רשלנות רפואית רופא עיניים


לבית המשפט הוגשה תביעת רשלנות רפואית רופא עיניים בגין איחור באבחון של היפרדות רשתית אצל מטופלת שטופלה ע"י רופא עיניים מטעם קופת חולים


הרקע לתביעה
אישה פנתה למרפאת עיניים, מרישומיו של רופא העיניים, מאותו מועד, עולה, כי הסיבה לפנייתה של התובעת אליו, הייתה ירידה בחדות הראיה. עוד עולה מהרישומים, כי רופא העיניים בדק את חדות הראיה של התובעת, ומצא כי היא תקינה, עוד בדק את הלחץ התוך עיני, ומצא כי אף הוא תקין. מהרישומים עולה, כי רופא העיניים אבחן, כי התובעת סובלת מדלקת אלרגית כרונית. לאחר כ-8 חודשים, פנתה התובעת שוב לאותו רופא, והפעם התלוננה על אלרגיה, ואכן, זו גם הייתה אבחנתו של הרופא. גם הפעם, בדק הרופא את חדות הראיה של התובעת, ומצא כי היא תקינה בשתי העיניים. כחודשיים מאוחר יותר, חשה התובעת ירידה משמעותית בראייה. בעקבות זאת, פנתה התובעת לרופא אחר, אף הוא רופא עיניים, אשר אבחן, כי התובעת סובלת מהיפרדות רשתית, בעינה השמאלית, הכוללת את מרכז הראיה, הרופא שלח את התובעת, בדחיפות, למיון עיניים, בבית החולים. התובעת אושפזה בבית החולים. בבית החולים בוצע לתובעת ניתוח חיגור, אשר השיב את הרשתית למקומה. כמו כן, נצרבו לתובעת באמצעות לייזר, חורים אטרופיים, אשר נמצאו בעינה הימינית של התובעת. כיום, סובלת התובעת, לטענתה, מאובדן שדה הראיה העליון, בעין שמאל, מעיוותי ראייה, ומקשיים במיקוד הראייה. לטענת התובעת, בשל קשיים אלה, היא יכולה לבצע פעולות המצריכות מאמץ ומיקוד הראיה, ובכלל זה עבודה מול המחשב, קריאה כתיבה וכיוצ"ב, רק בקושי רב, ואף זאת לפרקי זמן קצרים בלבד. כמו כן, התובעת טוענת כי היא מתקשה לראות בחושך. לטענת התובעת, בשל מצב עינה השמאלית, היא סובלת מעייפות מוגברת, מכאבי ראש חזקים, ומקשיי תיפקוד, בבית ומחוצה לו. הוגשה תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית רופא עיניים. כל אחד מהמומחים הרפואיים מטעם הצדדים בדקו את התובעת, והגישו שלוש חוות דעת. כמו כן, נחקרו המומחים על ידי עורכי דין מטעם הצדדים

טענות התובעת
לטענת התובעת, מדובר במקרה רשלנות רפואית רופא עיניים, שכן היה על רופא העיניים בראשון שבדק אותה, להרחיב את אישוני התובעת, כבר בביקור הראשון במרפאה, וזאת כחלק מההליך המקובל, אשר על כל רופא עיניים לבצע, בקבלו מטופל חדש. אם לא ביצע רופא העיניים בדיקה זו בביקור הראשון, וודאי שהיה עליו לבצעה בביקורים הבאים, מששבה התובעת והתלוננה על ירידה בחדות הראיה. לטענת התובעת, לפני היפרדות הרשתית, היו לתובעת חורים סימפטומטיים, אשר אותם היה על רופא העיניים לראות, אילו היה מרחיב לתובעת את האישונים, ואז היה מגלה את החורים. לטענתה של התובעת, בחורים אלה ניתן היה לטפל מיד עם גילויים אם היה רופא עיניים עורך את הבדיקות, המגלות את החורים, באופן אשר ימנע הפרדה עתידית של הרשתית. לכן, לטענת התובעת, לו היה רופא העיניים מרחיב את האישונים בביקוריה אצלו, כפי שצריך היה לעשות רופא סביר ומיומן, כי אז הייתה הפרדת הרשתית בעינה של התובעת נמנעת, ולא היה נגרם לתובעת כל נזק. לחלופין, טענה התובעת, כי גם לו היה מדובר בחורים אסימפטומטיים, כטענת הנתבעים, הייתה מוטלת חובה על רופא עיניים להזמין את התובעת למעקב, אשר היה מגלה, בהקדם, את היפרדות הרשתית. גילוי מוקדם זה, היה מונע את היפרדות הרשתית במרכז הראיה, וכך היה נמנע, לכל הפחות, חלק מהנזק

טענות הנתבעים
הנתבעים, רופא העיניים וקופת חולים, טענו, כי הרחבת אישונים אינה מנדטורית, בבדיקה ראשונה של מטופל. עוד טוענו הנתבעים, כי גם ללא הרחבת אישונים, ניתן לחזות ב- 70% עד 80% מהעין. בנוסף, טוענו הנתבעים, כי במקרה זה, לא היה צריך רופא העיניים להרחיב את האישונים, וזאת לאור הדלקת, אשר ממנה סבלה התובעת, בכל ביקוריה במרפאתו. על כן, טוענים הנתבעים, כי כיוון שאין מחלוקת כי רופא העיניים אכן בדק את עיניה של התובעת, ללא הרחבת אישונים, די היה בכך בנסיבות, ואין התרשלות בכך, שהרופא לא הרחיב את האישונים של התובעת. לעניין הקשר הסיבתי, טוענו הנתבעים, כי אף אם היה רופא העיניים מרחיב את אישוניה של התובעת, לא היה בכך כדי למנוע את הנזק אשר נגרם לה, שכן, לטענתם, היפרדות הרשתית של התובעת, ארעה כחודש לאחר הבדיקה האחרונה, שביצע רופא העיניים, במועד בו החלה התובעת לחוש ירידה בראיה. עוד טוענו הנתבעים, כי גם אם היו חורים ברשתית בזמן הבדיקות במרפאתו של רופא העיניים, הרי שמדובר בחורים אסימפטומטיים, אשר בשל הסיכוי הנמוך שיובילו להיפרדות רשתית, במיוחד באישה צעירה כתובעת, ההתוויה לטיפול היא ביקורת, כעבור שנה לערך. לכן, גם אם התרשל הרופא, בכך שלא הרחיב את האישונים, ולא מצא את החורים, הרי שאין קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לעיניה של הנתבעת

חוות דעת המומחה מטעם התובעת
מטעם התובעת, הוגשה חוות דעת מומחה בכיר למחלות עיניים ומנתח. לדעתו של המומחה, על פי הפרקטיקה המקובלת בישראל ובעולם כולו, בביקור הראשון של מטופל אצל רופא עיניים, חייבת להתבצע בדיקת עיניים מקיפה, אשר כוללת בדיקת רשתית, לאחר הרחבת אישונים. כמו כן, רופא העיניים חייב לחזור על בדיקה זו, כל שישה חודשים. עוד עולה מחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, כי, לדעתו, השינויים ברשתית של התובעת היו קיימים, כבר במועד הבדיקה הראשונה. זאת מסיק המומחה, מכך שהיפרדות הרשתית של התובעת הייתה, במועד גילויה, היפרדות ישנה עם חורים. לדעתו של המומחה, אילו היה רופא העיניים מרחיב את אישוניה של התובעת בביקור הראשון או השני, כי אז ניתן היה למנוע את כל הנזק, על ידי טיפול מונע, באמצעות לייזר: ואילו היה רופא עיניים מרחיב את האישונים, ולמצער בוחן ביסודיות את הרשתית, גם ללא הרחבת אישונים, בביקור השלישי ניתן היה למנוע את הנזק, בחלקו

עדותו של המומחה מטעם התובעת
בעדותו, שינה מעט המומחה מטעם התובעת, את גישתו, והודה כי גם לו היה רופא העיניים רואה את אותם חורים אסימפטומטיים, לא היה עליו לנקוט בטיפול כלשהו. אולם, לדעתו, היה על רופא העיניים להדריך את התובעת ולהזהירה מפני היפרדות רשתית וסימניה. לדעתו של המומחה, לו כך היה נוהג רופא העיניים, הייתה התובעת ניגשת מוקדם יותר לקבלת טיפול, והנזקים היו נמנעים, בחלקם

חוות דעת המומחה מטעם התובעים
גם מטעם הנתבעים, הוגשה חוות דעת של מומחה בכיר למחלות עיניים ומנתח. לעומת המומחה מטעם התובעת, המומחה מטעם הנתבעים היה סבור כי היפרדות הרשתית, בעינה השמאלית של התובעת אירעה רק כחודש לפני שהתגלתה על ידי רופא העיניים השני לדעתו של המומחה, גם לו היה רופא העיניים מרחיב את אישוני התובעת, סביר כי לא היה רואה דבר. גם אילו היה הרופא, אכן, רואה את אותם חורים ברשתית, הרי, שלדעתו של המומחה, מדובר היה בחורים אסימפטומטיים, אשר ברגיל אינם גורמים להיפרדות רשתית, ואשר הטיפול הנהוג לגביהם, הינו מעקב בלבד. המומחה מטעם הנתבעים הגדיל ואמר, כי גם לו היה רופא עיניים מבחין, בעקבות הרחבת האישונים, בהיפרדות קלה של הרשתית, גם אז לא היה מקום לטיפול מיידי, וספק אם מצבה של התובעת היה משתנה, באופן ממשי

עיקר המחלוקת בין המומחים
כפי שפורט לעיל, המומחים מטעם הצדדים היו חלוקים הן בשאלת ההתרשלות והן בשאלת הקשר הסיבתי. כך, בעוד המומחה מטעם התובעת סבור כי רופא העיניים חייב היה להרחיב את אישוניה של התובעת, המומחה מטעם הנתבעים סבור היה כי לא הייתה חובה שכזו. ובעוד המומחה מטעם התובעת סבור, כי ההיפרדות או סימניה התחילו עוד בביקורה הראשון של התובעת אצל רופא העיניים, וכי לו היה הרופא מרחיב את האישונים, במועד זה, היה הנזק נמנע, סבור המומחה מטעם הנתבעים כי היפרדות הרשתית החלה רק לאחר הביקור האחרון, וגם אם היו סימנים מקדימים, לא בהכרח היה הדבר משפיע על התוצאה הסופית

עדויות הצדדים
לשם הוכחת טענות הצדדים העידו, מטעם התובעת, המומחה רפואי מטעמה, היא עצמה; אחותה, עמיתה לעבודה בעבר ומעסיקתה של התובעת היום, מטעם הנתבעים, העידו המומחה הרפואי מטעמם, רופא העיניים, חוקר חברת הביטוח והרופאה אשר קיבלה את התובעת בחדר מיון בבית החולים

הדיון בבית המשפט
בית המשפט ציין כי מספר יסודות מרכיבים את עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. יסוד האשם, הנבחן בקיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק והפרתה – התרשלות, יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. חובת הזהירות, עניינה בשאלה האם המזיק חב חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - כלפי הניזוק. במקרה זה צוין כי לא יכול להיות חולק, כי רופא העיניים חב בחובת זהירות כלפי התובעת. נקודת המוצא העקרונית היא, שביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות מושגית. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - זו נקבעת על פי מבחן הצפיות, במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא, שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק ספציפי שנגרם לתובע, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הגישה המקובלת היא, כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצידו חובת זהירות קונקרטית, כלפי המטופל. הפרת חובת הזהירות - התרשלות, משמעה תשובה חיובית על השאלה. אחריותו של המזיק מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעי זהירות סבירים, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. רמת הזהירות הראויה, נקבעת על ידי בית המשפט, על פי שיקולים של מדיניות משפטית. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. לשם כך, על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה; עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה, ועליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה. לבסוף, התובע נדרש להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק


האם התרשל רופא העיניים בכך שלא הרחיב את האישונים
בית המשפט דן בשאלה האם באי הרחבת האישונים של התובעת, חרג רופא העיניים מסטנדרט ההתנהגות של רופא סביר. מתצהירו של רופא העיניים הוא לא כפר, למעשה, בחובתו של רופא עיניים להרחיב את אישוניו של מטופל, כחלק מבדיקת עיניים מלאה. כך אף עלה מהוראות איגוד רופאי העיניים האמריקאי, אשר הוצג בפני בית המשפט, ובו נאמר כי בביקור הראשון של מטופל אצל רופא עיניים, יש לבצע הרחבת אישונים. המומחים מטעם הצדדים העידו כי מסמך זה משקף גם את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מרופאי עיניים בישראל. ואכן, גם המומחה מטעם הנתבעים, בעדותו, מסכים לכך שרופא אשר לא מרחיב את אישוניו של המטופל, הוא רופא אשר לא סיים את העבודה, אם כי, הוא מסייג דברים אלה ואומר, כי כאשר מדובר באנשים צעירים, הסיכוי למציאת פתלוגיה, לאחר הרחבת אישונים, נמוך. אולם, שני המומחים, סברו, כי במקרים בהם סובל המטופל מדלקת בעין, אין להרחיב את האישונים באותו ביקור, אלא יש לשוב ולהזמין את המטופל למועד אחר, לאחר שוך הדלקת. השאלה הייתה, אם כן, האם אכן זימן רופא העיניים את התובעת למרפאה, בכדי לסיים את בדיקת העיניים. כאמור, לטענתו של רופא העיניים, התובעת אכן הוזמנה על ידו לביקורת חוזרת, בכל אחד מביקוריה במרפאה, אך היא בחרה שלא להגיע. התובעת טוענת, מנגד, כי רופא העיניים לא זימנה מעולם, ואף לא אמר לה, כי הבדיקה אותה ביצע, אינה מלאה. בכדי להכריע בין טענות הצדדים, בית המשפט פנה לרישום הרפואי, אותו ניהל רופא העיניים, בנוגע לביקוריה של התובעת, במרפאתו. עיון ברישום הרפואי העלה, כי מדובר אך בדף אחד, בו כתובות רק שורות מספר, כשלוש שורות לכל ביקור ובהעדר אינדיקציה ברישום הרפואי לכך שרופא העיניים אכן הזמין את התובעת לביקורת חוזרת, לשם סיום הבדיקה, אין אלא לקבל, כלשונה, את גרסת התובעת, לפיה רופא העיניים לא הרחיב את אישוניה, ולא הזמין אותה לבדיקה חוזרת

טענת הנתבעים כי באדם צעיר פתולוגיה ברשתית נדירה
הנתבעים טענו כי כיוון שבאנשים צעירים פתולוגיה ברשתית היא נדירה ביותר, והסיכוי להיפרדות רשתית נמוך מאוד, רופא העיניים לא צריך היה לצפות כי הרשתית של התובעת תיפרד, וייגרם לה נזק. טענה זו מתבססת על חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים אשר הסביר כי ההסתברות להיפרדות רשתית אצל צעירים היא אחד לעשרת אלפים. בית המשפט דחה את הטענה וציין כי כבר נפסק, כי אף שהאחריות המוטלת על רופא אינה אחריות מוחלטת, במסגרת חובת הזהירות המוטלת על הרופאים נכלל גם נזק נדיר, שקשה לצפותו עקב נדירותו, ככל שנזק זה ידוע למדע הרפואה, על כן, גם אם הסיכוי להיפרדות רשתית אצל התובעת נדיר , כיוון שסיכון זה ידוע וקיים, ותוצאותיו עשויות להיות חמורות, היה על ד"ר לוסקי להביא בחשבון את הסיכון הזה

הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק
כפי שפורט לעיל, לטענת התובעת, היא סובלת מאובדן שדה הראיה העליון, בעין שמאל, מעיוותי ראייה, ומקשיים במיקוד הראייה, וכי, בשל קשיים אלה, היא יכולה לבצע פעולות המצריכות מאמץ ומיקוד הראיה ובכלל זה עבודה מול המחשב, קריאה כתיבה וכיוצ"ב, רק בקושי רב, ולפרקי זמן קצרים בלבד. כמו כן, התובעת טוענת, כי היא מתקשה לראות בחושך. לטענת התובעת, בשל מצב עינה השמאלית, היא סובלת מעייפות מוגברת, מכאבי ראש חזקים, ומקשיי תפקוד, בבית ומחוצה לו. המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, היו אחידים בדעתם, כי מקורם של מרבית התופעות אותן מתארת התובעת, הוא ניתוח החיגור, אשר אותו עברה התובעת, לאחר היפרדות הרשתית, כאשר התוצאה העיקרית של הפרדת הרשתית עצמה, היא אובדן שדה הראיה העליון בעין שמאל. כמו כן, אין חולק כי מקורה של הפרדת הרשתית, במקרה של התובעת, הינו חור או קרע ברשתית, אשר דרכו חדר הנוזל הזגוגי, ואשר התפתח לאיטו להיפרדות חלקית ומאוחר יותר להיפרדות רשתית, הכוללת את המקולה, כפי שאבחן הרופא השני שבדק את התובעת

טענות המומחה מטעם התובעת לעניין הקשר הסיבתי
לדברי המומחה מטעם התובעת, אילו היה רופא העיניים מרחיב את אישוניה של התובעת, בביקור הראשון והשני של התובעת במרפאה של רופא העיניים, כי אז היה הדבר מונע את כל נכותה, שכן, לדעתו, כבר אז היה רופא העיניים רואה חורים סימפטומטיים ברשתית, ושולח את התובעת לטיפול באמצעות לייזר, טיפול אשר היה מונע את הפרדות הרשתית. לדעתו של המומחה מטעם התובעית לו היה רופא העיניים מרחיב את אישוניה של התובעת בביקור השלישי, בו לדעתו כבר החלה היפרדות הרשתית, היה חלק מן הנזק נמנע. שכן ניתן היה לנתח את התובעת מייד וכך הייתה נמנעת היפרדות מרכז הראיה. במצב זה, אף שהתובעת עדיין הייתה סובלת מתוצאות ניתוח החיגור, חלק מהנזק היה נמנע

טענות המומחה מטעם הנתבעים לעניין הקשר הסיבתי
המומחה מטעם הנתבעים חלק על חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת. המומחה מטעם הנתבעים יצא מנקודת הנחה כי היפרדות הרשתית של התובעת חלה רק לאחר הביקור השלישי אצל רופא העיניים. על כן, לדעתו, גם אילו היה רופא העיניים מרחיב את אישוניה של התובעת, בביקוריה במרפאה, היה חוזה, לכל היותר, בחורים אסימפטומטיים. הטיפול בחורים אסימפטומטיים, לדברי המומחה מטעם הנתבעים, כולל הזמנה לביקורת, כעבור שנה בלבד משכך, לדעתו, גם אם אכן חרג רופא העיניים מהתנהגותו של רופא סביר, לא היה בכך כדי לגרום לנזק אשר נגרם לתובעת. בעדותו התייחס גם לאפשרות שרופא העיניים היה אכן מאבחן היפרדות קלה בעינה של התובעת, אך אמר כי גם במקרה זה, סביר כי דרך הפעולה המומלצת הייתה להזמין את התובעת לביקורת, תוך מספר חודשים

חובת רופא אשר שולח מטופל לבדיקה להסביר מהות הבדיקה
בית המשפט קבע כי המומחה מטעם הנתבעים לא התייחס בעדותו לשאלת ההסבר למטופל, או הצורך בו. עם זאת, מאוחר יותר בעדותו, אמר כי במקרים של היפרדות קלה ביותר ברשתית תת קלינית, גם בה, לדעתו, ובדומה לדעתו לעניין החורים הא-סימפטומטיים, אין מקום לניתוח דחוף, אלא, יש מקום להזמין את המטופל לביקורת, ולהדריך אותו בנוגע לסימפטומים המעידים על התקדמות הפרדת הרשתית, עוד נקבע כי העמדה העולה מעדותו של המומחה מטעם התובעת, מתאימה לגישת פסיקת בית המשפט, המקנה חשיבות רבה למתן אוטונומיה למטופל, כאשר לצורך מימוש זו, יש למסור למטופל מידע מפורט, לשם מימושה של הזכות לאוטונומיה, הוטלה על הרופאים המטפלים החובה להציג בפני מטופליהם מידע רחב, אשר יאפשר להם לבחור אותה בחירה מודעת, חלק מהותי מהזכות לאוטונומיה, היא היכולת של המטופל לעקוב בעצמו אחרי שינויים בתסמינים, העשויים להעיד על שינוי במצבו הרפואי, ועל הצורך לפנות לטיפול רפואי. על כן, לשם מימוש אספקט זה של זכות המטופל לאוטונומיה, על הרופא לספק לו מידע מתאים. בית המשפט ציין כי בשולחו מטופל לביצוע בדיקה זו או אחרת, חובה על הרופא הסביר להסביר למטופל באופן ברור, ככל האפשר, ובמידה סבירה, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המטופל ושל הבדיקה האמורה, את מהות הבדיקה, חשיבותה והסיכונים העלולים להיגרם בעטיה. הסבר זה לחולה נדרש לא רק לשם קבלת הסכמה מדעת לביצוע הבדיקה, שהיא התנאי המשפטי הראשוני לעצם קיום הבדיקה לפי סעיף 13 לחוק זכויות החולה, אלא גם בכדי לאפשר לחולה להיות שותף מושכל בהליך קבלת ההחלטות בעניינו, ולסייע בידו לקחת אחריות על בריאותו שלו. ללא הסבר זה, גם המטופל האחראי ביותר אינו מסוגל לקחת אחריות אמיתית על מצבו הבריאותי והטיפול בו. גם המטופל האידיאלי, ללא ידע מנחה, אותו יכול רק הרופא לספק לו, אין בכוחו לעבד את המידע הנדרש להבנת הסכנות הכרוכות בהתנהגותו. יתרה מזאת, גם במקרים הנדירים, בהם מדובר במטופל המחזיק בידע וביכולות אלו, קיימת אפשרות כי חרדתו הסובייקטיבית תעוור אותו מלהבין בכוחותיו הוא את חומרת מצבו לאשורה. בית המשפט הוסיף כי רופא, הבודק מטופל ומוצא ממצא רפואי, אף שאינו מצריך טיפול כרגע, אך עלול להפוך לפתולוגי בהמשך, חייב להסביר למטופל את ממצאיו ומשמעותם, ולהבהיר מהם הסימנים המעידים על שינוי, המצריך פניה דחופה לטיפול רפואי. מטופל אשר אינו מקבל מידע זה מרופאו, ויהיה המטופל האחראי ביותר, אינו יכול לממש את זכותו, לדאוג כראוי לבריאותו

הכרעת בית המשפט בעניין הקשר הסיבתי
בית המשפט ציין כי מדברי המומחים מטעם הצדדים עולה, כי ההבדל בין חורים סימפטומאטיים לחורים אסימפטומטיים, נעוצה בקשיים בראיה, כגון: ירידה בחדות הראיה, ראיה מטושטשת, הופעת הבזקים או כתמים שחורים, וכיוצ"ב. ההיגיון מורה, כי אילו הייתה התובעת חשה בתסמינים אלה או בתסמינים אחרים, הייתה התובעת מתלוננת על כך בפני רופא העיניים, בביקוריה במרפאה. אולם, על אף, שכאמור לעיל, הרישום הרפואי לוקה בחסר, הרי שתלונות התובעת דווקא מצוינות בו, בבירור, אם כי בלאקוניות ובבדיקות הבאות, גם בהן, אגב, הייתה חדות הראיה תקינה, התלוננה התובעת על הדלקת האלרגית אשר בעינה, ולא על ירידה בראיה או כל תלונה רלוונטית אחרת. בית המשפט הוסיף כי גם המרווח שבין הבדיקות, מצביע כי התובעת, אשר עבודתה היומיומית כללה, על פי עדותה, שימוש מוגבר ומאומץ בעיניים, לא סבלה מתסמינים שונים, העלולים לרמז על חורים סימפטומאטיים ברשתית. כך גם עולה מעדותה של חברתה לעבודה, גב' גולדשטיין, אשר לא הבחינה כי לתובעת יש בעיה או מגבלה כלשהי וההנחה, כי התובעת לא חשה בירידה בחדות הראייה במועד ביקוריה אצל רופא העיניים, עומדת, גם לאור הרישומים הרפואיים, הן ממרפאתו של רופא העיניים השני והן מבית החולים. ברישומים אלה נכתב, כי התובעת סבלה מירידה בראיה, כחודש או חודש וחצי לפני ביקורה במרפאתו של הרופא השני. בית המשפט פסק כי לו היה רופא העיניים, לאור אותם חורים אסימפטומטיים, מסב את תשומת ליבה של התובעת לאפשרות של היפרדות הרשתית, על כל התופעות הצפויות ממנה, ובהם ירידה בראייה, ומסביר לה, באר היטב, את משמעות הדבר, כי אז הייתה התובעת מייחסת חשיבות רבה יותר לירידה המתונה בראיה, עליה העידה, ופונה, מוקדם יותר, לרופא עיניים. לכל הפחות, התובעת הייתה פונה מייד למיון, עם גילוי הירידה הדרסטית בראיה, ולא ממתינה, אף לא מספר ימים, לתור אצל רופא העיניים השני. בחוות הדעת, עמדות המומחים היו קוטביות, כאשר המומחה מטעם התובעת טען בתוקף, כי עם גילוי היפרדות הרשתית, היה הדבר מטופל מיד, טוען מולו המומחה מטעם הנתבעים כי קיימות אסכולות בספרות הרפואית המקצועית הממליצות, גם במקרים של היפרדות רשתית, לא לעשות דבר, כי אם לבצע מעקב. המסקנה הסופית של בית המשפט הייתה כי אבחון מוקדם יותר של היפרדות הרשתית, אכן היה מונע את נזקיה של התובעת, וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותו של רופא העיניים, אשר לא הרחיב את אישוניה של התובעת, לבין הנזק אשר נגרם לה

גובה הפיצויים
בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בגובה כמיליון שקלים בגין הפסד השתכרות לעבר, הפסד השתכרות לעתיד, עזרת הזולת לעבר, הוצאות רפואיות, נזק שאינו ממון - כאב וסבל ושכר טרחת עורך דין





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי רשתית ?

  2. כוויה בעין

  3. רשלנות רפואית רופא עיניים

  4. חדירת גוף זר לעין

  5. יובש בעיניים מחלת מקצוע

  6. נכות קשה בעין - תאונת עבודה

  7. ניתוח חיגור - תיקון היפרדות הרשתית

  8. עיוורון בעין אחת - רשלנות רפואית

  9. פגיעה בעין - ועדה רפואית ביטוח לאומי

  10. סטנדרט הזהירות בניתוח לייזר להסרת משקפיים

  11. נדחתה תביעה להכיר בפגיעתה בעין כפגיעה בעבודה

  12. ילד זרק אבן לכיוונו של הילד הבורח והאבן פגעה ישירות בעין הימנית

  13. נדחתה, מחמת התיישנות, תביעה להכרה בפגיעה בעין ימין כתאונת עבודה

  14. ילדים הרימו את הצינור וכיוונו אותו לעין ונגרמה פגיעה בעין השמאלית

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון