באותו הליך, קולם אכן נשמע.
לאור האמור, הבקשה מתקבלת, ואני מורה על דחיית התביעות על הסף, על פי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.
בהתאם לכך, מתייתר הצורך בדיון בטענות המבקשת בדבר העדר סמכות עניינית ושיהוי.
חשוב להוסיף, שלאור הסדר הגישור אליו הגיעו הצדדים, כפי שאושר על ידי כב' השופט אזר ז"ל, אין כל מניעה מלפני המשיבים, להגיש תובענה כספית, בגין כל סכום כסף שהם סבורים שמגיע להם בגין ההפקעה (אף שברור, שגם בהליך כזה, יהיו הם כפופים לכל אותן הכרעות מחייבות, בדבר תקינות ההליכים שהתנהלו בעניינם).
באופן דומה, ככל שבתביעות קיימים רכיבים שאינם נסבים סביב צו מסילת הברזל וצו מחלף סוקולוב, אלא מתייחסים לצווים אחרים (כמו צו דרך 531 בת.א. 1139/02), הרי שלא חל עליהם מעשה בית דין.


בנסיבות, אין צו להוצאות.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גזל מניות סמכות עניינית

  2. סמכות עניינית בטלות ההפקעה

  3. הקצאת מניות סמכות עניינית

  4. סמכות עניינית בסכסוך ירושה

  5. דוגמאות העדר סמכות עניינית

  6. סמכות עניינית מחוזי מקרקעין

  7. פקודת הקרקעות - סמכות עניינית

  8. מחיקת עתירה בהעדר סמכות עניינית

  9. סמכות עניינית של המחלקה הכלכלית

  10. סמכות עניינית כספי ביטוח של עובד

  11. בקשה להחזרת תפוס - סמכות עניינית

  12. השבת היטלי פיתוח - סמכות עניינית

  13. תביעות בין שותפים - סמכות עניינית

  14. סמכות עניינית בתביעת לשירותי סיעוד

  15. דמי ניהול בית משותף - סמכות עניינית

  16. תביעת מזונות מוסלמים - סמכות עניינית

  17. מחיקת תביעה מנהלית בהעדר סמכות עניינית

  18. מחיקת תביעה במחוזי מחוסר סמכות עניינית

  19. מחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית

  20. סכסוך בין אחים במקרקעין - סמכות עניינית

  21. סמכות עניינית של בית משפט לענייני משפחה

  22. סמכות עניינית של בית המשפט לענייני משפחה

  23. סמכות עניינית ליתן צו הצהרתי בעניין ארנונה

  24. סמכות עניינית בתביעת נזיקין בין עובד למעביד

  25. סמכות עניינית מקרקעין לא מוסדרים ולא רשומים

  26. סמכות עניינית בתביעת לשון הרע בין עובד למעביד

  27. סמכות עניינית המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי

  28. זכות במקרקעין וזכות אובליגטורית - סמכות עניינית

  29. בקשה לסילוק תביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית

  30. סמכות עניינית בנושא טיפולים רפואיים שלא בסל הבריאות

  31. תביעה של עובדים לשעבר - סמכות עניינית לבית הדין לעבודה

  32. סמכות עניינית - תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בסכסוך משפחתי

  33. בקשת היתר להגשת תביעה נגד בעלי תפקיד בפירוק - סמכות עניינית

  34. בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית לבית הדין

  35. בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף זאת בשל היעדר סמכות עניינית

  36. בקשה להורות על סילוק התביעה דנן על הסף זאת בשל היעדר סמכות עניינית

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון